דף הבית חגים ומועדים במעגל השנה חנוכה ספרות, שירה והגות
 שלח ברכה לחבר
 ציר היסטורי
 קישורים לאתרים
 הסקר השבועי
ספרות, שירה והגות

הרהור תש"ע / אהוד רבין

אור - אבשלום בן-צבי

אמריקניזציה והתיוונות / דותן ברום

הנרות הללו שאנו מדליקין / דותן ברום

כתמי אור / דליה רביקוביץ'

מה לנו חנוכה / מרטין בובר

מתתיהו והחזיר / מאיר שלו

סביבונים / יורם קניוק

נר אחד של תקווה

הציפור והנץ / ישעיהו לויט

ארבעה נרות / דוד פרסקי

אין אנו יכולים לבאר.. / חיים נחמן ביאליק

הנסיך הקטן / אנטואן דה סנט אכזופרי

דמי חנוכה / שלום עליכם

מאי חנוכה / יהודה שטיינברג

מכתבים / חיים ארלוזורוב

מרד החשמונאים ומקומו בחברה ובדת היהודית / פרופ' מנחם שטרן

קרן הקיימת וחג המכבים / חיים נחמן ביאליק

המנורה / בנימין זאב הרצל

מאי חנוכה / מנדלי מוכר ספרים

מתוך הזעה / יהודה שטיינברג

נער הייתי / ש. בן ציון

אברהם שלונסקי

פניה

נתן יונתן

חיים הזז

מרדכי אמיתי

חיים גורי

דוד אלעזר

הדלקת הנרות / הרבי מילובביץ

נר של חנוכה / גדליה, משמר הנגב

 היה היה  /  יצחק כצנלסון, רמת יוחנן

סיפור לחנוכה  /  עין צורים


 הרהור תש"ע / אהוד רבין

 

הערב נדליק נר ראשון של חנוכה תש"ע כממשיכי שתי מסורות משולבות, זאת בת מאות השנים של העם היהודי בכל גלויות עולם וזו בת עשרות השנים של עם ישראל השב לארצו. אפשר שאחד הדברים שמבדילים בין אותן מסורות שלובות הוא שבראשונה בעיקר מחכים לנס שיתרחש ויביא גאולה, ובשנייה מבקשים ליצור את הנס.

כמתבקש מרעיון הטבוע במסורת שחוזרים להזכירו כל שנה מחדש, לא רק כדי שלא יישכח אלא גם כדי שנבדוק את תוקפו, עד כמה הוא מבטא אותנו נכונה גם היום. על כן אין לתמוהה שגם המתח שבין הניסי למעשי עולה כל שנה על סדר היום.

חג החנוכה שלנו, משום שהוא מרובה בסמלים של מלחמת הטוב ברע, ומשום שהוא משופע בטקסים שקסם מהלך עליהם בריצודי אורות וברשפי אש, עלול להימצא במצב שתכניו נדחקים אל הצל בגלל סנוורי האורות. האור בשלל האמצעים הישנים וברוב השכלולים המודרניים לשחק בו, לא בא לשחרר אותנו מעיסוק בתכנים, אלא לקרבם, לעשותם "ידידותיים יותר למשתמש". משחקי האורות הם אמצעי נפלא לעורר אותנו אך הם אינם  "הבמקום", הם אינם הערכים והתכנים.

אם אני חוזר ומונה תכנים שהזכרתי במקום הזה בשנים קודמות (כמו גבורה אישית וקבוצתית, חופש מול שיעבוד, ייחודיות מול היטמעות, מעשה מול נס, אור מול חושך, מנהיגות) הרי זה כדי לראותם לא רק כלקח של העבר אלא בעיקר כמטרות לעתיד. בחג אנחנו מעלים על נס את הדברים שקרו בעבר, אבל תוך צפייה אל ההווה ואל העתיד. בחנוכה זה אפילו מוטיב מלווה: "בימים ההם בזמן הזה".

בואו נתחיל במעגל הקרוב (אחר כך נמשיך למעגלים נוספים), נבחן מה ייחודי לנו ומה "התייוונות" (אם בכלל מחפשים ייחודיות), כמה אנחנו מוכנים להשקיע ולהתאמץ וכמה אנחנו מחכים שיתרחש איזה נס, האם אנחנו משתעבדים בצורות שונות והאם אנחנו מבקשים להשתחרר מאותם שעבודים ומה אנחנו מוכנים לעשות כדי לגרש חושך.

"אתה המכבי" אומר טשרניחובסקי וביאליק מוסיף "נחשפה-נא שכבות האורים הרבים! הוי, בני המכבים!" – הם אומרים לנו בדרכם השירית שנדרשת מאיתנו מַכָּבִּיוּת עכשווית ולא רק זו של פעם, ששרים לזכרה ועורכים לכבודה מרוצי לפיד.

 התפרסם בעלון קיבוץ עין החורש

בחזרה לראש העמוד

 

 

אור - אבשלום בן-צבי

אנחנו בני האדם מותאמים לפעילות באור.

רואים יותר טוב, מתמצאים בסביבה, ומרגישים בטוחים יותר.

רוב הפחדים שלנו מסתתרים בחושך, ואת השמחה שלנו אנחנו מבטאים באור.

האור מסמל לנו טוב, והחושך מסמל רע. זה לא מקרי שאת חג האור

אנחנו חוגגים דווקא בתקופה הזאת של השנה, כשהיום קצר והלילה קרוב לשיא אורכו.

בתקופה של חושך, אנחנו מחפשים לעצמנו אור.
 חושך יכול לבוא בצורות שונות: הוא לא רק החושך הפיזי.

הוא גם החושך שבחיים תחת שלטון זר, דיכוי, איום ביטחוני, ניצול, היעדר שיוויון, עוני, ועוד.

כמו שאני רואה את החברה בישראל, מצבנו הולך ומחשיך, מסיבות שונות.

מה אפשר לעשות וללמוד מחג החנוכה? שכדי להתנגד לחושך צריך להדליק אור,

אפילו נר קטן, כמה שאפשר להדליק. גם נר קטן מאיר מעבר לעצמו.

הוא מאיר גם את החושך מסביב, וכשהחושך מסביבי יותר מואר, יותר קל לאחרים

להצטרף ולהדליק נרות נוספים.

 

 בחזרה לראש העמוד


 

אמריקניזציה והתיוונות / דותן ברום

 

בחנוכה, אנחנו מזכירים לעצמנו את מרד המכבים ביוונים. מרד, שיותר משהיה צבאי -  היה מרד תרבותי. בכל רחבי יהודה אימצו היהודים את ההלניזם: שמות יווניים, לבוש יווני, אלים יווניים ותפישת עולם יוונית. אמנות יוונית, תענוגות יווניים ומוסר יווני. בכל רחבי יהודה ויתרו היהודים על יצירה תרבותית מקורית לטובת חלק באימפריה האדירה.

אבל בתוך ההטמעות הזאת, נשמע קול אחר. קול חלוש, אבל תקיף, שהתעקש על אלטרנטיבה - על חיים של דרור ובחירה עצמאית ושל תרבות ויצירה יהודית מקורית. הקול הזה סחף אחריו קולות נוספים ובסופו של הנרטיב שלנו, אנחנו מספרים לעצמנו איך זכינו לדרור, איך המשכנו לעצב את חיינו בידינו.
אבל האם הצלחנו? כשאני מסתכל סביבי, אני רואה התיוונות חדשה, הטמעות באימפריה הנוכחית: ארצות הברית של אמריקה. אני רואה תרבות אמריקאית שטחית וצרכנית, בדרך-כלל חסרת-אמירה. אני רואה מותגים אמריקאיים בכל מקום - החל מהבגדים שאנו לובשים והמזון (המהיר) שאנו אוכלים, ועד למחשבים שאנו משתמשים בהם ולמכוניות שאנו נוסעים בהן ממקום למקום. אני רואה תפישות כלכליות אמריקאיות שמשתלטות על האידאות שעליהן נבנתה המדינה וחלום אמריקאי שהחליף את החלומות שחלמו פה פעם. אני רואה מוסר אמריקאי שבו לגר ולאלמנה יש את הזכות החפשית למות מתחת לגשר, במקום המוסר העברי הישן - בו אנו מצווים לתמוך בהם.

בזמנים כאלה, אני מבקש להיות קול של מרד. אני מבקש להיות קול קורא שזועק - דרור! וזהו לא מרד של אלות וקלשונים, אלא מרד של בחירות. מרד שבו נתעקש ליצור יצירה עברית מקורית, עם תכן משמעותי שנוגע לכאן ולעכשו. מרד שבו נבחר לשים את הצריכה במקום שולי בחיינו, ונחליף אותה בקשרים אנושיים משמעותיים. מרד שבו נבחר לפעול כנגד מגפת ההפרטה המפרקת כל זכר לסולידריות בחברה הישראלית, ונחזור לעבוד את האדם והאדמה במקום את ההון. מרד שבו נבחר לראות את המֻפְלָא שבכל אדם, ולקחת אחריות על אחד על השני.

חנוכה הוא זמן נהדר להזכיר לעצמנו על מה ולמה למרוד, ולהתחיל להדליק אבוקות של אור ואש בעולם.

"
וכל מי אשר לב לו הצמא לאור, ישא עיניו ויבוא אלינו - לאור!"

 

בחזרה לראש העמוד

 


 

הנרות הללו שאנו מדליקין / דותן ברום

 

חגי ישראל, כחגי אומות העולם כולו, הם שכבות על שכבות של מיתוסים ופירושים. כל דור ודור מוסיף על הדורות שקדמו לו מיתוסים חדשים ומפרש מיתוסים ישנים, בהתאם לערכים המובילים אותו. כל דור בורר לו מתוך מסֹרת החג את הרצוי לו, ויש שדור יוצר מסֹרות יש מאין.

מזמן לזמן, מועד חדש בא לעולם – ארוע כה מרעיש בחיי הדור, עד שהפך לאנדרטה שיש להזכיר בכל שנה ושנה, לספור שיש לחנך את דורות העתיד לאורו. טיבם של חגים, ואין חגי ישראל יוצאים מכלל זה, להיות בקעות ועמקים בנוף השנה, אליהם זורמים המועדים הקרובים אליהם, אלו שנמצאים מעבר לקו פרשת המים של התאריך או התמה.

אם נביט לעֹמק, אל מרכזו של חג, זה שמעבר לכל שכבות הדורות, נגלה שנקודת הראשית שלו כמעט תמיד היא יחסי האדם והטבע. חגי ישראל, ביסודם, הם פירושו של העברי הקדום את העולם, ונסיונה של קהילה להשפיע על העולם הסובב אותה.

כך גם חג האורים. הימים הם ימי סוף כסלו. קור נושב על העולם וחֹשך על פני תהום. הימים הולכים ומתקצרים, וגם הירח פוחת והולך. דומה שהאפלה תכבה את האור בקרוב, שהלילה יבלע בלועו השָחֹר את אור היום. פחד אוחז בעברי הקדום המביט בשמים המתכהים מוקדם יותר בכל ערב. ומה אם יעלם האור לגמרי? מה אם לא ישוב יותר? האפלה מאימת לזעזע את מוסדות תרבות האדם (ולא לשווא הטיל אלהינו חשכה על המצרים במצרים). בפני האדם נותרו שתי ברירות – הראשונה, להכנע לחשך. השניה – להדליק אור בעולם. העברים, כמו מרבית עמי העולם, בוחרים בברירה השניה. וכך, מדליק העברי הקדום נר בערב כ"ה בכסלו ומקווה להאיר תבל ומלואה. בערב הבא, משגִּלָּה שהאור ממשיך ומתמעט, הוא מדליק שני נרות, וכך הלאה, הוא מוסיף עוד ועוד אור מדי ערב עד שהדליק שמונה נרות בערב א' בטבת. באותו ערב קורה הקסם – זהו הרגע הגורלי בו הדליק האדם די אור ועלה בידו לסובב גלגליו של עולם. הירח מתחיל להתמלא. הימים מתחילים להתארך. שב האור.

הימים חולפים והמנהג משתרש. בכל שנה באותו התאריך מדליקים העברים (ולימים – היהודים) את נרותיהם. כשמועד חדש בא לעולם – חגיגת מסיק הזיתים, הוא נטמע בחג האורים (התאריך קרוב מספיק והתמה של חגיגת הפקת שמן הזית, המספק בסיס למנורות השמן, נטמעת בתמה של השבת האור). דור הולך ודור בא וכל דור מוסיף מפירושיו ומספוריו – נס פך השמן וההצלה האלהית בגולה, מרד המכבים והתחיה הלאומית בימי הציונות.

הפירושים משתנים. הספורים מתחלפים. דור דור וחנוכה שלו. אבל כך או אחרת, בכל שנה ושנה מדליקים בית ישראל שמונה נרות בחֹשֶך ומאירים את העולם.

 

 

 

בחזרה לראש העמוד

 



כתמי אור / דליה רביקוביץ'

 

 

 

 

ובחומר הזה האפל נטבעו כתמים של אור
ולא נשמע בהם קול ורחש בם לא יעבור
והם כמו שמן המור ניגרים וזולפים מן הפך.

והם ניגרים כבשמים ורכה ושלווה תנועתם
ובחומר הזה האפל הם נקווים למבוע קטן
ויש בהם חן וחמדה שגואים ועוברים על גדותם.

ובחומר הזה האפל ניבעה מכרה של זהב
והחומר הזה האפל מגלה את מעמקיו
ויש אהבה ענוגה בין האופל לבין הזהב.

והם חבוקים ושלווים ואין בהם קול ומשב
והאור מנטף ונושק את החומר הזה בשפתיו
והאופל הופך את גופו כבאר לכתמי הזהב.

בחומר הזה האפל נטבעו כתמים של אור
ולא נשמע בהם קול ורחש בם לא יעבור
והם כמו שמן המור ניגרים וזולפים מן הפך.

 

 בחזרה לראש העמוד

 


 


מה לנו חנוכה / מרטין בובר

 

 

 אנו חוגגים בימי חנוכה אלה זכר מעשה מלחמה,

את המרד באנטיוכוס ואת נצחונותיו של יהודה המכבי אצל עמאוס ובית צור.

אבל מצוות החג המסורתיות לא להם הוקדשו, אלא לחנוכת הבית שבאה בעקבותיהם.

היא מזכירה אמנם את מעשה הגבורה, אבל הם לה רק הגורמים למפעל הקדוש,

אשר אותו מציינים נרות החג. לא נצחון הנשק היהודי על הנשק הסיליקי הוא עיקר לה,

אלא טיהור המקדש המחולל, טיהור שנתאפשר על ידי הניצחון.

וכך הכשירה המסורת את התהליך, בו קיבל במשך אלפי שנות גלות הגרעין הלאומי יותר ויותר מעטה דתי.
ומשהחל ברבע האחרון של המאה שעברה, אותו חלק שביהדות,

אשר הדם נשאר להיות לו לכח חיוני ויוצר, להתבונן ולעמוד על לאומיותו,

הייתה זאת אחת ממחשבותיו לעורר בחג בעל האופי הלאומי הזה,

מחדש ביטוי לזיכרון לאומי ותקווה לאומית. אותה התנועה,

שחרטה על דגלה את שם הר הבית, את שם ציון, ועשתה בכך לסיסמת מלחמת האומה ועבודתה,

יצרה מחג החנוכה את חג המכבים. בחג זה מתקשר זכר תקופה הירואית עלומה עם אמונה בעתיד לבוא,

תמונות ההיסטוריה מתאחות עם תמונות חלום, ומילות שבאו לשבח

גבורות עבר קוראות לגבורה חדשה. בעיקר קשור בחגיגה זו זיכרון האנשים

שנאבקו והוציאו את ציון וירושלים מידי האויב הפנימי והחיצוני, קשר בל ינתק

בהבעת רצוננו, לגבור על כל מכשולי חוץ ופנים ולרכוש לנו מחדש את הארץ,

בה טמונים שרשי כוחנו.
עיצוב דמות חדשה זו לחג לא היה מקרה, אלא פרי ביטוי לתהליך החדש באומתנו.

 

 בחזרה לראש העמוד


 

 
מתתיהו והחזיר / מאיר שלו
פורסם בידיעות אחרונות, חנוכה תשס"ג

 


ם רוב הקוראים היו פעם בכיתה גימל, חלקם אפילו יותר משנה אחת,

ורובם השתתפו אז במחזה של חנוכה. לא אחת שמעתי מעלים זכרונות מאותה התנסות,

ותמיד שורה רוח של ענווה יתירה על הזכרונות האלה,

והנזכרים מצטנעים ומספרים שבחג החנוכה הם היו בסך הכל נר גימל או נר דלת, ותו לא.
ובכן, אין בדעתי להפחית מערכי. לא הייתי נר גימל ולא נר דלת

ולא שום זוטה אחרת. הייתי מתתיהו בכבודו ובעצמו. לא שחוננתי בכשרונות משחק

יוצאים מהכלל או בנוכחות בימתית מחשמלת - ההיפך הוא הנכון. הייתי ילד קצר

קומה וראייה וניפנופי החרב שלי עוררו גיחוכים הן בקרב הקהל והן בקרב המתיוונים.

