דף הבית על המכון אריה בן גוריון
 שלח ברכה לחבר
 ציר היסטורי
 קישורים לאתרים
 הסקר השבועי
אריה בן גוריון

 

 

 

 

אריה בן גוריון  1916 - 1998

 

 

תולדות חייו

מדברי אריה בן גוריון בקבלת פרס אבי - חי 1994

מן ההספדים בהלוויתו של אריה

צוות המכון פוקד את קברו  של אריה,  יב' בסיוון התשס"ז

 

 

אריה בן גוריון - תולדות חיים

אריה נולד  בשנת 1916 בקרים שברוסיה כבנם הבכור של ציפורה לבית אביגדור גרין, וד"ר משה קוריטני.
האב היה רופא צבאי ונרצח בשנת 1921 בקליניקה שלו.
האם נאלצה לברוח עם שני בניה הקטנים לבית אביה שבפלונסק.

בשנת 1923 קיבלה האם שני סרטיפיקטים על שם אחיה, דוד בן גוריון, ועלתה לארץ עם בנה אריה.  בנה השני, עמנואל, שהיה זקוק לטיפולים רפואיים, נשאר בבית סבא והמשפחה התאחדה שנית רק בארץ בשנת 1926.
ציפורה עם בנה אריה התיישבו בחיפה.  היא נישאה בשנית לאריה פרידמן - לבוב, שהיה זמר אופרה, ובאמצעותו התוודע אריה לעולם המוזיקה והתרבות האירופית.

 

אריה למד בבית הספר הריאלי, שמיטב אנשי הרוח היו ממוריו.  הוא הצטרף לתנועת "המחנות העולים" ואף הדריך בה.  עם סיום לימודיו ב - 1935, ייעד עצמו להגשמה, וזאת בניגוד לחלומה של אמו שילמד רפואה וימשיך את דרכו של אביו.
לפני יציאתו להכשרה בנען נסע אריה לביקור בפולין, בעיר  מולדת משפחתו - פלונסק.  ביקור שחיבר אותו לשורשיו והיה משמעותי מאוד להמשך דרכו.

 

כל שנותיו עסק אריה בחינוך, ועם הצטרפותו לבית השיטה ב 1939 הוא נקבע כמורה - מדריך לקבוצת נערים מצ'כיה, שניצלו מהתופת ברגע האחרון על ידי עליית הנוער.  דרכו של אריה בחינוך נקבעת כבר אז - מסירות אין קץ, שאינה יודעת גבולות, יום ולילה.

בעבודתו החינוכית הוא מרבה בהכרת הארץ דרך הרגליים ובקשר עם התנ"ך.
במסגרת "עליית הנוער" הוא מגוייס לעבודת חינוך בבית ספר המקצועי "טיץ" ביגור, ולאחר מכן נקרא על ידי הנרייטה סאלד לקבל את "ילדי טהרן".

ב 1945 מקבל אריה לידיו את כיתת "אלון", המחזור הראשון של ילדי בית השיטה, והולך איתם שלוש שנים.

עם קבוצת "אלון" עורך אריה את חגיגת בר המצווה הראשונה.  מכאן מתחילה מעורבותו ומחוייבותו בחוליית הקישור שבין החינוך הקיבוצי ותרבות החג והשבת ומסורת ישראל.  שנים מספר לאחר מכן חוזר אריה להורות בקבוצת "אלון" וקשריו איתה משמעותיים מאוד עבורו ועבור תלמידיו.

אריה משלב עבודת חינוך עם הקמת מפעל חיים - ארכיון החגים הבין קיבוצי בבית השיטה.

הוא שותף להקמת חטיבת בני הקיבוץ המאוחד וממייסדי ועדת התרבות הבינקיבוצית.
פועלו החינוכי - תרבותי חורג ממסגרת התנועה הקיבוצית.  הוא יוצא לשליחויות קצרות מעבר לים, ולשליחות תנועתית עם המשפחה בקנדה ובארה"ב.

 

ב 1982 - הוכרז כחתן פרס האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך והתרבות.
ב 1988 - הוכרז כחתן פרס השר לענייני דתות להנחלת מורשת ישראל.
ב 1994 - קיבל בכנסת את פרס אבי - חי על יצירת תשתית תרבותית - יהודית בקהילה הקיבוצית ובארץ כולה.

 

עם כל פועלו החינוכי - תרבותי תמיד ישנה גם המשפחה. 
אריה נישא לברוריה שיף ב 1940 והם נכנסו ל"אוהל משפחה" אותו תפר אריה כמתנת חתונה, אוהל מלבני עם חלון שנפתח לשמיים.  באוהל זה נולדו וגדלו שני ילדיהם - חגי ורזיה.  ברוריה, "אשת בריתו", האישה שמאחוריו, ההולכת באשר יילך, התומכת, המשענת האיתנה.  ברוריה הדואגת לבית חם ואוהב לאריה, לילדים, לשישה נכדים ונינה אחת.