אבל הייתה לי סגולה שכל מחנכת עם יומרות בתחום הבימוי חיפשה בשחקניה הקטנים :

ידעתי ללמוד על פה. הרבה, מהר, ובלי שגיאות.
אותה שנה נשרו כל המועמדים הטבעיים לגילומו של מתתיהו במהלך החזרות.

זה אחר זה, קנאים אתלטיים ורושפי עיניים שכמותם, הם זינקו בהתלהבות דתית על המזבח,

נעצו את חרב הדיקט שלהם בכהן המתיוון, בלעו רוק של מבוכה ונשארו עם הפרצוף של

"שכחתי מה אני צריך להגיד עכשיו". יום לפני הבכורה הבינה המורה שלי, שעדיף מתתיהו

לא הירואי במיוחד אבל עם כל המילים הנכונות בפה, וקידמה אותי מתפקידי

המקורי לתפקיד עתיר הטקסט של אבי המכבים.
(אגב- כיוון שזמן רב עבר מאז, אני מוכן לגלות שתפקידי המקורי היה החזיר

ששכב על המזבח, קאסטינג שגרם לי עוגמת נפש רבה, על אף שאבא שלי,

שרצה להקל מיסורי, אמר לי: "לא נורא, מאיר, לא רק מתתיהו התנגד לפולחן הזה.

גם החזיר התנגד, אם כי מסיבות שונות".)
למחרת ערכנו חזרה גנרלית בנוכחות המנהלת, ואני דיקלמתי

בשטף את המונולוג של מתתיהו:


"שימעו אלי בני ואחי,
מי לאדוני, אלי!
יהודים אנו, יהודים.
נשמור את תורת אבותינו.
ננתץ את מזבחות האלילים.
נהרוג את המתיוונים.
ננוס אל ההרים
ונילחם למען האלוהים!"


המנהלת העירה למורה שלי ש"מתתיהו נראה קצת נעבעך עפעס";

אבל ההצגה נועדה לשעות הערב של אותו היום, בנוכחות כל ההורים, ונעבעך או לא נעבעך, התפקיד הראשי היה שלי.
לפנות ערב הלכתי עם אמא שלי ועם אחותי הקטנה לבית הספר

(אבא שלי נשאר בבית, בטענה הקבועה שהוא כבר למד בבית ספר פעם

אחת ואינו מרגיש צורך לשוב על התהליך מחדש). בכניסה לאולם נפרדתי מהן,

עליתי אל מאחורי הקלעים ועטיתי את בגדי מתתיהו. באותם ימים רווחה במערכת החינוך הסברה,

שנכבדי המגזר היהודי בתקופת אנטיוכוס לבשו בגדים של ערבים.

המורה התקינה לראשי כאפיה ועקאל, ואת הזקן החשמונאי המפואר,

שהיא הכינה מסלילים של ליפה, היא הצמידה אל הכאפיה בשתי סיכות ביטחון, ליד האוזניים.
האורות באולם כבו, המסך נפתח ואני עליתי על הבמה.

במערכה הראשונה ישבתי עם חמשת בני והשמענו קינות רמות ביותר על

המצב הפוליטי והרוחני בעירנו מודיעין. אז יצאתי מהבמה לקול תשואות רמות של אמי ואחותי,

והכהן המתיוון נכנס עם החזיר (הוא הילד שרק אתמול היה מתתיהו).

הוא נשא נאום קצר, הניף את המאכלת, ואז זינקתי אל הבמה וחרבי בידי.
הספקתי לצעוק "שימעו אלי בני ואחי, מי לאדוני אלי!" ואז קלטתי שכולם -

הקהל, הכהן, הנרות והחזיר - צוחקים בקול גדול. השפלתי את מבטי וראיתי

שהזקן שלי נשמט ממקומו והוא תלוי רק על סיכה אחת, באופן מגוחך שאינו הולם את מעמדי ההיסטורי.

ניסיתי להחזיק אותו בידי האחת ולדקור את המתיוון בידי האחרת, אבל אז קרה דבר נורא:

יד ארוכה וחזקה, ידה של המורה הבמאית, נשלחה דרך סדיני המסך ואחזה בגלימתי.

היא סחבה אותי אל מאחורי הקלעים, הידקה את הזקן למקומו, נעצה את סיכת הביטחון

דרך הכאפיה, דרך הליפה ודרך האוזן שלי, סגרה אותה והדפה אותי בחזרה לבמה.
כל התהליך הזה ארך כשניה וחצי, ובטרם הספקתי להבין מה אירע לי,

מצאתי את עצמי ניצב מול הקהל בברכיים פקות ובאוזן מפולחת. התדהמה והכאב

היו ללא נשוא. חשתי כל סנטימטר של חיוורון בעור פני וכל פעימת כאב בתנוך אזני.

פערתי את פי ואמרתי "יהודים אנו, יהודים... אמא... האוזן..." ופרצתי בבכי גדול.
השתתרה מהומה גדולה. אמא שלי הסתערה מהאולם אל הבמה, המורה נמלטה ,

ואני, מצידי ברחתי הביתה. מאז שכחתי חלק גדול מהטקסטים של חנוכה,

אבל אני זוכר היטב את המילים של אבא שלי. הוא שלף לי את הסיכה מהאוזן,

זרק את הזקן ואמר : "אתה רואה, מאיר, לפעמים יותר טוב להיות חזיר".

 

 בחזרה לראש העמוד




סביבונים / יורם קניוק

 

 

 

צריך לאהוב מעט את מה שהיה
ולרצות להנחיל את זה הלאה
כי זה מן בושם העושה את החיים
יותר מובנים ופחות אכזריים.
מה מונע תעשיין נבון
מלייצר סביבונים מעופרת יצוקה כל שנה,
כל עוד חי העם הזה היושב בארץ הזאת?
ואז היו הילדים משחקים
פעם בשנה, פעמיים בשנה
באותם משחקים ששיחקו הוריהם.
וכך נוצר אותו קשר של שבירה,
משום שמאוחר יותר ימרדו הילדים
ויחפשו דרכים משלהם
והסביבון מעופרת יצוקה יהיה הגשר הקט,
גשר הפשר שבין הילדים הללו להוריהם.
והסביבון הזה ימשיך ויסתובב
ויהיה הגשר גם בינם לבין ילדיהם...

 

 בחזרה לראש העמוד




נר אחד של תקווה
הרב סיני אדלר

 

 


בצריפנו - צריף הנוער במחנה אושוויץ היו מרוכזים בחורים מארצות שונות המשועבדות תחת שלטון הנאצים...
ימי חנוכה הגיעו. הצלחנו להשיג נר אחד, אשר היה בשבילנו דבר רב משמעות.
בלילה הראשון של חנוכה התאספנו בקומה העליונה של אחד הדרגשים

והדלקנו בצוותא את הנר היקר לנו עד מאוד. הנר הדולק הזה הדליק גם בלבנו

תקוות חדשות לעתיד טוב, וחיזק את בטחוננו ב"מעוז צור ישועתי".
ברגע כזה התעוררו בנו הגעגועים הגדולים לעבר, אשר בו חגגנו את

ימי החנוכה כל אחד בבית הוריו בשמחה, אבל העבר הזה נעלם ואיננו,

ולכן התעוררה ביתר שאת הבקשה הבוקעת מעומק ליבנו לעתיד שאמנם

היה עדיין רחוק מאתנו, אבל בו תתקיים התפילה ששרנוה אז, והיא -

"תיכון בית תפילתי, ושם תודה נזבח... אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח".

 

 בחזרה לראש העמוד


 


 
הציפור והנץ
נכתב על ידי ישעיהו לויט, על פי אגדה, ועובד על ידי הרב משה עמיאל

 


 ויהי בימים ההם, כאשר היוונים לחצו את היהודים יושבי ארץ יהודה בגזירות קשות,

באו יהודה המכבי ואחיו אל אביהם מתתיהו החשמונאי. הם עמדו לפניו ופתחו ואמרו:

אבא, עד מתי נסבול את עול היוונים הרשעים הללו? ראה איך הם מתעוללים בנו,

שודדים וחומסים ככל העולה על רוחם הרעה. אין בנו עוד כוח לשאת את השעבוד הנורא הזה.

איננו יכולים עוד לסבול את החרפה הזו. זהו זה. הגיע הזמן לקום ולהילחם ביוונים עד הניצחון.
שתק מתתיהו הכהן זמן ארוך, ואחר כך אמר כמתוך מחשבה עמוקה:

ה’ יעזור. היזהרו. אל תחפזו. ידעתי גם ידעתי את הסבל הנורא שכל העם

סובל ברחבי הארץ. ידעתי על השוד והחמס, ידעתי על שפיכת הדמים של גדולים וקטנים,

ידעתי את החרפה הרומסת את כבודנו. אבל אוהבי שלום אנחנו. ואין מי בעולם,

היודע שלום ואוהב שלום ורודף שלום כמו שידענו אנו בתורת ה’ הקדושה.

וחלילה לנו לשפוך דם. אם נקום למלחמה, נשפוך דמים רבים. האם ראוי לנו לעשות כן?

האם נכון לנו לקנות לנו חירות במחיר דמים רבים.. האם נוכל להילחם באויבינו האכזרים הללו,

שכוחם רב ועצום בחיל כבד ובכלי משחית רבים? מה אנו, מה כוחנו, מעטים אנחנו לעומתם,

דל כוחנו למולם, עמלנו בתורה שלא כמותם..", והוא המשיך להרהר אל מול מבטי הבנים.
הבנים שתקו, אך יהודה קם ואמר: אבינו, ידענו מה גדול הסבל הבא מן המלחמה,

אבל לא נוכל עוד לשתוק. טוב לנו למות בני חורין מלחיות חיי עבדים.

דבר דברך ונקום ונעשה. מתתיהו הביט בבנו האמיץ בהערכה רבה,

אך השיב בשפה רפה ואמר: הניחו לי ואלך אל המדבר. שם בשלוות המדבר

אהרהר בדבר. אתפלל לפני ה’, ואחשוב על מגמתנו. אלך לי, ועוד מעט ואשוב לומר לפניכם את עצתי.
מתתיהו קם ויצא ממודיעין אל עבר מדבר יהודה. הגיע למקום,

וישב לו על אבן גדולה שהייתה מונחת בפתח מערה. לפתע שמע קול ציפור.

הרים את עינו וראה ציפור קטנה המרחפת מעל הקן ומאכילה את גוזליה.

מתתיהו הרהר בלבו: והלוואי, אם היה עם ישראל כמו הציפור הקטנה הזו,

שחייה חיי חופש, ואין מי הבא לגזול ממנה את קנה, ואין מי שמתעולל בה או בגוזליה,

 ואין היא צריכה לשפוך דם.. כך הוא הרהר, עד שלפתע הוא נבהל מקול שריקה חזק

שמלא את האוויר כמו קול סערה הקרבה ובאה.
מתתיהו הרים את עיניו במהירות, וראה נץ שחור וגדול היורד בטיסה אל עבר קן הציפור.

הוא הביט לראות מה יקרה, וראה את הגוזלים מנפנפים ברעדה בכנפיהם הקטנות,

משמיעים ציצים נבהלים ומביטים אל עבר אמם בזעקה לעזרה. הציפור לא ברחה.

היא נותרה עומדת במקומה מעל הקן, והיישירה את מקורה כמתכוננת להילחם.
ומתתיהו רואה, ולבו מתמלא רחמים, כשהוא מהרהר: כמה מסכנה היא הציפור,

וכי מה ביכולתה לעשות, מה כוחה אל מול הנץ השחור והגדול הזה,

מה היא יכולה לפעול במקורה הדק כנגד מקורו הקשה והחד של הנץ,

רק מעשה פלא יוכל להושיעה ואת ילדיה.. והנה קם הפלא והיה: הנץ התקרב

בטיסה מהירה אל הקן, וכשהגיע קרוב קפצה לעברו הציפור ודקרה אותו בכל כוחה.

הנץ נבהל מפני תעוזתה, השמיע קול כאב ופחד וברח. והציפור, חזרה אל הקן אל גוזליה הנפחדים.

 

 בחזרה לראש העמוד


 

 
ארבעה נרות / דוד פרסקי

 


 ארבעה נרות הם :
יש נר נשמה הבוער שם ערירי
על גבי שידה או ארון -
נר צער הוא.
יש נר שבת, המפיץ אור יקרות
בהתקדש ליל שביעי -
נר קדושה הוא.
יש נר כיפור,
שמעמידים על יד הפתח בבית הכנסת -
נר אמונה הוא.

ויש נר חנוכה,
שאינו עומד במקום אחד ביממה אחת,
אלא מוסיף והולך מיום ליום
עד כדי משך תקופת שמונה ימים רצופים -
נר גאולה הוא.


 בחזרה לראש העמוד





אין אנו יכולים לבאר... / חיים נחמן ביאליק

 

 


אין אנו יכולים לבאר את הסיבה הנסתרת והנפלאה,

מדוע חסר מן "הספר" כולו, ספר יקר אחד ונפלא מאוד,

מדוע נידון לגניזה הספר ההוא, זה שמסופרים בו תולדות הניצחון הגדול ביותר,

ניצחון הרוח וניצחון הכוח של עם ישראל, ספר החשמונאים?
מדוע גנזו בלשוננו העברית ונשאר לנו באחת מלשונות של ארבע מלכויות,

שאנחנו היינו שרויים בה, בלשון היוונית?
קשה לבאר את הסיבה. אולי זה אסון מיקרי, פגע, ואולי יש כאן חשבון.

יש משערים, שגרמו לכך מגמות פוליטיות מצידם של מתנגדי בית החשמונאים,

אבל גם על זכר החשמונאים וגם על החג הזה שמר בכל זאת העם העברי שמירה מעולה,

כי בחגים שמר העם את גינזי נפשו ועברו...
החגים מתרוממים מעל המישור של ימי החול, כמו ההרים המתרוממים

מעל המישור של האדמה. וכל הר גבוה מעיד על שינויים וזעזועים

שהתחוללו מתחת להר הזה בכמה זמנים עתיקים ושהצטברו בזה אחר זה,

ומאז הרימו שטח ידוע מן המישור והגביהו אותו למעלה.
כך גם כל חג מעיד על זעזועים עמוקים, לפעמים וולקניים,

שהתחוללו מתחת לקרקע האומה, ולא פעם אחת כי אם הרבה פעמים בזה אחר זה.
ואמנם, כשאנו באים לחפור ולחטט מתחת לחג הלאומי,

אנו מוצאים מתחתיו שיכבה מתחת לשיכבה ורובד מתחת לרובד,

ולא טעם אחד לחג, כי אם טעמים הרבה לו.
יש מגמה מיוחדת בהיסטוריה לכנס ולקבץ את כל המאורעות הגדולים

ולרכזם בנקודות זמניות, מסויימות, קבוצות - קבוצות, וכל מאורע שיש בו

"מעין מאורע" לחג פלוני ופלוני, הוא נימשך כברזל לאבן שואבת,

ולהידבק בחג הזה - - - אין ספק כי חג החנוכה הזה, שהוא במידה ידועה

ניטשטש בהיסטוריה שלנו על ידי אובדן הספר, גם לו הגיעה עתה שעתו,

שידבקו בו מאורעות כבירים וזעזועים, שהתחוללו בעמנו.
עם תחיית החג הזה, תקום לתחייה לפנינו תקוותנו לגאולה לא רק לזכר החשמונאים,

כי אם גם לזכר הקנאים, הפריצים, אשר כבר נמחה שמם מן ההיסטוריה שלנו.
גם הם ישובו לתחייה יחד עם חג התחייה, חג החנוכה המחודש,

תחיה שאין אחריה גלות. יחד עם זיכרון הפריצים תבוא גאולה לכל אלה,

אשר בקפלם את הספר תחת ראשם, בזמן שהיו חולמים מתוך השעבוד

חלומות חולניים והתגעגעו לתחייה ולארץ המולדת.

 

 בחזרה לראש העמוד


 

 
הנסיך הקטן אצל מדליק הפנסים
מתוך : "הנסיך הקטן" / אנטואן דה סנט אכזופרי

 


 הפלנטה החמישית היתה מעניינת מאד.

היא היתה הקטנה שבכולן. היה עליה די מקום רק לפנס רחוב ולמדליק פנסים.
הנסיך הקטן לא הבין מה צורך יש בפנס רחוב ובמדליק פנסים אי־שם בשמים,

על גבי פלנטה שאין בה בני-אדם, ואין בה אפילו בית אחד.
למרות זה חשב:
אולי איש זה מגוחך, אבל הוא פחות מגוחך מן המלך,

הרברבן, איש העסקים, והשתיין. לכל הפחות מלאכתו יש לה טעם.

כאשר הוא מדליק את פנס הרחוב, דומה הדבר לכך שהפיח חיים בכוכב אחד נוסף,

או פרח אחד נוסף. כאשר הוא מכבה את הפנס שלו,

הוא משכיב את הפרח או הכוכב לישון. זה עיסוק יפה,

ומאחר שהוא יפה, יש בו תועלת של ממש.
כאשר הגיע ברך בנימוס את מדליק הפנסים.
"בוקר טוב. מדוע כיבית את הפנס?"
"אלה ההוראות", השיב מדליק הפנסים, "בוקר טוב".
"מה הן ההוראות?"
"ההוראות הן שעלי לכבות את הפנס. ערב טוב". והוא שב והדליק את הפנס.
"אבל למה שבת והדלקת את הפנס זה עתה?"
"אלה ההוראות", השיב מדליק הפנסים.
"אינני מבין", אמר הנסיך הקטן.
"אין מה להבין" אמר מדליק הפנסים, "הוראות הן הוראות. בוקר טוב." והוא כיבה את הפנס שלו.
אז מחה את מצחו בממחטה מקושטת ריבועים אדומים.

"יש לי עבודה מפרכת. בימים עברו המלאכה היתה קלה יותר.
כיביתי את הפנס בבוקר, ובערב שבתי והדלקתי אותו. יכולתי לנוח במשך היום, ובלילה ישנתי."
"וההוראות שונו מאז?"
"ההוראות לא שונו," ענה מדליק הפנסים.

"זו הצרה! משנה לשנה הפלנטה מסתובבת במהירות גדולה יותר, וההוראות לא שונו!"
"ואם כך?" שאל הנסיך הקטן.
"אם כך הפלנטה עכשיו משלימה סיבוב במשך דקה אחת,

ולא נותרה לי ולוא שניה כדי לנוח. פעם בכל דקה עלי או להדליק את הפנס או לכבותו!"
"זה מצחיק! הימים אצלך נמשכים דקה אחת!"
"זה לא מצחיק כלל!" אמר מדליק הפנסים. "בעת ששוחחנו בינינו חלף חודש שלם."
"חודש?"
"כן, חודש - שלושים דקות, שלושים ימים! ערב טוב." והוא שב והדליק את הפנס.
הנסיך הקטן התבונן בו, וחש חיבה אל מדליק הפנסים,

הדבֵק בהוראות שניתנו לו בנאמנות רבה כל כך.

עלו בזכרונו השקיעות שהוא עצמו הלך לחפש, בימים אחרים,

בכך שהיה מתיק את כסאו, והוא רצה לעזור לידידו.
"אתה יודע," הוא אמר, "אני מכיר שיטה באמצעותה תוכל לנוח בכל עת שתחפוץ."
"אני תמיד רוצה לנוח," אמר מדליק הפנסים,
כי אפשרי שאדם יהיה נאמן ועצלן, בעת ובעונה אחת.
הנסיך הקטן המשיך להסביר:
"הפלנטה שלך כל כך קטנה שאפשר להקיף את כולה בשלושה צעדים.

כדי להיות כל הזמן בזריחה, עליך להתמיד וללכת, די לאט.

כאשר תרצה לנוח, תצעד...והיום ייארך ככל שתחפוץ."
"זה לא יועיל לי הרבה," אמר מדליק הפנסים. "הדבר היחיד שאני באמת אוהב הוא לישון."
"זה חוסר מזל." אמר הנסיך הקטן.
"זה חוסל מזל", אמר מדליק הפנסים. "בוקר טוב.", וכיבה את הפנס שלו.
"אדם זה", חשב לעצמו הנסיך הקטן בעת שהמשיך במסעו,

"אדם זה יהיה ללעג בפי כל האחרים - בפי המלך, האיש היהיר,

השתיין, ואיש העסקים, ועם זה הוא היחיד מביניהם שאיננו מגוחך בעיני.

אולי מן הסיבה שהוא עוסק בדבר־מה נוסף פרט לעצמו."
הוא נאנח בצער, ושב ושח לעצמו: "איש זה הוא היחיד מהם אשר יכול היה להיות ידידי.

אבל הפלנטה שלו קטנה מדי. אין בה די מקום לשניים..."
מה שהנסיך הקטן לא הודה בו היה, שהוא מצר לעזוב את הפלנטה הזאת

במיוחד בגלל 1440 שקיעות החמה שאפשר לראות בה בכל יום.

 

 בחזרה לראש העמוד




דמי חנוכה - סיפור מאת שלום עליכם

 

[א] 
" הנרות הללו שאנו מדליקין" כבר הוכנו מבעוד יום ואבינו מטייל בבית הנה והנה,

כשידיו נתונות לאחוריו, ומתפלל תפילת ערבית; ומכיוון שהוא גומר את התפילה האחרונה

"עלינו לשבח לאדון הכל" הוא פונה אלינו - אלי ואל אחי מוֹטל - בדברים מקוטעים ומרמז באצבעותיו:

"אִי-אַ-נוּ- שהוא נוטה שמים ויוסד הארץ אַ-אַ! אבל אני ואחי מוֹטל אין אנו מבינים

כלל את שפת אבינו ורמזיו ושואלים אותו:
שמא אתא אומר גפרורית? סכיו? מספריים?
ואבינו מראה באצבע אל חדר הבישול וקורא: "אּי-אַ-נוּ-פע-ועל כן נקווה לך - אמי שלכם! אמי שלכם!
הפעם אנחנו מבינים אל מה ירמזון מליו, ולכן אנו מבהילים להביא את אמנו

מחדר הבישול לשמוע ברכת של הדלקת הנר, נר חנוכה, ואחריה נמשכה גם בריינה המבשלת,

אשה שחורה, בידיים מגושמות ומלוכלכות, ותעמודנה שתיהן על הסף, אצל הדלת, כלפי המנורה,

לשמוע אל הרינה ואל הברכה, ואני ואחי מוֹטל מבליגים בקושי גדול לעצור בעד השחוק,

שעוד מעט ויתפרץ, בראותנו את האשה מרת בריינה השחורה מוחה את ידיה המלוכלכות

בסינורה המזוהם ומעבירתן אחר כך על חוטמה מלמעלה ומשאירה סימן מובהק על פניה...
ברוך אתה... מתחיל אבא מברך בנוסך מיוחד, נוסך של חנוכה, ומסיים בכי טוב:

"להדליק נר של חנוכה", ומרכין את עצמו ומדליק את הנר. והנשים עושין פנים של

צניעות ויראת שמים ועונין: "ברוך הוא וברוך שמו", "אמן" בכוונה עצומה,

ובשעת המעשה מנענעת בריינה בראשה ועושה פרצוף משונה כל כך,

עד שאני ואחי מוֹטל יראים להביט איש בפני אחיו לבל יתפרץ השׂחוק.
ם "הנרות הללו שאנו מדליקין" מנגן אבינו בחשאי ומתחיל לטייל הנה והנה

בחדר ומסתכל במנורה ומתפלל ואינו פּוסק. ה" האלוהים הוא יודע עד מתי הוא יהיה מתפלל!
מוטל! קרב-נא לאבא, והגד נא לו על "דמי חנוכה". כך אני דוחה את אחי מוטל והוא אינו רוצה.
למאי אני? שמא אתה?
הלא קטן אתה ממני, מוטל, ועליך לגשת ראשונה.
אדרבא, איפּכא מסתברא?
ואבא שומע ומאזין את השקלא וטריא שלנו,

אלא שהוא עושה את עצמו כלא שומע ומתקרב בלאט ובמתינות אל השולחן

ומתחיל מרצה מעות. ואנחנו מרימים את עינינו ומביטים למעלה בהיסח הדעת

ומגרדים מתחת ל"פּיאותינו" בתמימות, כאילו אין אנו רואים כלום וכאילו אין הדבר נוגע לנו כלל.
המ... ילדים!... גשו-נא הנה... המ... הא-לכם "דמי חנוכה"!...
אנחנו פושטים את ידנו כלפי אבינו ומקבלים ממנו את המעות בידיים רועדות

והולכים שנינו לחדר מיוחד, בתחילה במתינות כבני נימוס ואחר כך בקפיצת הדרך

בכרכורים ובריקודים, ועד בואנו אל חדר הילדים אין אנחנו יכולים להתאפק

וממהרים לקפץ על רגל אחת, לנגן מתוך שמחה והתרגשות:
אחת ואחת
אחת ושתיים,
טוב ברגל אחת
מבשתי רגליים!
לכן נגבור חילים
ונרקוד כאילים
ודוקא על רגל אחת
אחת ואחת!...
עודנו מפזזים ומכרכרים בכל עוז והדלת נפתחה ודודנו בֱּני בא.
חברה קונדסים! הלא מגיע לכם ממני "דמי חנוכה"!
ודודנו בּני מוריד את ידו לתוך כיסו ומוציא שני דינרי כסף ונותן לנו דמי חנוכה גם הוא -

ולשמחתנו אין קץ.

 

[ב]
כיוון שבא דודנו בּני לוקח אבי גיליון גדול ומעביר עליו קווים מרובעים שחורים ולבנים

ומצוה להביא גריסיו שחורים ולבנים ומתחילים משחקים בשח-מט,

או כמו שהיו קורין אצלנו ב"עצמות", ובמשחק זה הם משחקים מדי שנה בשנה

בכל שמונה ימי חנוכה, ובכל פעם יש להם תנאי קודם למעשה ודין ודברים וטענות ומענות לאחר המעשה.
ראה הזהרתיך, בני, שיהיה המשחק כדת וכדין, בלא חרטה ובלא רמאות.
כך אומר אבא ומתחיל משחק ודודנו בּני מתחיל גם הוא ואומר:
כן, כן, בלא חרטה ובלא רמאות.
ומרגע לרגע מתעמקין שניהם במשחקם כל כך, עד שאין אבא שומע איך אנחנו,

אני ואחי מוטל, משחקים ב"סביבון" (דריידל בלע"ז) ומתקוטטים ומתנגחים זה בזה

וקוראים למהלומות. שניהם, גם אבא גם דודנו בּני, נשענים אל השולחן, מתנועעים ברגליהם,

נושכין פאת זקנם ומנגנים בלחש שניהם בנוסך אחד:
כיצד משחקין? - שואל אבא את עצמו בניגון של לימוד גמרא -

אם אמרתי להכות בעצם זו, מתיירא אנוכי שמא יאמר להכות בשתי עצמות שלי?
בשתי עצמות שלך! - מסייע לו דודני בּני בניגונו ממש.
אלא מאי? - מוסיף אבא לנגן - צריך להימין בכדי להכות לו בשתי עצמות כהלכה;

ואם תאמר שמא ירצה להשמאיל ולהכות לי בשלוש עצמות? בתמיה?
בוודאי שלוש עצמות! - מסייע לו דודנו בּני בניגונו ממש.
טיפש גדול אתה, אחי בּני! - מנגן אבא ומדלג בעצם אחת מעצמיו על שתי עצמותיו של דודנו בּני.
אם יש בזה טיפש הרי זה אתה! - מסייע לו דודני בּני ומדלג גם הוא בעצם אחת מעצמותיו, ומיד הוא מתחרט.
אין הולכין וחוזרין והולכין! - קורא אבא בלא ניגון כלל ומחזיקו בידו.
הלא התנינו קודם למעשה בלא חרטה ובלא רמאות!
כל זמן שאני נמצא באמצא הדרך יש לי רשות ללכת כאשר אני רוצה!
עונה לו דודני בּני גם כן בלא ניגון.
לא ולא! - אין צועקין על העבר!
אתה אומר לי אין צועקין על העבר?
אני אומר לך אין צועקין על העבר!
הגד-נא לי, אחי, כמה פעמים היית מתחרט אחה?
אני הייתי מתחרט?
אתה היית מתחרט!
איך לא תבוש ולא תיכלם, בּני! הלא זה הדבר שאמרתי, אסור לשחק אתך עצמות.

ומי כופה אותך שתהיה משחק אתי?
מזל טוב לכם, רבותי! בשביל מה התפרצה מריבה ביניכם?
כך אומרת אמא שהיא באה מחדר הבישול ופניה לוהטים,

 ואחריה נגררת האשה מרת בריינה בקערה מלאה רקיקין ( לאַטקֱס בלע"ז )

חמים משוחים בשומן, וקיטור מיתמר ועולה למעלה.
כולנו ניגשים אל השולחן, ואני ואחי מוטל, שזה לא כבר היינו מתקוטטים ומתנגחים

בשביל משחק "הסביבון", מתפייסין עד מהרה ועושים שלום איש את אחיו

ויושבין אל השולחן לכבוד הרקיקין בכוונה גדולה.

 

[ג ]
בלילה ההוא נדדה שנתי. שוכב אני פרקדן וחושב: כמה מעות יהיה אצלי אם כל דודי ודודותי,

אַחי ואַחיותי יתנו לי דמי חנוכה? ראש וראשון ה"ה דודי משה אהרון, אחי אמי,

אף-על-פי שקמצן הוא, אבל לעומת זה הוא איש עשיר מאוד וכסף תועפות לו.

והשני ה"ה דודי איצי ודודתי דבורה. השלישי הוא דודי בּיינוש ודודתי ינטה,

ואחותנו שרה-איידל ובעלה שלום-זיידל, ויתר דודנו ודודותינו, שארי-בשרנו,

קרובינו ובני משפחתנו בלי עין הרע - מוטל! הישן אתה?
מה לך כי נזעקתה?
כמה תאמר לקבל דמי חנוכה מדודנו משה-אהרון שיחיה?
כמה שיתן.
כעבור רגעים אחדים:
מוטל? האינך ישן עוד?
למאי נפקא מינה?
כמה יתן לנו דודנו איצי שיחיה?
לא נביא אני ולא בן נביא!
אחרי שני רגעים:
מוטל! האינך נרדם עוד?
אין אני נרדם. ומה לך?
היש לאיש דודים ודודות הרבה כמונו?
עוד רגעים אחדים:
מוטל! עודך עֵר?
עוד אני עֵר, ומה לך?
אם ער אתה למה תדובב בשפתי ישנים?
אם אתה שואל כעניין אני משיב כהלכה.
עוד רגע אחד:
מוטל! מוטל! האם ישנת את שנתך?
חררר... חיל חיל חיל... טססס... - מוטל מנחר בנחיריו, וערבה עליו שנתו,

ואנוכי מוציא את מעותי " דמי חנוכה " שלי, ומתבונן במו ומשעשע אתם

ואומר אל לבי; שקל! שקל! שקל! הפוך בו והפוך בו דכולא ביא, ממנו הכל:

ממנו צעצועים, שׂכינים, מקלות, כיסים, אגוזים, פרי מגדים, צימוקים וחרובין,

הפוך בו והפוך בו דכולא ביה. אחר-כך אני טומן את הכסף מתחת הכר מראשותי

וקורא "שמע" בכוונה ומתפלל שיהי רצון, שכל דודי ודודותי יפתחו את חרצובותיהם

וירבו ליתן לי "דמי חנוכה" ביד רחבה. ועיני מסוגרות, ואני רואה את האשה מרת

בריינה באה מחדר המבשלות וקערה גדולה מלאה שקלים בידה...

בריינה זו אינה הולכת ברגליה, אלא שהיא מרחפת באוויר ומנגנת:

" הנרות הללו שאנו מדליקין " ואחי מוטל בולע שקלים ואני צוֹוח ככרוכיא:
מוטל! מוטל! מה אתה עושה? שקלים אתה בולע? שקלים!??...
ואיקץ והנה חלום.
ואני אומר אל לבי: " חלמא טבא חזית, חלמא טבא חזית" - ואישן.

 

[ד]
ויהי ממחרת ונשכים בבוקר והתפללנו תפילת שחרית ואכלנו פת שחרית בחיפזון,

ואמנו הלבישה אותנו אדרות שער ותצנוף אותנו מצנפות ותעטוף במטפחות

עבות והתחלנו לשקוד על דלתי קרובינו אנשי משפחתנו לקבל "דמי חנוכה".
בראשונה הלכנו אל דודנו משה אהרון שיחיה. דודנו זה הוא איש חלש מטבעו,

צנום בעל חולי מעיים, תמיד בכל עת, כשאתה בא אליו תמצאהו אצל הכיור

כשהוא עומד ורוחץ את ידיו ומברך " אשר יצר " ומדקדק "בנקבים, נקבים, חלולים חלולים ".
צפרא טבא לדודנו! - מרעימים שנינו יחד, אני ואחי מוטל, ודודתנו פֱסל באה לקראתנו ו

מקבלת את פנינו בחיבה. דודתנו זו אשה בעלת קומה שפלה, עינה אחת שחורה

 והשנייה לבנה. דודתנו פֱסל פושטת מעלינו את אדרותינו ומסירה את המטפחות

העבות ומוחה את חוטמינו בסינורה ואומרת:
הריקו את חוטמיכם! היטב היטב! אל תחוסו! עוד ועוד!
ודודנו משה אהרון עטוף בלבוש ישן ובלום ויארמלקה פרומה בראשו ובשפם קרוח

עומד אצל הכיור, מנגב את ידיו וקומט את פניו, קורץ בעיניו ומטעים בכוונה עצומה:

נק-בים נקבים חלו-לים חלולים.
אני ואחי מוטל יושבים כעל גחלים לוחשות; אימה גדולה נופלת עלינו ומרה שחורה

בכל עת בואנו הנה. ודודתנו פּסל מקרבת אלינו, יושבת ממולנו ומפשלת את ידיה על החזה.
השלום לאביכם?
שלום.
ומה שלום אמכם?
שלום.
בוודאי שחטו אצלכם אווזים?
שחטו.
וטיגנו שומן?
טיגנו.
ואפו רקיקיו?
אפו.
ודודכם בּני מסתמא היה אצלכם?
היה.
ושיחק עם אביכם בעצמות?
שיחק.
משה אהרון! משה אהרון? הלא צריך לתת לילדים " דמי חנוכה "!
אבל דודנו זה אינו שומע לקול דודתנו, מנגב את ידיו וגומר בהטעמה:

ומפליא ל-ע-ש-ו-ת! ודודתנו פּסל אינה מתרשלת להזכירו עוד פעם:
משה אהרון! משה אהרון? "דמי חנוכה" לילדים!
מה? דמי חנוכה? הוי, בטני! בטני! - עונה לה דודנו משה אהרון. בניגון מיוחד -

דמי חנוכה אתם רוצים? איזה הצטרכות של מעות יש לילדים כמותכם?