 

אריה נפטר ביא' בסיוון, תשנ"ח (1998)

 

 

 


 

מדבריו של אריה בן גוריון בטקס קבלת פרס אבי - חי

הכנסת, ירושלים
כ"ח בסיוון התשנ"ד, 7.6.94

 

ניצב אני בהרכנת ראש ובתודה בפני הועדה בוחרת ובפני ציבור נכבד זה. 

אני רואה עצמי כאן, בטקס משמעותי זה, בגוף ראשון רבים; כשליח של התנועה הקיבוצית. 

כשליח של שלושה דורות של גננות, מורים ומורות שחינכו דורות ראשונים של ילידי הארץ,

והשתדלו להאהיב על הילד את סיפורי המקרא והתנ"ך והוסיפו להעשרתו הנפשית גם באמצעות אגדות חז"ל. 

הדליקו נרות שבת על מפה לבנה.
עם הניצוץ שנדלק בליבו של הילד, באו השבת והחג גם אל האוהל והצריף של ההורים,

בהוויה של שמחת עניים בנוף עירום.
כפי שההורים והמחנכים נטעו עץ בנוף הבראשיתי של אז, בראו צל,

והזמינו ציפור למיניה לשכון בין ענפיו, להרנין זריחה ושקיעה, כך גם חלוצי ופעילי

התרבות והחג הראשונים יצרו הוויה של שבת וחג לעדת היחד.  הם כינסו את הציבור

בלילות שבת וערבי חג בחדר האוכל הקיבוצי.  הם הדליקו שירה בציבור, שירת היחד,

כהמשך לשירת המעגל הסוחף של תנועת הנוער החלוצי.  הלחן החסידי המתנגן,

היה בבחינת תפילה בציבור, עם אותן מנגינות מבית אבא ואמא מהם נפרדו בגלויות ועלו לארץ ישראל. 

כאן "בארץ חמדת אבות", התחברו לשירת ארץ ישראל היפה.

אני צועד על אדמה ללא צל, בין אוהלים וצריפים ומאסף פיסות נייר של ערך כטיפות טל,

בטרם יבשו עם חרבוני הבוקר - מאחסנם בארגזי "תנובה" ריקים למשמרת לעת מצוא.
זאת, כעדות לפועלם של מורים ראשונים, חלוצים משוררים, שכתבו שירים ומסכתות חג,

עם לחנים לפסוקי תנ"ך, בנושאים של אדם ואדמתו, של שיבת ציון,

ושנשזרו למסכת חג ומועד למסכתות של מאבק ותקווה.
יש לזכור, שבשנות ה 30-40 ישבו לשולחן החג, חלוצים צעירים: ללא הורים, וילדים מעט. 

חברה חד גילית, רווקית לרוב - חברה לא נורמלית מבחינה סוציולוגית - תרבותית ומשפחתית. 

חברה של אנטי מבנה מסורתי, שצריך לחצוב ממנה חג ולהוציא מים לנפש צמאה מנוף תנ"כי ובתולי.

לא היה ממי ללמוד כיצד מבטאים ערך שבת בגן הילדים ובבית הספר. 

רק החושים החינוכיים, ואמת החיים והצורך הנפשי, הם שהולידו את הביטוי המצטבר והמשתייר.
כך גם החיפוש המתלבט כיצד לבטא נישואין, ולהבדיל, כיצד מספידים וקוברים אדם צעיר שנרצח.
כך התחיל לצמוח בקיבוצי, בית השיטה, מה שעתיד להיות כבר בשנות ה 40 ארכיון החגים,

שמונה כיום כ 2,000 תיקים גדושים בתיעוד.  ארכיון המשרת תלמידים ומורים, רכזי תרבות וחג,

מוסדות חינוך, סטודנטים וחוקרים באוניברסיטאות, מנהיגי קהילות בארץ ובגלויות.
הארכיון פירסם 15 ילקוטי חגים ופרסומים נוספים לכל מועדי השנה ומחזור חיי אדם.

 

 


 

 

הספדים בהלוויתו.

 

רבקה מרים , ירושלים

[---]
הנה אני שוב מרגישה שבכוח אני מנסה לדחוק אותו אל תוך העבר, בעוד הוא קיים והווי ונוכח.
אבל הרי תמיד הי בו משהו על זמני, א-זמני, גם בתוך הרגע המוחש.
מה אומר : קשה לי לדמות את הארץ בלעדיו.
פגשתי אותו לפני הרבה שנים, כשביקר פעם בבית הורי, ומאז היה לי נקודה של ממש בעמק,

נקודה קרובה קרובה, נקודה של היסטוריה אינטימית.
כמו שוב נתיימתי.  אני מתגעגעת אליו.
איך מתקלף מאיתנו דור האבות ולא נוכל להיות כבר ילדים...