ילדים קטנים כמוכם אינם נזקקים לכסף! וכמה נותן לכם אביכם?

ומה תאמרו לעשות עם "דמי חנוכה" שלכם? כך מוציאים אנשים את

בניהם לתרבות רעה בידיים, בידיים ממש...
ומאי איכפת לך? - מתערבת דודתנו בדבריו - תן להם את שלהם וילכו לשלום!
דודנו משה אהרון פונה והולך אל חדרו, משמיע קול שעטת סנדליו,

מחפש זמן רב בארגזי השולחן ובארונות ומוציא משם מטבעות אחדות ומדבר בינו לבין עצמו:
המ... כן כן, משחיתים בידיהם ממש את הילדים...
ובתוך כך הוא מוסר לנו מטבעות אחדות שאין להן צורת מטבע,

ודודתנו מריקה את חוטמינו ומלבשת אותנו את האדרות ועוטפת אותנו

במטפחותינו ואנחנו הולכים הלאה. רצים אנחנו על פני השלג השורק

מתחת צעדינו ומונים את המטבעות שנתן לנו דודנו משה אהרון ואין אנו יכולים למנותן,

כי נקפאו ידינו ואצבעותינו בצקו. והמטבעות מטבעות ישנות הן, מטבעות של נחושת,

פרוטות משונות, מחוקות וירקרקות מזוקן. קשה מאוד לספור אותן בחוץ,

ואי-אפשר לדעת בדיוק כמה נתן לנו דודנו משה אהרון "דמי חנוכה".

 

[ה]
האכסניה השנייה שלנו לקבל "דמי חנוכה" היא בית דודנו איצי ודודתנו דבורה,

הם דודנו ודודתנו שאבינו ואמנו שמרו להם רוגז זה כמה וכמה שנים. סיבת הרוגז

אין אנחנו יודעים, אלא זה ידוע לנו שאבינו ודודנו זה אחים הם מלידה מבטן

ואינם מדברים ביניהם זה רבות בשנים, אף-על-פי ששניהם מתפללין בבית-הכנסת

אחד ומקומותיהם קרובים איש אצל אחיו. וכשמגיע יום-טוב בשעת הוצאת התורה

ומתחלת מכירת העליות מתכוונים שניהם דווקא לעליה אחת ומעלים על השער

כל אחד ואחד עד המדרגה העליונה. קול שעון ורעש, הכול מתלחשין, הכול משוחחים,

ורבה התנועה בבית הכנסת, כל אחד צמא לדעת בעד מי יישאר "השלישי" או "השישי"?

שמש של בית הכנסת רב לֱמל החטמן, בעל קווּצות אדומות, עומד על הבימה

ורוב גופו כסוף למטה מעל פני השולחן, טליתו נפלה עד חצי, יארמלקתו נטויה לצד צפון,

ועיניו לצד מזרח כלפי אבינו וכלפי דודנו איצי, והוא מנגן בקול:
ח"י זהובים בעד שישי! עשרים זהובים בעד שישי! עשרים וחמש זהובים בעד שישי!
אבינו ודודנו איצי יושבים ופניהם נטויים זה כלפי דרום וזה כלפי צפון, כל אחד מהם מתעמק,

כביכול, בתוך החומש שלו, וכל אשר יעלה האחד מוסיף השני להעלות, והקהל מסייע להם.
שלושים! שלושים!
והשמש רב למל מנגן:
שלושים זהובים בעד שישי!
שלושים ושלושה!
שלושים וחמישה!
ארבעים! ארבעים!
ארבעים זהובים בעד שישי!
ארבעים ואחד!
ארבעים ושניים!
חמישים! חמישים!
חמישים זהובים בעד שישי! חמישים זהובים בעד שישי! חמישים זהובים בעד...
השמש רב למל מרים את ידו ורוצה לגמור את העניין בעד אבינו. מה עשה דודנו איצי?

הרים את אצבעו כלפי מעלה לכל העם מסייע לו:
חמישים ואחד!
חמישים ושניים!
חמישים וחמישה!
בקיצור, השישי נשאר לקניין דודנו.
כשהגיעה שעת מכירת המפטיר הביט אבינו בפני השמש רב למל ויט את ידו,

לאמור: "המפטיר קנייני הוא משכבר הימים ", וכמעט שהשמש הסכים לדעת אבינו,

אבל הכל הולך אחר הרוב, הקהל אינו מסכים לזה, אין מונופולין וחשש חזקה למפטיר.
עשרים! שלושים! ארבעים! ארבעים וחמישה!
אבינו מטה את ראשו לראות מי הוא זה ואיזה הוא המסיג גבולו בעניין המפטיר,

ושערו בנפשכם, כי זהו גם הפעם דודנו איצי, נפשו חשקה במפטיר בעד חתנו האברך.

אבל "בתרי מיתות לא קטלינן": בראשונה לקח את השישי ועתה הוא צודה לקחת גם את המפטיר?

היה לא תהיה ואבינו מרמז להשמש:
מאה זהובים? ם
המלה "מאה" עשתה לה כנפיים ועברה ומלאה את כל חללו של בית-הכנסת;

כל העם ניצב נרעש ונדהם: אטו מילתא זוטרתא היא - מאה זקוקים בעד מפטיר אחד!
והשמש רב למל מרים את ידו ופוסק:
מאה זהובים בעד מפ...
אבל בזה הרגע זוקף דודנו ממקומו ואבינו חודר אותו במבטו,

לאמור: "שמע אתה רוצה להרוג את אחיך? הרגני-נא הרוג ואל אראה ברעתי"!...
בקיצור, המפטיר נשאר בעדנו.
צפרא טבא לך, דודנו איצי! צפרא טבא לך דודתנו דבורה! -

מרעימים אנחנו שנינו בבואנו לבית דודנו ודודתנו, והם מקבלים אותנו בסבר פנים יפות כאורחים הגונים.
בוודאי לא ההגדה, היא העיקר אצלכם, קונדסים, אלא האפיקומן?
כך אומר לנו דודנו זה, ומורט את לחיינו באהבה וריעות ומוציא את כיסו ונותן לנו " דמי חנוכה",

לי עשרים אגורות כסף, וכהנה גם לאחי מוטל, ואנחנו הולכים משם שמחים וטובי לב

לדודנו מוה"ר ביינוש ודודתנו מרת ינטה.

 

[ו]
אם הולכים אתם לשער בנפשכם את הגיהנום בכל תוקפו וגבורתו תסורו אל בית דודי ביינוש.

בכל שעה שתבואו שמה תשמעו קול רעש והמולה. הבית מלא ילדים ערומים ויחפים,

מלוכלכים, בלתי מחופפים, בלתי מרוחצים, פצועים ומשורטים פרועים לשמצה.

זה בוכה וזה מצחק, זה מזמר וזה מצפצף, זה מיילל וזה שורק במשרק.

האחד לבש את קפוטתו של אביו ובתי ידיה מפולשות, והשני רוכב על גבי היעה ו

מרקד ומפזז ומכרכר. זה גומע חלב מתוך הכד וזה מפצח אגוזים, זה נושא ראש של דג מלוח,

וזה מוצץ נתח של נופת. גדולה סבלנותה של דודתנו מרת ינטה לשאת כל העדה הגדולה הזאת,

את טירחתה ומשאה. כל יום מבוקר ועד ערב היא מקללת את ילדיה, אוררת,

מכה ומורטת, ואינה מבחנת בין זכאי לחייב - כל הבא לידיה לא יינקה; האחד מקבל דחיפה,

השני נגיפה, השלישי מהלומה, והרביעי הכאה בצד או בכתף. מכת-לחי שם מן הדברים של מה בכך.

הקללות: "האסכרה תדבק בכם! כפרת כל ישראל תהיו! יקחכם אופל!" וכיוצא בזה -

הן מן הקללות קלות הערך; שם, בבית ההוא, יכולים אתם לשמוע קללות יותר נכבדות,

למשל: הקדחת, השחפת, הדלקת, שדפון וירקון, שיגעון ועיוורון, מכות גדולות ונאמנות,

כל חולי וכל מכה, וכל מדווי מצרים הרעים וכו" ובנוסח כזה כמו שאתה מברך אל רעך "בשבתא טבא".
כשבאנו לכאן מצאנו את עזריאל הקטן רוכב על גבי גֱצי הגדול, ואפרים ומנדל מרקדים לפניהם כאילים.

משה מצא לו ושט של אווז שחוט וינפחהו בכל כוחו עד שעלה בידו להוציא ממנו קול משונה

כקול החזיר בשעת דחקו. זיינוול פורט על פי המשרק וסנדרל נושא חתול קטן בידיו

ומשים מחנק לצווארו; החתול כבר שירבב את לשונו ועצם את עיניו ומתח את רגליו, לאמור:

"ככה יעשה לנו בבית הזה!..." הטוב שבהם הוא פנחסל ( אחרון אחרון חביב ),

ילד קטן בעל רגליים עקומות,, כותונתו תחובה לו לצד מעלה, והוא ילד נעים וחכם מאוד,

מלבד שחסרון אחד יש לו: שבכל מקום שהוא עומד שם אתה מוצא איזה ציוּן...

אבל כל אינם מפריעים את דודתנו ינטה לשבת שקטה ושלווה עם שתי נפשות רכות,

האחד יונק שדיים, והשני בחיקה, והיא שותה ציקוריה.
אהיה כפרתך בעדך ובעד נשמתך ובעד עצמותיך! -

כך אומרת דודתנו זו ותלחץ באהבה רבה את הבריה היונקת את לבה,

ואגב-אורחא היא מחלקת דחיפה גסה לתינוק זה שבחיקה.
ראה-נא את בולמוס אכילתו רחמנא ליצלן! אסתּרל! רחלה! חסקי!
אייכן בנות תפתה? מחי-נא לו את החוטם לשד משחת זה ומלאי-נא כוס ציקוריה

בשביל השובב יקחהו אופל! חיי רוחי, נשמתי, לבּתי, ונחמתי! לי בעדך ובעד עצמותיך!

כל היום לא ייסגר פיהם מבוקר ועד ערב! מהומה, מיתה משונה, חולי-רע תבוא עליכם ועל ראשיכם,

ריבונו של עולם! אבי! נזרי! תפארתי! נשמתי! לבּתי! נחמתי!
כשראו אותי ואת אחי מוטל נהרו אלינו כל החבריא רברביא עם זעריא,

זה מטפל ועולה על ידינו, וזה זוחל ומתאבק בעפר רגלינו; חיימל הפיח את הוושט של

האווז השחוט לתוך אוזני ממש, ודודל יחבקני בשתי נעליו שעל ידיו. הכל צועקין ומריעין,

אלה לאלה בניגון מנגנים ובמלל ממללים, ועירבוב ואנדרלמוסיה של קולות משונים

יצלצלו באוזנינו, ותעל צעקתם עד לשמים. ודודתנו מרת ינטה מקללת אותם בקללות נמרצות.
על השיניים תהיו צועקין! צעקתכם זאת תהי לכם הצעקה האחרונה, ריבונו של העולם!

לי בעד נשמתך ובעד עצמותיך, נזרי, תפארתי, נשמתי, נחמתי, לבּתי!
ובתוך כך נכנס לתוך הבית דודנו בייניש. איש נבה-הקומה ובעל כרס עבה ופרקו נאה

וזקנו מגודל והטלית ותפילין בידו - והסערה קמה לדממה. כל העדה נעלמה כהרף עין,

אין נודד כנף ואין פוצה פה ומצפצף כאילו באו כולם במערות צורים ובמחילות עפר מפני

פחד אביהם ומהדר גאון זקנו, ובבית שוררת דומיה, ושלום על ישראל!
צפרא טבא לך דודנו בייניש! מרעימים שנינו יחד, אני ואחי מוטל.
מה מעשיכם פה, קונדסים? בוודאי לקבל "דמי חנוכה" באתם עד הלום.
כך אמר לנו דודנו בייניש בקול אדיר וחזק ונותן לכל אחד מאתנו מטבע של חמש-עשרה אגורות כסף,

וכל העדה מביטה עלינו בקנאה גדולה מתוך קרני הזוויות כשרצים קטנים, ומבריקים

 עלינו בעיניהם כהני עכברים ומרמזים לנו ומראים באצבעותיהם ועושים לנו העוויות משונות,

ואין כוונתם אלא לבדח את דעתנו. ואני ואחי מוטל מתאפקים בכל כוחנו, לבלי יתפרץ

השחוק מפינו והננו בורחים מהגיהנום הזה.

 

[ז]
משם רצים אנחנו לבית אחותנו שרה-איידל ובעלה שלום-זיידל עליהם השלום

( שניהם עתה בעלמא דקשוֹט ). אחותנו זו היתה מילדותה בכיינית גדולה,

על כל דבר קל הערך היתה ביכה, על כל צרה שלא תבוא,, הן שלה והן של אחרים,

היתה מורידה דמעות, ומשעה שנתארשה לשלום-זיידל כאן נפתח לה מקור דמעות

ולא פסקה מלבכות. שמא כסבורים אתם שמשום שלא מצא החתן שלום-זיידל חן בעינייה?

חס וחלילה, איך תעיז בת ישראל למאוס בבחירה והיא לא ידעה אותו מתמול שלשום

וגם הוא לא ידעה, ולא ראו זו את זה וזה את זו עד לאחר יום החופה? אלא פשוט,

משום שכלה לפני יום חתונתה ושמחת לבה חייבת בדמעות, ועל אחת כמה וכמה ביום החופה

בשעה שברוך-ליב הבדחן עלה על השולחן ושם את ידיו על כריסו, והוריד את ראשו

כמו שמספידין את המת, והתחיל בניגון הקורא לבכי ולמספד בזה הלשון:
כלה יקירה, כלה נעימה!
סיפדי והילילי והרימי קול נהימה!
דמעותיך תמתחנה חוט של חן עליך,
ולפני בית-הדין של מעלה תרבינה מליציך!
הה! עוד מעט ותובלי אל חופתך,

כהיום הזה תימצא סליחתך;
לכן אאלפך בינה, גברת,
שהחיים מרים כצנון וחזרת,
שהאדם רימה להבל דמה,
מעפר בא וישוב אל האדמה;
לכן עליך להחזיר בתשובה,
להיות שפלה, ענווה ועצובה,
ולשפוך דמע כמים -
לפני היושב בשמיים!...
אולם בכל מה שהיתה אחותנו שרה-איידל מרת-נפש ועצובת-רוח,

כן היה גיסנו שלום-זיידל איש שמח ובעל פנים שוחקות ולבו היה טוב

עליו לבדח את דעת הבריות, ובמחילת כבודו היה קנטר גדול, דהיינו הוא

אהב לקנטר אותנו, ולבעבור הרעימנו היה שולח את שתי אצבעותיו ישר אל

קצה החוטם או האוזן ומזה היה לו עונג ממש.
לא פעם בצקו אוזנינו ממריטותיו, ולבשורה גדולה נחשבה לנו השמועה,

כי גיסנו זה מתפטר משולחן אבינו. היום ההוא שעזב הזוג את ביתנו להיות

עומדים ברשות עצמם היה בביתנו אבל ומספד גדול.. אחותנו בכתה בלי הפוגות,

ואמנו סייעה לה להוריד דמעות, והמבשלת האשה מרת בריינה הופיעה גם היא

ודמעתה על לחייה, בקיצור כל העם געה בבכי מן הקצה אל הקצה, ורק גיסנו שלום-זיידל,

שעזר לאֲרז את החפצים, התגנב בכל פעם במהירות נפלאה אלינו ומרט את אוזנינו

ואת חוטמינו באופן מאוד נעלה.
צפרא טבא לגיסנו שלום-זיידל! צפרא טבא לאחותנו שרה-איידל!
מרעימים אני ואחי מוטל, שנינו, ושלום-זיידל מוציא את כיסו ומרצה לנו מטבעות כסף

חדשות מתנוצצות ישר לתוך ידינו, ועדיין לא הספקנו למנותן, והנה כבר קיבלנו

מריטות אוזן וחוטם בסרוגין: בראשונה מריטה גדולה באוזני אני ושילוח אצבע לחוטם

אחי מוטל, ואחר כך להיפך: שילוח אצבע לחוטמי אני ומריטה גדולה באוזני אחי מוטל.

אבל רב לך לצאר את הילדים! - תתחנן אליו אחותנו ותמשוך אותנו הצדה למלאות

את כיסי בגדינו תופינים,, אגוזים וחרובים, נוסף על דמי חנוכה שתתן לנו משלה ביד רחבה,

ואנחנו ממהרים לעזוב את ביתם, כי היום קצר ועוד הדרך רב לפנינו.

 

 בחזרה לראש העמוד


 


 
מאי חנוכה - יהודה שטיינברג


מיד כששקעה החמה של כ"ד כסליו וכלתה רגל מן השוק,

היה הניך שו"ב נחפז לגמור תפילות מנחה ומעריב תכופים,

ורץ הביתה, וסגר אחריו את הדלת,

והתחיל עוסק בהדלקת נר חנוכה לפרסומא ניסא.
ואת הדלת היה סוגר מפני הני בריוני, שיש בדיוטה העליונה שבבית מגוריו,

והיו עוברים תמיד על פתח ביתו. ליצנים גדולים הם, רחמנא ליצלן, ואפיקורסים גמורים.

הם בלי ספק ילגלגו עליו. הוא לא חפץ, שייכשל איש מישראל על ידו בעוון חמור כזה של לגלוג במצוות ה'.
והיה פוצע בזריזות ובזהירות אגוז מוכן לדבר. ופה היה מתעכב קצת, מפני שבא במבוכה,

ולא ידע מה לעשות עם תוכו של האגוז. להשליכו לא יכול, מפני חשש של ביזוי אוכלין;

לתתו לילדים פקפק, משום חשש שיורים של מכשירי מצווה, שהם אסורים בוודאי בהנאה.

הלא האגוז הוזמן והוקצה לדבר, והזמנה מילתא היא. אבל תיכף נזכר במצווה

העומדת ומתחמצת לפניו, והשליך את התוך אל האש, פלח אחד של הקליפה טמן למחר,

ואת הפלח השני שם על הספסל שאצל הפתח, ונתן בו שמן ופתילה,

והזדיין בשמש הדולק בידו, וברך בכוונה ובשמחה והדליק את הנר.
ואומנות גדולה היה מראה בדבר הזה. בין אם היו הנרות רבים,

בין אם היה יחיד, בכל לילה משמונת הלילות היה מתכוון לגמור את

הברכות ביחד עם גמר ההדלקה, לא התאחר ולא הקדים מעולם.
ואז היה מתרחק קצת, ומביט בנרות המאירים, וחש עונג גדול,

יותר מאחד מששים בעולם-הבא. 
"הנרות הללו קודש הם" - בוודאי קודש הם,

מאירים באור הגנוז, באור של שבעת הימים. 
"ואין לנו רשות להשתמש בהם."
והוא מתכווץ ומעצים עיניו, משום חשש, שמא הוא נהנה לאור הנרות. 
"מצוות לאו ליהנות ניתנו."
אבל מיד הוא נותן עין בהשמש הדבוק מן הצד, ונחה דעתו.

"יהא הנאה שלי על חשבון השמש," והוא מתנחם.
"ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד."
אבל לראותם שרי. כמה מעלות טובות למקום עלינו,

שהתיר לנו לפחות בלילות של חנוכה להביט באור עילאה,

אור הגנוז לצדיקים לעתיד-לבוא.
ולא עוד אלא שהלביש את התוך בקליפה נאה, במעשה יפה, בהדלקת נרות.
ולא עוד אלא שעמד, כביכול, וציווה אותנו להודות ולהלל על נסים ונפלאות,

שעשה ושעושה ושיעשה עם אבותינו ועמנו בכל יום ובכל עת, בכל שעה ובכל רגע.
והוא מזמר מתוך עונג מרובה "מעוז צור ישועתי" בקול ממוצע בין בכיה לששון,

והעצב היוצא ונשמע מן החדווה, הולך ומתפשט בבית, ומשתקע

אל תוך הלבבות של השומעים מבני ביתו, הנאנחים מתוך הרחבת-הלב

ובאיזה רגש של גאות, כבני מלכים שנלקחו בשביה.
וכשהוא מגיע לחרוז "רעות שבעה נפשי," נדמה לו, שהוא הניך,

סובל בשביל כל כנסת-ישראל, והוא שוחה וכופף קומתו ברצון טוב

לקבל על עצמו את משא הרעות ואת עול השעבוד.
אבל כשמגיע ל"דביר קדשו הביאני," נדמה לו גם כן, שאחז הקודש-ברוך-הוא,

כביכול, בבגדו הוא, בבגדו של הניך, והביא אותו, את הניך, לדביר קדשו.
והוא מביט באור הנרות ומביט ומביט, ועינו לא תשבע. במידה שהוא מביט יותר,

במידה זו הוא משיג יותר במוחו השגות שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע.
והוא רואה בחוש, שלהב הנרות מתנועע למזרח ומערב, לצפון ודרום, מתכווץ ומתפשט.

הוא יודע בבירור, שכל אלו הנענועים לא באו על פי מקרה, אלא על פי השגחה פרטית.

ומה אם צרור או קיסם המטולטל לפעמים ברגלי אדם ממקום למקום,

לא יטולטל אלא על פי השגחה פרטית - על אחת כמה וכמה להבות אלו של

נרות-חנוכה הקדושים, שלא יתנועעו פשוט על פי מקרה.
ואם כן הלא יש כוונה בדבר. ויש בו רזים וסודות נעלמים.
הנרות אומרים שירה, שיר היחוד, משבחים ומודים להקדוש-ברוך-הוא על שברא את עולמו.
ושם, למעלה, בדיוטה העליונה, התאספו הני בריוני, מתהוללים, חוגגים ומפטפטים להג הרבה.

פלא הדבר, כל מקום, שהם חשים ריח של דם, מיד הם מתקבצים ובאים, כאותן הדבורים סביב לדבש.
הם שמחים עם יהודה המכבי. שוטים שבעולם! וכי יעלה על הדעת,

שאלמלא יהודה המכבי, לא היה חנוכה בעולם? זאת התורה,

שקדמה אלפים שנה לבריאת העולם, היתה חסרה הלכות שלמות ומצוות גדולות?
ואמנם יודע הוא כל אותו המעשה של החשמונאים ושל המלחמות,

אבל אטו (*האם) המלחמות עיקר? כל אותה המלחמה עם החשמונאים

ועם יהודה המכבי שלהם לא באה אלא בשביל שתתקיים הלכה אחת

מתורתנו הקדושה והתמימה שאין בה לא חסר ולא יתיר, ושהיא נצחית וכוללת את כל הזמנים וכל העתים.
והם ששים ושמחים, לא על האור הגנוז, אלא על איזה הין של דם יוונים שנשפך.
הם אינם יודעים, שהכול, בעיקרו של דבר, לא בא בשביל הארמונות היפים של

מרתא-בת-ביתוס ושל נקדימון-בן-גוריון, שהם בוכים ומצטערים כל-כך על חורבנם,

אלא בשביל אותו הפך הטהור, שיש בו רזין דרזין.
אבל אין למגושמים אלו כל אחיזה בדבר רוחני. עוזבים הם את העיקר וחוטפים את הטפל. 
"חשוף זרוע קדשך..."
והוא מכוון בפירוש המלות, שיגלה השם יתברך את עיני העוורים

להבין ולהשיג השגה אמיתית, לדעת "מאי חנוכה" ולמה נבראו המלחמות והחשמונאים.

 

 בחזרה לראש העמוד


 


מכתבים - חיים ארלוזורוב


ברלין, 20.12.1914 
[אל חברו זאלו קניגסברגר] 
אתמול הייתי נוכח בנשף המכבים של ההתאחדות הציונית.

פשוטו כמשמעו. מדהים, שיא השיאים, הפלא ופלא. תחילה -

נאום חגיגי שנשא האדון הסופר ד"ר מרטין בובר, נאום אשר לא הבינותיו ביותר.

אלא שאדון אחד בעל צילינדר, אשר ישב לצדי, אמר כי זה היה נאום חגיגי נפלא. לו יהי כן!

אחר-כך בא תור השירים היהודיים והדקלומים, שלא הגיעו ברור לאזני.

אלא שבעל הצילינדר אמר כי גם הם היו נפלאים. לו יהי כן! אגב,

עיין נא בספר המכבים: מקומות אחדים מצאו חן בעיני מאוד.

ואז נוכל לרחיב את הדיבור... סליחה: את הכתוב, בענין זה.

ובכלל הגיעה כבר השעה כי מכתבינו ילבשו רצינות-מה, השמעת?

ולבסוף שר גולנין המפורסם ששה שירים יהודיים. זה היה באמת נפלא!

ובגלל תשואות-החן אשר המטרנו עליו בצדק נאלץ לשיר שני שירים נוספים.

על כל הנשף הזה אפשר לקרוא:

 

Ingenias didieisse fideliter artes
Emolit moves, nec sinit feros.

 

ברם, הציונות - היא, לפחות, לא תשקע לנצח,

דבר זה נתחוור אמש מתוך העינים הלוהטות אשר לכל הקהל...

 

 בחזרה לראש העמוד


 



מרד החשמונאים ומקומו בחברה ובדת היהודית
מאת: פרופ' מנחם שטרן

 


בעשור הרביעי של המאה השנייה לפנה"ס,

שעה שגורלו המדיני של עולם הים התיכון נחרץ על-ידי נצחון הרפובליקה

הרומית על מקדוניה בקרב פידנה (168 לפנה"ס) ועל-ידי התערבותה המדינית במצרים,

אירעו ביהודה מאורעות כבירים, אשר תוצאותיהם היו עתידות לקבוע את

האופי הרוחני של המזרח הקרוב ושל אירופה. המאורעות ביהודה היו

יוצאי-דופן בתולדות העולם העתיק בכך, שהיתה כרוכה בהם רדיפה

דתית כוללת של אומה שלמה, שהפכה תוך זמן קצר למלחמת דת

ולעימות אידיאולוגי, בלי כל קשר למטרתה המקורית. היא נראתה באור זה

על-ידי האנשים שהיו פעילים בתקופת המשבר עצמה,

וכך הובנה משמעותה על-ידי היהודים והגויים שהושפעו מחוויות הרדיפות ומהמרד שבא בעקבותיהן.
הגזירות של אנטיוכוס הרביעי אפיפנס (164-175 לפנה"ס) נגד הדת היהודית

הוטלו בזמן שיוקרתה של השושלת הסלווקית כבר שקעה במידה רבה מאוד.

המפלה שנחל אביו של אפיפנס, אנטיוכוס השלישי, מידי הרומאים,

וחוזה השלום שסיים את המלחמה, הגבילו את שטח הממלכה וצמצמו את יכולתה הצבאית.

כאשר אנטיוכוס הרביעי, אחרי מאבק, הבטיח לעצמו את שלטונו על אנטיוכיה,

מצא עצמו מלך של מעצמה, אשר על- אף היותה עוד חזקה,

היתה קטנה בממדיה מאשר בעבר, פחות עשירה, ויוקרתה נפגמה. עתה,

כל אימת שהתעוררה בעיה מדינית חשובה, היא היתה חייבת,

כמו המדינות האחרות של המזרח ההלניסטי, להתחשב בתגובתה האפשרית של הרפובליקה הרומית.
במשך כל ימי מלכותו ניהל אנטיוכוס פעילות נמרצת בתחום המדיני ובתחום הצבאי

במטרה לחזק את כוחה של ממלכתו. באסיה הקטנה הוא קיים יחסים הדוקים

עם ממלכות פרגמון וקפדוקיה, בעוד כל הערים היווניות העתיקות - מגלופוליס,

אולימפיה ומעל לכל אתונה - נהנו מנדיבותו של המלך. מבחינה צבאית,

עמדו השנים הראשונות של שלטונו בסימן המתיחות עם מצרים התלמית,

שהיתה כבר למסורת, והוא ריכז את מאמציו הצבאיים בגבול הדרומי של ממלכתו.

המתיחות התפתחה לסכסוך מזוין, אשר בשנים 168-169 לפנה"ס העלה

את אנטיוכוס לשיא הצלחתו, לפני שהתערבותה של רומא שמה לאל את כל הישגיו.

מימיה הראשונים ממש, הצטיינה תקופת מלכותו של אנטיוכוס בנסיון לשיקום

ובארגון קדחתני בתוך הממלכה הסלווקית. מכיוון שהארץ איבדה חלק מכוח האדם

שעמד לרשותה באסיה הקטנה, ניסה המלך למלא את החסר על-ידי ניצול מרבי

של כל מאגרי הכוח שעוד נותרו לרשותו. מכל מקום, גם אם יש הגזמת מה בדעת

אותם חוקרים המדגישים את תפקידו של אנטיוכוס כמייסד ערים הלניסטיות חדשות,

הוא פעל יותר מאשר קודמיו הסמוכים לו להפיכת ערים מזרחיות עתיקות, פה ושם,

לפוליס יווניות. עדות המטבעות תומכת בסברה, כי עודד את השתתפות הערים

בממלכתו במאמץ לחדש את עוצמתה. לאור מצבה הגיאוגרפי של ארץ-ישראל

כארץ-סְפר בין הממלכה הסלווקית למצרים התלמית וכבסיס צבאי עיקרי למסעות הצבאיים

של אנטיוכוס בעמק הנילוס, ובשים לב לעובדה שארץ-ישראל היתה אז בשיאו של תהליך התייוונות,

אשר מצא את ביטויו בהתפתחות של דפוסים הלניסטיים בחיי העיר,

אין תימה שהמצב בארץ זאת היה עניין בעל חשיבות רבה בעיני המלך.

ההלניזציה של המזרח לא פסחה על היישוב היהודי בארץ-ישראל וגם בארץ יהודה עצמה.

השלטון היווני הממושך ביהודה, הדפוסים של שלטון התלמים והסלווקים,

ההישגים החומריים של התרבות ההלניסטית בענייני כספים, בחקלאות ובבניין ערים

הצטרפו יחדיו ליצירת שינויים מרחיקי לכת גם ביהודה. יש לציין, כי היישוב היהודי

ביהודה ובמקומות אחרים היה מוקף אוכלוסיה נכרית, אשר למרות היותה מגוונת בהרכבה האתני,

זכתה בתקופת השלטון היווני לסוג של מנהיגות אחידה בעלת אופי הלניסטי.

בעוד שלפני-כן הצטיין היישוב היהודי באחדותו, החל עתה להתגבש מעמד עליון,

הלניסטי באורח חייו, אשר קלט בהדרגה את שכבות ההנהגה והתרבות בכל ארץ-ישראל,

עד כי נותרו רק הבדלים דקים מן הדקים בין מרכיביו האתניים השונים.

הסכנה החמורה ביותר שאיימה על היהדות בתקופה זאת של התייוונות מתפשטת,

לפני הרדיפות שיזם אנטיוכוס, לא היתה החיסול המוחלט של אורח החיים היהודי בארץ,

שכן אפילו במקומות אחרים במזרח ובקרב אוכלוסיות פחות מלוכדות

ובעלות תודעה רוחנית פחות עמוקה מאשר האומה היהודית בעת ההיא,

לא הצליחה ההלניזציה להטמיע לחלוטין את המוני היישוב הכפרי, אלא נשארה

למעשה נחלת מיעוט בלבד. הסכנה הממשית אשר ארבה ליהודה, כמו לארצות אחרות,

היתה שגם כאן יארע אותו הקרע בין המעמדות העליונים השליטים לבין המוני היישוב,

קרע אשר יגרום למיזוג בין השכבות השליטות לבין המעמד היווני העליון וידון את האחרים

לתקופה ארוכה של קפאון יחסי ועקרוּת רוחנית ותרבותית.
בין ראשי המדברים בזכותה של ההתייוונות בארץ-ישראל היהודית היה בית טוביה,

משפחה מכובדת מעבר-הירדן, אשר אפשר לעקוב אחרי גדולתה מאז תקופת הבית הראשון,

 ואשר נציגיה בתקופת עזרא ונחמיה היו המתנגדים העיקריים למגמות הדתיות והמדיניות שלהם,

 ושימשו כבעלי-ברית לסנבלט. בני טוביה מילאו תפקיד חשוב גם בתקופת השלטון התלמי בארץ:

יוסף בן טוביה נעשה אחד האישים החשובים ביותר בארץ-ישראל ואף ביהודה עצמה.