 

 



מוקי צור, עין גב

 

[---]
אש תמיד בערה בו.  הוא ידע להקים בית לסופה, לאסוף פירורים, לחצוב בסלעים,

לנדוד ממקום למקום, מטקס לטקס.  תמיד רשם: ברוח אולם לא קיטלג את הרוח.
לא השתמש בפינצטה של אספן אלא במפה של הסייר.
שני קצוות העסיקו אותו: סדר הפסח והאבל.  סדר הפסח בסוד השחרור והלידה,

בחציית ים סוף ובהליכה במדבר.  וכאן, בבית העלמין הזה, בבית השיטה,

נקרא לגבור על השתיקה ועל האמירה הריקה.  כאן נקרא לתת כבוד לחיים, אל מול גזר הדין.
לא מן הכאב פחד כי אם מאבדן הצלילות.  ואכן צלול הגיע אל תחנתו האחרונה. 

מוקף באהבה ובהערכה אך מודאג לארץ, לקיבוץ, לתרבות ולשפה. 

הוא לא התבצר מאחורי דאגתו.  כך העיד על אמונתו בגלגולה של הרוח המניעה טחנות רוח,

הנותנת ליוצר ולחברת האדם קצת אויר לנשימה.
הוא האמין שהיעדרותה יכולה להפוך סופה הורסת.
את מותך אריה מלווים הפעמונים של הקיבוצים, אלו קראו לצאת לעבודה,

לבוא לסעודה, לשמוח בשמחת הילדים, לבוא לאסיפת הלילה ולהתכנסות של חג. 

הפעמונים כבר לא מצלצלים.  שתיקתם מעודדת לעתים את השטן לרקד בתוכנו. 

אך בלב הם עדיין מצלצלים בעוצמה רבה.  לנו הם מצלצלים. 

רוחך תעודד את הבאים אחריך להקשיב להם, לכנס וליצור, לנגן, לאהוב, לברוא תרבות מהשורש אל הפרי.

 

 


 


בנימין יוגב (בוג'ה) , בית העמק, מכון שיטים

 

שלום לך מורי, רבי וחברי אריה בן גוריון.
צר לי ועצוב.
זכיתי להיות תלמידך וחברך, לשהות שעות אין ספור במחיצתך.
מבחינתי - הלכת בטרם עת.
קשה לי הפרידה מאוד מאוד.

בעתה לוויה קיבוצית, הייתה בתחילה ההורה.  אחר כך השתיקה ולבסוף באו המילים.
לרקוד איננו יכולים, כי כבדו רגלינו.
לשתוק אין לנו כוח.
והמילים לא יביעו את שהלב חש.
לכן לא אדבר אליך ולא עליך, לא אדרוש ולא אומר שירה,

אלא אדבר לקהל המלווים שבא מכל קצוות הארץ ללוותך בדרכך האחרונה.

הרבה אהבות היו לאריה בן גוריון, על שלוש אהבות אני מבקש לדבר:
אהבה וגאווה ראשונה במשפחתו [---]
האהבה השנייה : מפעל חייו - ארכיון החגים.
בכל ימי חיי לא ראיתי זהות כה מוחלטת בין אדם ומפעלו. 

הוא חש עצמו תמיד כאילו נושא הוא את מכשיר האינפוזיה היחיד בעולם,

על מנת לתת את החיות בנושאים שהיו ראשונים בעיניו בתכלית חיינו בארץ הזאת:

התנ"ך, החג והמועד, הטקס, תחנות בחיי אדם ותרבות יהודית ציונית מתחדשת.
הוא פעל יחד ובעזרת חבריו צבי שוע, אברהם אדרת, זכריה גורן, אהרון חפץ ותלמידיו הרבים, יבדלו לחיים ארוכים.

פונה אני כאן, מעל קברו של אריה, לכל הנאספים בלוותו, למלא משאלתו וצוואתו:
לפתח את ארכיון החגים למוקד ייחודי לנושאי תרבות יהודית, חג ומועד. 
לגשר רוחני מאחד בארץ השסועה שלנו.
נעשה כל שביכולתנו, חברי בית השיטה, אנשי תנועה וחברי קיבוצים. 

נציגי מוסדות וכל הנאספים, לסייע ברוח ובחומר על מנת שנחלת ומפעל היחיד

של אריה בן גוריון, שזיכה את הרבים, ייהפך לנחלת רבים שיזכו מעגלים הולכים ומתרחבים.
ולו אריה היה מדבר היה קובע בפסקנות כדרכו : זה העיקר.  כל היתר - לא לעניין.
מבקשים אנו להמליץ לקרוא למפעל חייו של אריה בן גוריון :
ארכיון ומכון החגים הבינקיבוצי מייסודו של אריה בן גוריון.

ואהבה שלישית : קיבוץ בית השיטה [---]

אריה ידידי, אהבתי וזכיתי.
אני זוכר אותך באהבה ובגעגועים.

שיטים, מכון החגים - בית היוצר להתחדשות התרבות היהודית והחברה בישראל, קיבוץ בית השיטה, 10801, טלפון: 04-6536344, פקס: 04-6532683

מכון שיטים (ע"ר) מס' עמותה 58-0459212

chagim@bethashita.org.il

המכון נתמך ע"י הגופים הבאים: מן היסוד, קרן מוזס וולפוביץ והתנועה הקיבוצית.

היצירות המוצגות באתר הן ברישיון | האתר נבנה ע"י   

כרגע באתר 988 גולשים