בית טוביה היה קשור בקשרי נישואין עם שושלת הכוהנים הגדולים מבית צדוק.

משפחת הכוהנים הגדולים עצמה היתה מפולגת: בעוד הכוהן הגדול חוניו השלישי

היה מוכן להילחם למען שמירת אורח החיים המסורתי בירושלים, ניסה אחיו יאסון

לגרום שינויים יסודיים ביהודה, וכיוצא בבית טוביה, פנתה השקפת עולמו יותר

לכלל ארץ-ישראל מאשר לארץ יהודה. שאיפתו היתה להטמיע את ירושלים, אותה

ארגן מחדש כחברה עירונית הלניסטית, במסגרת הממלכה הסלווקית. הוא שלח, דרך משל,

בשם הפוליס היוונית אשר בירושלים, סכום של כסף לפולחן של האל הרקלס מצור (מלקרת).

קיצוניים ביותר במסירותם לתרבות יוון ובהתנתקותם לגמרי מן היהדות, בכל צורותיה,

 היו הכוהנים ממשמרת בילגה. אחד מהם, מנלאוס, נעשה במרוצת הזמן המוציא

לפועל הראשי של מדיניות אנטיוכוס ביהודה.
האווירה בירושלים היתה גדושה מתיחות עוד לפני עליית אנטיוכוס הרביעי לכס המלוכה,

ומהומות דמים פרצו ברחובותיה. מן הרגע שהגיע לשלטון, התערב אנטיוכוס

באופן פעיל בענייני יהודה, ולפי פקודתו הודח חוניו מן הכהונה הגדולה,

ואחיו יאסון קיבל את התפקיד במקומו. בהסכמת המלך, הנהיג יאסון תיקונים

מרחיקי לכת בממשל של ירושלים ובסדר החברתי. מטרתם היתה להפוך את ירושלים

לפוליס שתכונה אנטיוכיה. הקמתה גררה את חדירתם של מוסדות שלטון ותרבות הלניסטיים לחיי בירת יהודה.
החשוב ביותר בין המוסדות האלה היה הגימנסיון -

סימן ההיכר של כל עיר הלניסטית ומרכז חיי התרבות שלה.

אף-על-פי שאין כל סיבה להניח כי יאסון הכניס את פולחן האלילים לתוך ירושלים,

עצם קיומו של גימנסיון היה עלבון צורב לרגשות היהודים שנשארו נאמנים לדתם,

מפני שהאווירה בגימנסיון היתה ביסודה יוונית ואלילית, וכרוכה בפולחן הרמס והרקלס.

לא עבר זמן רב והגימנסיון תפס את מקום המקדש כמוקד החיים החברתיים בירושלים.

במרירות רבה מתאר ספר מקבים ב כיצד זנחו הכוהנים את עבודת המקדש על-מנת לצפות בתחרויות בגימנסיון.
יאסון לא החזיק זמן רב במשרתו ככוהן גדול ומנהיג הפוליס של ירושלים.

כאשר פרצה המלחמה עם מצרים, אנטיוכוס לא סבר שהלה נאמן דיו,

ותחתיו מונה מנלאוס, אשר לא היה בן למשפחת הכוהנים הגדולים.

מעמדו ככוהן גדול נבע בהכרח מרצון המלך והיה מנוגד למסורת היהודית.

דבר זה אף הוא הבטיח את נאמנותו.

כך נפתח דף חדש בתולדות היחסים בין הממלכה הסלווקית לבין האומה היהודית.

הכוהן הגדול אשר ייצג לפני-כן את העם היהודי בפני המלך,

נעשה עתה נציג המלך ביהודה, מעין נציב של אנטיוכוס,

ועושה דברו בהוצאת מדיניותו אל הפועל בקרב היהודים.
מסעות המלחמה של אנטיוכוס במצרים היו קשורים קשר הדוק למה שאירע באותה העת ביהודה.

בשובו מאחד ממסעותיו נגד מצרים, שדד המלך, בתמיכתו של מנלאוס,

את האוצרות הגדולים של המקדש ועורר את חמתם של היהודים,

שראו בזה פגיעה חמורה בזכויותיהם והתקפת זדון על כל הקדוש להם.

בשנת 168 לפנה"ס, בעת מסעו האחרון של אנטיוכוס במצרים,

נפוצו ביהודה שמועות על מותו. ירושלים התמרדה ויאסון, הכוהן הגדול המודח,

חזר לעיר ונטל לעצמו את השלטון באופן זמני. אחרי שובו של אנטיוכוס ממצרים,

נכבשה ירושלים מחדש על-ידי הצבא הסלווקי. הוחלט להעניש את היהודים

על מרידתם ולהבטיח את השליטה הבלתי-מעורערת על העיר לעתיד לבוא.

מתיישבים זרים הובאו אל תוך העיר, ואליהם הצטרפו המתייוונים הקיצונים מסיעת מנלאוס.

בשלב זה טרם נגזרו גזירות נגד הדת היהודית. ברם, עצם השליטה על העיר בידי

מתיישבים עובדי עבודה זרה ומתייוונים קיצונים שנבדלו מהם מעט מאוד,

השחיתה לגמרי את האופי היהודי של העיר הקדושה ושיוותה לה מראה

של עיר אלילית שורצת עבודה זרה.
כמובן, המתיישבים הנכרים הביאו עמם את אליליהם.

יהודים רבים שהיו נאמנים לאמונת אבותיהם ושהיו רגילים

לראות את יהודה כארץ שאין לטמאה בעבודה זרה,

לא יכלו להשלים עם המצב החדש ששרר בירושלים.

הם נטשו את עירם ונמלטו למדבריות שמדרום ומדרום-מזרח לירושלים,

או לערי השדה מצפון-מערב וממערב לעיר.
הצעד המכריע ננקט בשנת 167 לפנה"ס,

עת הוצאה הדת היהודית אל מחוץ לחוק ושמירת מצוותיה

נאסרה באופן קפדני. אין אנו יכולים לקבל את הדעה כי הגזירות

יושמו בגבולות המנהליים הצרים של יהודה, שהקיפו רק את השטח הקטן בין בית-אל

בצפון לבין בית-צור בדרום ובין יריחו במזרח לבין שפלת לוד במערב,

ואשר כלל רק חלק קטן של היישוב היהודי בארץ-ישראל.

גם אם הצו היה מיועד במקורו רק ליהודה, הרחבת השטח שסבל מן

הגזירות נבעה באופן טבעי מקיומה של אוכלוסיה יהודית גדולה במחוזות

הסמוכים לגבולות יהודה. המקורות עצמם מעידים על הטלת הגזירות גם מחוץ ליהודה.

למעשה, אפילו מודיעין, ערש המרד, ומקום הולדתם של החשמונאים,

אשר הגיבו בכוח הנשק לנסיון לאכוף את צו המלך בעירם,

נמצאה בטופרכיה של לוד, שנכללה בשומרון. ומן ההוראות של אנטיוכוס

למינהל שומרון נראה בעליל, שהמדיניות הדתית של המלך חלה גם על מחוז זה.

השומרונים אשר התגוררו בשכם לא נפגעו, לא מפני שנמצאו מחוץ ליהודה,

אלא מפני שיצאו בהצהרה שהם שונים מן היהודים והיו חפצים לקיים את המנהגים היווניים.

אין צל של ספק שצווי המלך יושמו גם במרכזים אחרים של היישוב היהודי:

בגליל ובעבר-הירדן ובשטחים של הערים ההלניסטיות. פחות ברור עד כמה

נגעו הגזירות ביהודים שהתגוררו בממלכה הסלווקית מחוץ לארץ-ישראל,

כגון אלה שישבו באנטיוכיה, הבירה.
לצווים המלכותיים היו פנים רבות. דבר אחד ברור: שמירת מצוות היהדות נאסרה.

אנו שומעים במיוחד על חילול השבת, על איסור המילה ועל שריפת ספרי תורה.

מלבד זאת, נדרשו היהודים להשתתף בפולחן האלילי, להקריב קרבנות בבמות

ולאכול מאכלים אסורים, ובייחוד חזיר. מזבחות לעבודה זרה הוקמו בערים שונות ביהודה,

ועליהם הוקרבו חזירים ועוד בעלי-חיים אסורים. הוקרבו קרבנות גם ברחובות ובמבואות הבתים.

יתר-על-כן, בית-המקדש בירושלים חוּלל והפך היכל לזאוס האולימפי.

חג דיוניסוס הוחג בבירת יהודה, והיהודים נאלצו להשתתף בתהלוכה לכבוד האל,

מקושטים בזרי קיסוס. נראה, כי אף לאלה אתינה יועד מקום בפולחן החדש של העיר ירושלים.

גם פולחן המלכים, שהיה מאורגן היטב בכל חלקי הממלכה הסלווקית,

ובכלל זה במחוזות הלא-יהודיים של ארץ-ישראל, לא פסח על יהודה. כל חודש,

ביום הולדתו של המלך, נגררו היהודים כדי להשתתף בהקרבת הקרבנות.

מלומדים רבים סבורים, שהפולחן החדש אשר נכפה על יהודה לא היה פולחן יווני כי אם מזרחי,

ושזאוס האולימפי אשר על שמו נקרא עתה בית-המקדש בירושלים,

היה לאמתו של דבר בעל שמין, ושדיוניסוס הוא פשוט התרגום של האל הערבי דושרא.

עד כמה שהדבר נוגע לתגובת היהודים, אין דבר זה מעלה או מוריד כהוא זה.

הרי היהדות באופייה המונותיאיסטי ומסורתה הלאומית המיוחדת, לא הבחינה בין

פולחן זר אחד למשנהו. מאות שנים אחרי שהפוליתיאיזם ועבודה זרה נעקרו מאדמת יהודה,

לא היה אפשר להעלות על הדעת שבעל שמין או דושרא ימשכו יותר את תושבי יהודה

מאשר זאוס או דיוניסוס היווניים! על כל פנים המקורות מדברים בלי כל ספק על

חדירתם של פולחנות יווניים. בתעודות רשמיות

(כגון מקבים ב, יא, כד; יוסף בן-מתתיהו, קדמוניות, יב, 289)

נזכרים בקשר לכך המנהגים היווניים, וזה נכון גם לגבי הסיפור ההיסטורי של מקבים ב

(למשל, מקבים ב, ו, ט). יתר-על-כן, בתקופה הזאת,

שלא כמו בשלבים האחרונים של העולם העתיק, לא היו המונחים 'הלנים' (יוונים) ו'אליליים' נרדפים.

יש גם ספק אם הפריצוּת המופקרת בחצר בית-המקדש (מקבים ב, ו, ד)

עניינה זנות פולחנית (קדשות), האופיינית לעבודת אלילים מזרחית,

ולא הוללות פשוטה בלי כל משמעות פולחנית.
שאלת המניעים שהניאו את אנטיוכוס להטיל את הגזירות עוררה לעתים קרובות

תהיות בקרב המלומדים. מכיוון שהפוליתיאיזם בעיקרו אינו טוען לבלעדיות

ואינו מתיימר להושיע נפשות על-ידי המרת דת, כפי שהדבר אופייני לדתות

המונותיאיסטיות בהתפתחותן, לא היתה לנציגיו כל אמתלה דתית שהיתה

עשויה באופן עקרוני לדרבן אותם לכפות על אחרים את אמונותיהם ופולחנותיהם.

לעומת זאת ברור, שאפילו ממשלה פוליתיאיסטית יכולה למצוא לנחוץ,

לטובת המדינה או לשם הגנת טובת הכלל עליה היא מופקדת,

לגזור בתחום שלטונה איסור על פולחנות ומנהגים מסוימים ולדרוש מנתיניה

להפגין כבוד לאלי המדינה ולקיים את פולחנותיה. נראה אפוא, כי שיקולים מסוג זה,

ולא קנאות מיסיונרית יוונית, הם אשר הכתיבו את המדיניות החדשה של אנטיוכוס.

נכון שאנטיוכוס פיתח קשר אישי מיוחד לזאוס האולימפי, קשר

המוצא את אישורו גם באיורי המטבעות; אבל אין כל יסוד להניח כי

השקפה זאת הביאה אותו לפגוע במעמדם של פולחנות אחרים, בין יווניים בין מזרחיים.

אין במקורותינו כל רמז, ולו הקל ביותר, לנסיון כלשהו מצדו לפנות לכפייה דתית

בין נתיניו בני אומות אחרות ברחבי ממלכתו. רק הדת היהודית סבלה, ובחמת זעם,

רדיפה מידיו. ככל הנראה, המצב המתמשך של מתיחות והפרעות ביהודה

וההתנגדות העיקשת של היהודים לשינויים בממשל ובחברה שהוטלו ביוזמתו

או בעזרתה של המעצמה השלטת, שכנעו אותו, שהנאמנות של המוני היהודים לדתם

היא אשר חישלה את התנגדותם למדיניותו. ייתכן גם שסכסוכו עם היהודים

הניע אותו לפתח סלידה אישית עמוקה לדת ולאורח החיים היהודיים, שכן הם

היו כה זרים להשקפת עולמו. צירוף זה של שיקולים מדיניים וסלידתו האישית

מן המונותיאיזם הלוחם והמסתגר של היהודים מסביר במידה רבה את הקנאות

שבה ניהל אנטיוכוס את מלחמתו נגד היהדות. ודאי גם שהצווים אשר כפו על היהודים

לאמץ מנהגים ופולחנות מסוימים, בנוסף לאיסור שגזר על שמירת מצוות היהדות,

לא היו ביטוי של איזו התלהבות לרעיון של המרת דת, אלא שימשו כאמצעי נוסף

לחיסול היהדות. אנטיוכוס נחשב בעיני בני דורו אישיות יוצאת-דופן,

והוא לא היסס מעולם לעשות דברים בלתי-רגילים ובלתי-צפויים.

הוא גם סבר שתכניתו היתה בת-ביצוע, שכן החוגים המתייוונים הקיצוניים,

בהנהגתו של הכוהן הגדול מנלאוס, שיתפו עמו פעולה בכל הנושאים. למנלאוס,

על-כל-פנים, לא היה מה להפסיד מביטולו של הפולחן היהודי המסורתי

או מעקירתם של כל המוסדות של החברה היהודית. בעיני היהודים הנאמנים לדתם,

היה מנלאוס, ראשית כל, איש שהשיג את כהונתו שלא כדין, שהתפרץ לבית-המקדש

ונישל את משפחת הכוהנים הגדולים ממעמדה. מתייוונים אחרים היו עלולים לאבד הרבה

כתוצאה ממדיניות אנטיוכוס, מביטול העליונות המעמדית של כוהני ירושלים ומחדירת עילית

נכריה לירושלים. אבל החוג של מנלאוס ניתק, על-כל-פנים, את קשריו עם החברה

המסורתית של ירושלים היהודית. ההסכמה המוחלטת של חוג זה למהלכי המלך הטעתה

אותו לחשוב שכל בני המעמדות העליונים של היהודים היו מוכנים להעניק לו את

תמיכתם האיתנה נגד הגורמים העוינים למלכות, שבאו בעיקר מקרב המעמדות הנמוכים.
ביצוע המדיניות הופקד בידי המינהל המלכותי והמצביאים ביהודה.

הצווים הוצאו לפועל באכזריות חסרת רחמים. כל מי שברשותו נמצא ספר תורה,

הוצא להורג. אמהות שמלו את בניהן הילודים, נהרגו והתינוקות נתלו.

רבים הוצאו להורג בגלל סירובם להיטמא במאכלים אסורים, בעוד אחרים

נשרפו למוות במערות, שם התכנסו כדי לשמור את השבת.
המדיניות המלכותית ואכיפתה האכזרית גרמו לתגובה מנוגדת לחלוטין

לציפיות של המלך ויועציו. בניגוד לתקוותם, הרוב הגדול של האומה נשאר

נאמן לדת אבותיו, ובני המעמדות השונים גילו החלטיות איתנה לסבול כל מה

שנגזר עליהם, ובלבד שלא להיכנע לצו המלך. הדבקות הנלהבת של היהודים

באמונתם היתה תופעה בעלת שורשים עמוקים. נביאי ה' בתקופת אליהו

שהוצאו להורג בפקודת איזבל, יכולים אולי להיחשב כמקדשי השם הראשונים

של דת ישראל. קידוש השם היה כרוך גם בגורלם של נביאים מסוימים ביהודה

בימי הבית הראשון. אולם עתה, בפעם הראשונה בתולדות המין האנושי,

אנו עדים לקידוש השם בקנה-מידה המוני, והתנגדותם של הקדושים והחסידים

בימי הרדיפות שימשה מופת ליהודים ולגויים כאחד בכל הדורות הבאים.

קידוש השם היה מלווה במתח אסכטולוגי. לפחות בחוגים מסוימים נוצרה התחושה,

כי הסבל חסר התקדים מבשר את חורבן ממלכת הרשע והתגשמות חזונות אחרית הימים.

בניגוד לרוח ההתייוונות ולאיומי הממשל הסלווקי, נתחשלו האידיאלים של

היהודים הנאמנים, החסידים. לעומת זאת יש לציין, כי למרות התסיסה האסכטולוגית

והגעגועים לאחרית הימים, לא קמה כל תנועה משיחית ביהודה בימי הרדיפות

וגם לא הופיעו רואים או נביאים אשר הכריזו על מלכות בית דוד. כאשר התייצבו

החשמונאים בראש ופתחו במרד היהודי, הם עשו את מעשיהם בתור משפחת

כוהנים נאמנה ביותר לדת היהודית. הנוהים אחריה ראו אותה כמשפחה,

אשר בידיה הופקדה ישועת ישראל בעת הזאת של מבוכה ואימה. עם זאת,

רבים גם חשו כי שלטון החשמונאים היה צריך להימשך רק עד להופעתו מחדש של נביא.
אף-על-פי שהדת היהודית מצאה עצמה במצבים חמורים לפני-כן,

נראה כי מעולם לא היתה סכנת הכחדה גדולה כבעת הרדיפה האכזרית של אנטיוכוס אפיפנס.

בזמן הרדיפה, היה עיקר היישוב היהודי מרוכז בשטח שבשלטון הסלווקים,

הן בארץ-ישראל הן מחוצה לה. אמנם היו גם יהודים שחיו מעבר לגבולות

הממלכה הסלווקית - במצרים, בקירנאיקה, באסיה הקטנה ובחלקים אחרים

של המזרח התיכון, אשר בעת ההיא הלכו ונותקו מן המרכז הסלווקי. ברם,

ספק אם המשאבים הרוחניים והחומריים של קבוצות יהודים אלה היו מספיקים

לאפשר להם לקיים את אופייה של היהדות ודת ההתגלות המונותיאיסטית

במקרה של חורבן או מחיקת אופיו של המרכז הארץ-ישראלי. ההתפתחות

המאוחרת של האומה היהודית ותוצאותיה לתולדות העולם הובטחו על-ידי

מאבק החשמונאים וההתנגדות שגילו תושבי יהודה בעשור הרה גורל זה של

המאה השנייה לפנה"ס. התוצאה של המאבק בין הממלכה הסלווקית לבין היהודים

נקבעה בלא ספק על-ידי מגוון של גורמים חיצוניים ופנימיים גם יחד.

אולם תפקיד עיקרי מילאה ההתפתחות הרוחנית שעיצבה את דמותה

של החברה היהודית בארץ-ישראל בדורות שלאחר השיבה מבבל.

האידיאלים שהתגבשו בירושלים וביהודה במאות השנים שקדמו לגזירות אנטיוכוס,

חדרו לשכבות הרחבות של האומה. התורה נספגה בחיי היום-יום של עשרות

האלפים של איכרי יהודה, שתפסו אותה כתנאי בל-יעבור לקיומם. רוח זו,

שלא היתה מוגבלת לכוהנים או לחוגים סגורים אחרים, אף הִשרתה

התלהבות ובטחון על חילות המורדים. אפילו בין המעמדות העליונים,

רק מיעוט - חוג בני טוביה ומנלאוס - דבק באנטיוכוס עד הסוף. לעומת זאת,

בבוא רגע ההכרעה, העמידו המתייוונים המתונים את כשרונותיהם ונסיונם

לרשות ההנהגה החשמונאית וסייעו לה בהמשך ניהול המלחמה ובקשירת

קשרים עם מעצמות זרות.
כתוצאה ממצב עניינים זה התברר עד מהרה, כי אף-על-פי שהמרד החשמונאי

היה כמובן מה גם מלחמת אזרחים, עתיד היה המאבק, בלי ההתערבות הפעילה

של צבאות הממלכה הסלווקית, להסתיים בלי ספק בנצחונם של הנאמנים ליהדות.

אפילו משקלו של היישוב ההלניסטי בערי ארץ-ישראל מחוץ לגבולות יהודה לא היה בו כדי להפוך את המצב הזה.
צעד אחר צעד התקדמה יהודה, בהנהגת החשמונאים,

לקראת החירות. יהודה המקבי הצליח להדוף שורה של התקפות שנפתחו

על-ידי המצביאים של אנטיוכוס. בית-המקדש טוהר והממשל הסלווקי,

עוד בימיו של אנטיוכוס, הכיר בזכות היהודים לשמור על מנהגיהם הדתיים.

יורשי יהודה, יונתן ושמעון, הלכו בדרכיו וכללו בתחום פעולתם המדינית

והצבאית חלקים שונים של ארץ-ישראל ודרום-סוריה. דמטריוס השני מלך סוריה

הכיר באופן רשמי בחירותה של יהודה (142 לפנה"ס) ו'הכנסת הגדולה',

שהתכנסה בירושלים שנתיים לאחר-מכן, הכירה בחשמונאים כשושלת של אתנרכים,

כוהנים גדולים וראשי הצבא ביהודה (140 לפנה"ס). עתה החל התהליך

של הפיכת כל ארץ-ישראל למדינת יהודה, שהביא לידי הכללת האיים של היישוב

היהודי ברחבי ארץ-ישראל בתוך המדינה החשמונאית של יהודה,

להתבוללותו של היישוב הכפרי הנכרי באומה היהודית ולביטולה של

השפעת הערים ההלניסטיות בארץ-ישראל.
מרד החשמונאים יכול, כמובן, להיחשב כאחד המאורעות האופייניים

להתעוררות המזרח בכללותו והתקוממותו נגד ההגמוניה ההלניסטית.

בדיוק כשם שהפרתים מרדו בממלכה הסלווקית עוד במאה השלישית,

 ובדיוק כשם שהיתה שורת מרידות ארוכה של ילידי מצרים החל מסוף המאה

הזאת ונבואות על חורבן אלכסנדריה המתועבת (האורקול של הקדר),

כך גם מרד החשמונאים הנו שלב חשוב בתהליך התפוררותו של השלטון ההלניסטי.

אפשר אף לטעון, ששחרור יהודה מוכרח היה לקרות, אפילו בלי הגזירות והמרד,

שכן חלקים אחרים של סוריה, פיניקיה וארץ-ישראל השתחררו מאוחר יותר,

בהדרגה, מן השלטון הסלווקי. לעומת זאת יש לציין, שמצרים, למרות התסיסה והמרידות,

לא שברה מעולם את עול השלטון ההלניסטי ועברה באופן ישיר לידי השלטון הרומי;

ואפילו בכל רחבי האזור של סוריה, פיניקיה וארץ-ישראל, היתה, למעשה,

יהודה הראשונה שהצליחה להשתחרר משעבוד למלכות

(הנבטים לא היו כפופים מעולם לסמכותם של מלכים הלניסטים).

בגלל הצלחת התקוממותה, הפכה אפוא יהודה לגורם פעיל,

אשר זירז את התהליך של התפוררות סוריה הסלווקית,

ואולי גם של השחרור של ערים ועמים אחרים בתוך הממלכה.

אף-על-פי-כן, הערים היו הלניסטיות באופיין,

ובהקשר זה אין לדבר על שיתוף-פעולה מודע בין יהודה לבין הגורמים המזרחיים האחרים.

בדיוק כשם שבעל שמין לא היה קרוב ללבם של היהודים יותר מזאוס האולימפי,

כך, דרך משל, לא שררה אהבה יתירה בין יהודה לאדומים. עם זאת יש להדגיש,

שכתוצאה מנצחונות היהודים והתמזגות רוב בניינה ומניינה של ארץ-ישראל במדינת יהודה,

לא רק התקדמות התרבות היוונית העירונית בארץ נעצרה לתקופה ארוכה,

 אלא אף המאבק על אופיו הדתי והאתני של רוב היישוב הכפרי של הארץ

הסתיים בנצחון ליהודים. השם 'יהודה' קיבל משמעות רחבה ושימש לגויים

לציון כל ארץ-ישראל: 'פנים הארץ, עד לארץ הערבים, בין עזה למול הלבנון,

נקרא יהודה', כותב הגיאוגרף היווני סטרבון, בן דורו של אוגוסטוס. מצב זה

לא השתנה גם עם הכיבוש הרומי בתקופתו המוקדמת.
מרד החשמונאים לא פרץ כתוצאה מתכנית ערוכה מראש. נושאי דגלו לא יצאו לקרב

כדי להשליט אידיאלים חדשים או להקים את מלכות שדי עלי אדמות. כפי שכבר צוין,

לא היה המרד מלווה בתנועה משיחית כלשהי שהלהיבה את האומה, למרות אווירת

אחרית הימים שהתפשטה בקרב כמה חוגים בעלי השפעה. ההתקוממות אף לא ניזונה

בתחילה מהערכה מציאותית או מתחושה שעתה השעה להגשים בכוח הנשק את

התקוות לחידוש תפארת ישראל, שקיננו זה מכבר בליבותיהם של היהודים,

לרבות בעלי השקפות מתונות, כגון בן-סירא. לא התגבשה או הושמעה כל דעה,

כי יש להתנגד באופן עקרוני לכל שלטון של בשר ודם, השקפה שאפיינה את הקנאים

 והסיקריים לקראת סוף ימי הבית השני.
החשמונאים הרימו את נס המרד במודיעין, ורבים מן החסידים ויהודים נאמנים

אחרים הצטרפו להם מפני שהמצב נעשה בלתי-נסבל, והיה דומה כי אין דרך

אחרת להבטיח את הישרדותה של היהדות. רק אחרי הצלחותיהם הראשונות

החלו היהודים להגשים את השאיפה העתיקה, לנתק כל קשר עם השלטון האלילי

ולהנהיג שינויים ביהודה ובארץ-ישראל. הישגו הכביר של המרד היה הצלת האומה

והדת היהודית; ועם זאת, השינויים שהתחוללו במצב המדיני ובתנאים ששררו ביהודה,

הביאו לידי שידוד מערכות חברתי ודתי, שמו קץ למגמות ששלטו קודם-לכן

בירושלים ההלניסטית, חיזקו נטיות אחרות והולידו רעיונות חדשים.
המתיחות שנגרמה על-ידי התיקונים של יאסון בימי אנטיוכוס ועל-ידי הרדיפות והמרד,

באה עד מהרה לידי ביטוי בקרע חמור בקרב המעמדות השליטים ביהודה.

כשלונה של מדיניות המלך גרם לחיסול מנלאוס, אשר שימש שעיר לעזאזל למפלה,

בעוד רבים מתומכיו הורדו אף הם מגדולתם. ירדה קרנם של מצדדי מנלאוס,

ובראשם בית בילגה, והם היו לחרפה במשך זמן רב. ברם, אופייני הדבר

להתפתחותה של החברה היהודית בדורות הבאים, דורות אשר לא ידעו עוד עבודה זרה,

שאחד מצאצאיו של בית הכהונה ההוא, אשר חי בזמן חורבן בית-המקדש,

השליך עצמו בלהבות המקדש שנשרף בידי הרומאים

(יוסף בן-מתתיהו, מלחמת היהודים, ו, 280). בית הכהונה הגדולה העתיק של

יהושע בן יהוצדק סבל מאוד מן ההתקוממות ומן המרד. משפחה זאת,

שהפכה מעין שושלת שליטה ביהודה, לא היתה עקבית בעמדתה כלפי הבעיות

הגדולות של הדת והחברה. בצִדם של שמעון הצדיק וחוניו השלישי,

שהוצא להורג בימי אנטיוכוס - אישים אופייניים ליהדות הנאמנה -

מוצאים אנו במשפחה זאת יחידים שחיזקו את קשריהם עם בית סנבלט

ובית טוביה ושיקפו את מדיניות הטמיעה במעמדות השליטים של ארץ-ישראל

הנכרית. אין זה מקרה בעלמא שיאסון, אחיו של חוניו השלישי,

הנהיג את האופוזיציה נגדו. יאסון עצמו מת בגלות הרחק מיהודה

ואין אנו יכולים לעקוב הלאה אחרי תולדות השושלת העתיקה של כוהנים

גדולים ביהודה. לעומת זאת, נכון עתיד מדיני מזהיר לצאצאי חוניו במצרים,

מקום שם שירתו כמדינאים ומצביאים תחת שושלת התלמיים. הם בנו מקדש

לה' במצרים ואף סייעו ליהודה החשמונאית בימי המשבר של אלכסנדר ינאי.

פעולותיו של בית טוביה, אשר ביהודה שלפני החשמונאים היה בעל השפעה

גדולה יותר מכל משפחה אחרת שלא מן הכהונה, הגיעו לקִצן המוחלט, ואין

אנו שומעים עוד דבר על שריד כלשהו מן המשפחה הזאת בתולדות העם היהודי.

יחד עמה נכרתו אף רבים מתומכיה מן הגוף הלאומי.
לעומת זאת, העלה המרד גורמים חדשים למעמד נכבד בחברה היהודית,

גורמים אשר תמכו בחשמונאים ולא מילאו לפני-כן תפקיד בולט בחיים הציבוריים

של ירושלים; ובסוף ימי הבית השני היו משפחות, כגון זו של ההיסטוריון יוסף

בן מתתיהו, אשר יכלו לראות, בהתבוננות אחורה, את ימי המרד כראשית גדולתן.

גורמים חדשים אלה תפסו את מקומם בהנהגה, בבית-המקדש ובסנהדרין,

אשר ירשה את מקומה של הגרוסיה (מועצת הזקנים) של התקופה שקדמה

לחשמונאים. בין הגורמים האלה, שהיו פעילים בממשל ובחברה תחת שלטון

החשמונאים, היו גם משפחות ויחידים שמוצאם מאזורי הספר של ארץ-ישראל,

ובכללם גֵרים מן הסוג של אנטיפטר האדומי. התמזגותם של חלק מן המעמדות

העליונים של האוכלוסייה הארץ-ישראלית הנכרית במעמד השליט של יהודה

אירעה אפוא בצורה שונה מזו שהיתה צפויה בתקופה של התפשטות ההתייוונות.

אף-על-פי-כן, בצדו של השינוי המהפכני הורגש גם גורם של המשכיות.

כפי שכבר הדגשנו, חלקים מן השכבה העליונה של הכוהנים ומן ההנהגה של ירושלים

הצטרפו אף הם לחשמונאים במאבקם נגד שלטון האלילות. אופייניים לחוג זה

היו הכוהנים מבית הקוץ. אלה מילאו תפקיד מרכזי במינהל הכספי כבר בעת שלטון פרס.

אחד מהם, יוחנן, הוא אשר השיג מן השלטונות הסלווקיים את האישור על זכויותיה

של ירושלים ועל הצורה המסורתית של ממשלתה. ובנו, אוופולמוס, יחד עם כוהן אחר,

יאסון בן אלעזר, חתמו על החוזה בין יהודה והרפובליקה הרומית (161 לפנה"ס),

כנציגיו של יהודה המקבי. החשמונאים עצמם היו בני משפחת כוהנים חשובה הקשורה

למשמרת יהויריב, מן החשובות שבמשמרות הכוהנים, ונצחונם לא שם בשום אופן קץ

לעליונות הקבוצתית של מעמד הכוהנים ביהודה.
אמנם הכהונה שמרה על מקומה המכובד, ובמידה מסוימת גם על בכורתה,

בחיי יהודה עד לסוף הבית השני, אולם ההתפתחות הייחודית ביהודה,

שהיתה בעלת משמעות היסטורית לדורות רבים של החברה היהודית בעתיד,

היתה עלייתם של החכמים. 'והצפיר השעיר מלך יוון . . . (דניאל ח, כא) . . .

הוא אלכסנדרוס מקדון שמלך י"ב שנה. עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקודש,

מיכן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים' (סדר עולם רבה, פרק ל). שורשיו של מעמד

החכמים נעוצים היו בתקופה הקדם-חשמונאית. אף-על-פי-כן נראה, כי כתוצאה מן

הקיטוב האידיאולוגי בתקופה שקדמה למרד ובעקבות המרד עצמו, השתנתה במידה

רבה דמותו של החכם ונפער קרע חמור בין המעמד של הנהגת הכוהנים בירושלים

לבין מעמד החכמים. במעמד אחרון זה החל תהליך של דמוקרטיזציה. לימוד התורה

חדל להיות התחום הבלעדי של הכוהנים, וכל מי שהיה מוכשר וכל מי שביקש לעמול

למען 'כתר התורה' יכול היה עתה לעשות כן. אמנם מספר הכוהנים בקרב החכמים

בימי הבית השני המשיך להיות רב, אבל לימוד התורה ופיתוח ההלכה, אשר עיצבו

את אופי החיים, עבודת ה', הממשל והחוק במדינת יהודה, משכו את סלתא ושמנא

של הכוחות הרוחניים של האומה. בצדם של הכוהנים, ואפילו במידה רבה יותר מהם,

לומדי התורה המובהקים בתקופה זאת הם החכמים שצמחו ממעמדות שונים של

היישוב היהודי בארץ-ישראל ושל תפוצות הגולה. יתר-על-כן, אפילו צאצאי גרים

תפסו מקום בשורה הראשונה של החכמים. להיות תלמידו של אהרן היה חשוב יותר

מלהיות מזרע אהרן. יש הבדל עצום בין החכם כפי שמתואר בספר בן-סירא, לבין

החכם שאנו מכירים בדורות האחרונים של הבית השני. החכמים היוו את חוט השדרה

של הזרם הדתי-חברתי הראשי של היהדות בתקופת הבית השני, הוא הזרם הפרושי,

אשר הטביע את חותמו על כל ההיסטוריה הפנימית של יהודה וגם הניח את היסוד

ליהדות התלמודית. הפרושים המשיכו במגמה שכבר החלה בתקופת שלטון פרס,

וקודמיהם הישירים היו הקבוצות של חסידים שחירפו נפשם בימי הרדיפות והמרד.

היסודות של המחשבה החסידית היו להיות נאמן לתורה ולסייע לה לחדור לכל פינה של החיים.

תורה זאת התפשטה הרבה מעבר למסגרת של התורה שבכתב.

היא הקיפה את המסורת החיה של ההלכה, כפי שהחכמים הפרושים המשיכו לטפח בהתאם להשקפתם,

שהתורה חייבת למצוא תשובה נאותה לכל השאלות המתעוררות בחיים, לכל פרטיהן.

התשובות שניתנו בחוגי הפרושים, אשר לפעמים היו נוגדות לפירוש הפשוט של התורה

שבכתב, הקיפו את כל הבחינות של הדת, עבודת ה', החוק והחיים החברתיים.

בפעילותם בתחום החקיקה היתה המגמה הכללית של הפרושים למתֵן את המשפט הפלילי

(חוקי העונשין), בעוד אשר בשאלות תיאולוגיות הם אחזו בדרך הביניים,

בין הרעיון של הגזירה הקדומה לבין האמונה בחופש הבחירה המוחלט -

שתי השקפות מנוגדות שנעשו רוֹוחות בחוגים אחרים באותה התקופה. הפרושים

האמינו גם בהישארות הנפש ובשכר ועונש אישי לאחר המוות והיו שותפים לאמונות

האסכטולוגיות של שאר האומה. הפעילות החברתית-רוחנית של הפרושים בהנהגת

החכמים שמרה על האופי של היהדות כדת חיה. מנהיגי הפרושים היו גם הדוברים

הראשיים של תנועת ההתגיירות ברחבי הגולה. השפעת הפרושים התפשטה הרבה

אל מעבר לתומכיהם הישירים: רוב מעמדות האומה היו למעשה קשורים לפרושים

וראו בחכמי הפרושים את מנהיגיהם הטבעיים ובהלכה הפרושית את הביטוי הטבעי של הדת היהודית.
המתנגדים הראשיים של הפרושים בתקופה החשמונאית היו הצדוקים,

אשר הכירו רק בקדושת התורה שבכתב וכפרו בסמכותם של החכמים הפרושים.

הם חלקו על הפרושים בעניינים רבים הנוגעים בעבודה בבית-המקדש, בחוק הפלילי

ובחיי יום-יום. הצדוקים גם כפרו באמונות העממיות בתחיית המתים ובמלאכים,

שהיו רווחות ביותר בימים ההם. מבחינה חברתית, הם ייצגו בעיקר את המעמדות

העליונים היהודיים - הכוהנים, בני המשפחות המיוחסות או העשירות, ובדרך-

כלל אותם הגורמים אשר שלטו ביהודה בדורות שקדמו למרד. בכל זאת,

הם לא הצטרפו למנלאוס ולבני טוביה, אלא נתנו את תמיכתם לחשמונאים

במאבקם נגד שלטון הסלווקים. אפילו שמם, צדוקים, דומה שנגזר מקשריהם

ההדוקים עם משפחות הכהונה הגדולה שנקראו על שם צדוק: 'והיו הצדוקים נאמנים

רק על העשירים, והעם לא היה כרוך אחריהם, ואילו העם היה בעל-ברית של הפרושים'

(יוסף בן-מתתיהו, קדמוניות, יג, 298). בתחילה נישא בית חשמונאי על גלי התלהבות

לאומית-דתית. הוא נחשב על-ידי רבים כשושלת שבידיה הופקדה ישועת ישראל.

אכל כבר מתחילה היו גורמים שזרעו פירוד, שכן תומכי החשמונאים לא היו כולם

מעור אחד. לא תמיד אפשר היה למצוא שפה משותפת בין החסידים האדוקים

ובין נציגי האריסטוקרטיה של הכהונה שהצטרפו לחשמונאים. בתחילה

היו החשמונאים המנהיגים הטבעיים של אותם החוגים שיוצגו על-ידי הפרושים

והיו מושפעים על ידיהם. עד לימיו של יוחנן הורקנוס קבעה ההלכה הפרושית

באורח רשמי את החוק והנוהג של מדינת יהודה. קרע בין בית החשמונאים לבין

הפרושים אירע בפעם הראשונה בימי שלטונו של יוחנן הורקנוס והתרחב בימי יורשיו,

עד אשר השלום הוחזר על כנו בימי מלכותה של המלכה שלומציון (אלכסנדרה)


קו אחר משותף היה לכל הזרמים שמילאו תפקיד כלשהו בהתפתחות החברתית

דתית בין מרד החשמונאים לבין חורבן בית-המקדש: הנאמנות העמוקה של כל

חלקי האומה היהודית בארץ-ישראל למונותיאיזם, כפי שמצא את ביטויו בדת

היהודית ובתורה. אחרי כשלון המתייוונים הקיצונים בנסיונם להתאים לעצמם

את האמונות ואת טקסי הפולחן של העולם החיצוני, לא ערער איש על השליטה

הבלעדית של דת ישראל בקרב האומה היהודית. יחידים, בייחוד מקרב המעמדות

העליונים בארצות הפזורה ההלניסטית, נטשו לפעמים את דת אבותיהם,

ופה ושם אפשר לגלות מקרים של סינקרטיזם דתי. אבל יהדות ארץ-ישראל

עצמה נותרה נאמנה ללא רתיעה לאמונת אבותיה, ועבודה זרה לא היתה

עוד אחד החטאים שאפשר היה לטפול עליה. הערה כללית ברוח זו ניתן למצוא

כבר בספר יהודית (ח, יח): 'כי לא קם איש בדורותינו, ואין כיום הזה שבט,

בית-אב, משפחה או עיר ממנו אשר ישתחוו לאלוהים מעשה אדם כאשר היה

בימים הראשונים'. והערה זו עתידה היתה להיעשות נכונה כפליים בדורות

האחרונים של הבית השני. אף לא מלך הלניסטי אחד אחרי אנטיוכוס אפיפנס

העז לחדש גזירות מן הסוג שהטיל על היהודים. גם השלטונות הרומיים נהגו

ברוב המקרים בזהירות מרבית בעניין הדת היהודית, ביודעם היטב כי כל פגיעה

דתית משמעותית ביהדות עשויה להצית תבערה חמורה בארץ-ישראל, ואפילו

ביישובים היהודיים בחלקים אחרים של האימפריה. נכונותם של היהודים

להקריב את חייהם, ובלבד שלא להפר את מצוות התורה, נעשתה היא גופה

גורם היסטורי ממדרגה ראשונה. מימי הרדיפות של אנטיוכוס היתה המיתה

על קידוש השם לאחד מסימני ההיכר של היהדות, והוא ניטל מן היהדות

על-ידי הדתות ששאבו ממקורה. הסיפורים על מקדשי השם מימי אנטיוכוס -

פרשת אלעזר הכהן ומעשה האם ושבעת בניה - שסופרו ועובדו בצורות רבות,

שימשו השראה לענפים השונים של היהדות ההלניסטית, כשם שהם עודדו

את הנוצרים בדורות הבאים. בחוגים מסוימים היה האידיאל של קידוש השם

בצורותיו השונות קשור בתקוות אסכטולוגיות. לאלה, עצם התופעה של קידוש

השם היתה סימן שאחרית הימים ממשמשת ובאה. אמונה זאת במשמעות

האסכטולוגית של אירועי הזמן היא אשר סיפקה הצדקה לקידוש השם.

אחד הביטויים של השאיפות האסכטולוגיות של הימים ההם הוא הספרות

היחידה במינה של תקופת הבית השני, הכתבים האפוקליפטיים,

אשר ביצירתם שימשה תקופת גזירות אנטיוכוס אחד משלביה החשובים ביותר.

חזיונות דניאל, שנכתבו בעצם ימי הצרה, 'אשר לא-נהיתה מהיות גוי עד העת ההיא' (יב, א),

פתחו פרק חדש בתולדות היצירה הספרותית-דתית היהודית.
מרד החשמונאים היה, למעשה, היחיד מבין המרידות של היהודים

תחת השלטון היווני-רומי שהסתיים בנצחון של היהודים, בהסרת

העול הזר ובחידוש עצמאותה של יהודה. עובדה זאת, יחד עם ההכרה

 כי אלה היו המאורעות שהצילו את הדת היהודית מהשמדה,

סייעו לשמור על זכר המאורעות האלה במסורת היהודית לאורך הדורות.

זכרם נשמר בחנוכה, החשוב ביותר מבין החגים היהודיים ששורשם אינו נעוץ

בכתבי הקודש, ובתפילות הקשורות בו, אשר מעלות על נס את נצחון המעטים על הרבים.

בעתות של רפיון-רוח ורדיפות עלתה תמיד יותר ויותר משמעות המאורעות

של תקופת מתתיהו ויהודה המקבי. גם כמלחמה של שחרור לאומי שימשה ההתקוממות כסמל לדורות הבאים.

 

 בחזרה לראש העמוד


 

 

 
 קרן הקיימת וחג המכבים...

מאת: חיים נחמן ביאליק

 


(באספת היובל של הקה"ק בירושלים, למלאות 25 שנה להוסדה, חנוכה תרפ"ז)


משתתף אני אמנם בחגיגה זו לא כחבר אגודת הסופרים אלא כמוזמן סתם,

בכל זאת רוצה אני בתור אחד השייך לצכור הסופרים להזכיר ולהדגיש ברגע זה

את ערך הספר העברי והספרות העברית ואת חלקה בנצחוננו הצנוע בגאולת הקרקע.
אגדה עברית בטאה את הערך הזה של הספר בציור קצר ויפה.

בשעה שיעקב אבינו חלם על העתיד לבוא על בניו, בית-אל,

הבטיחו אלהים "כי את הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך",

והאגדה אומרת על זה: "מלמד שקפל הקב"ה את כל א"י כספר תחת ראשו".

ואם הבטיחו לו את הארץ אשר הוא שוכב עליה, הרי ממילא הובטחה כל א"י.

אתם יודעים מה החלום אשר חלם אז: על ארבע מלכויות, על ארבע גלויות שלו,

ובשעה שישן ולבו ער - "אני ישנה בגלות ולבי ער לגאולה" - אז היתה הארץ כולה

מקופלת תחת ראשו כספר. ואם שמרנו את אהבתנו במשך אלפים שנה לארצנו

והגענו עד היום לשבת כאן בדמות קבוץ-גלויות קטן; אנו - שאיננו אפילו מעשר מן המעשר,

אפילו לא תרומה מכל העם העברי, אבל קומץ קטן היושב כאן, בארץ אבות,

ועל אדמה נגאלת במקצת, אדמה שהיא רכושנו, רכוש העם כולו - הרי יש להודות על זה במדה

לא קטנה לאותו הספר, שכל הארץ היתה מקופלת בו ושהוא היה מקופל ומונח תחת ראשנו

בשעה שהיינו נודדים בתוך ארבע מלכיות. אנו ישנים בגלות ולבנו ער לגאולה. בזכות הספר

אין אנו יכולים לבאר את הסבה הנסתרת והנפלאה, מדוע ספר התנ"ך חסר ספר יקר אחד ונפלא מאד.

מדוע נדון הספור ההוא, זה שמסופרים בו תולדות הנצחון הגדול ביותר,

נצחון הרוח ונצחון הכח של עם-ישראל - ספר החשמונאים? מדוע נגנז בלשוננו העברית

ונשאר לנו לפלטה באחת מן הלשונות של ארבע מלכויות, שאנו היינו שרויים בהן, בלשון היונית?

קשה לבאר את הסבה הזאת, אולי זה אסון מקרי. אולי יש כאן חשבון.

משערים השערות שהיו בזה מגמות פוליטיות. קשה לבאר את הדבר הזה.

אבל גם על זכר החשמונאים, וגם על החג הזה, שמר העם העברי שמירה מעולה,

כי תכונה מיוחדת יש לכל חג, החגים מתרוממים מעל המישור של ימי החול, כמו ההרים

המתרוממים מעל המישור של האדמה, וכל הר גבוה, וכל הגבוה מחברו מעיד

על שנויים וזעזועים שהתחוללו מתחת להר זה בכמה זמנים עתיקים ושהצטברו בזה אחר זה,

ומאז הרימו שטח ידוע מן המישור והגביהו אותו למעלה. וכך גם כל חג מעיד על זעזועים עמוקים,

לפעמים וולקניים, שהם התחוללו מתחת לקרקע האומה, ולא פעם אחת, כי אם הרבה פעמים,

בזה אחר זה. ואמנם, כשאנו באים לחפור ולחטט מתחת לחג לאומי, אנו מוצאים מתחתיו

שכבה מתחת לשכבה ורובד מתחת לרובד ואין טעם אחד לחג, כי אם יש טעמים הרבה לו.

יש מגמה מיוחדת בהיסטוריה לכנס ולקבץ את המאורעות הגדולים ולרכזם בנקודות זמניות,

מסוימת, קבוצות קבוצות. וכל מאורע שיש בו מעין קשר לחג פלוני ופלוני הוא נמשך

כברזל לאבן-השואבת, להדבק לחג הזה. וכן אתם מוצאים באגדה ובשירה שלנו שהם אוהבים

לציין ולסמן את כל המאורעות שנקשרו בחג פלוני ופלוני. אתם מוצאים על פי האגדה

רשימה שלמה של מאורעות שנטפלו לחג הפסח וכן לכל החגים.

אין ספק, כי גם חג החנוכה הזה, שהוא במדה ידועה נטשטש בהיסטוריה שלנו ע"י אבדן

הספר במקור, גם לו הגיעה עתה שעתו שיודבקו בו מאורעות כבירים וזעזועים

שהתחוללו בעמנו. ועלינו להודות למסדרי הנשף הזה, שהם קבעו את החג הזה לזכר

המפעל הנצחי ביותר בהיסטוריה שלנו, מפני שחג הגאולה של יציאת-מצרים כבר

תש כחו בימי הנביאים "ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני-ישראל מארץ מצרים".

כל המאורעות הקשורים בגאולה יתקשרו בחג לאומי זה, ומחמת החג הזה תבוא

גאולה לכמה מומנטים היסטוריים שנידונו לגניזה שלמה או לגניזה למחצה;

עם תחית החג הזה תקום לתחיה לפנינו תקותנו לגאולה, לא רק לזכר החשמונאים,

כי אם לזכר הקנאים הפריצים, אשר כבר נמחה שמם מן ההיסטוריה שלנו,

והם הם ישובו לתחיה יחד עם חג התחיה. חג החנוכה המחודש, תחיה שאין אחריה גלות.

יחד עם זכרון הפריצים תבוא גאולה לכל אלה, אשר בקפלם את הספר תחת ראשם,

בזמן שהיו חולמים מתוך השעבוד חלומות חולניים על הגאולה, התגעגעו לתחיה ולארץ המולדת.

לכל אלה תבוא הגאולה וכל משחיי-השקר ישובו להיות משיחי-אמת ע"י כך שאנו

בעבודה שלנו נאמת את השקר הקדוש שלהם ובעבודתנו ובקרבנותינו ובאמתנו נאמת

את כל אלה שההיסטוריה הקודמת דנה אותם לגניזה. אנו נחיה את זכרונם בליל הראשון

של חנוכה ביחד עם זכרון גאולתנו. ע"י תחיה זו וע"י התחדשות זו יבוא גם יחס חדש

לכל אלה הנקודות ההיסטוריות שנשארו באפלה ושלפעמים ראינו אותן כסימן חולשה.

אנו נגאל עם גאולתנו האחרונה את כל המאמצים ואת כל הנסיונות, בין שהצליחו ובין שלא הצליחו,

את כולם נחיה ונעמיד במקומם הנכון והם ימלאו תכן חדש את חג החנוכה,

וביחד עם חג החנוכה נשיב אלינו גם את הספר הגנוז להגביר את כחו של אותו הספר,

שהיה מקופל תחת ראשנו בכל ימי נדודנו. גם הישוב הישן, אנשי-החלוקה וכל אותם היהודים

שהיו נוטלים שקי-עפר קטנים אתם על מנת לשים למראשותם בקבר כף קטנה של עפר א"י -

גם אלה ימלאו תכן גדול, טרגי ונהדר. ואנו נבין את ערך הדברים הקטנים הללו, שהם קשרו

אותנו ופרנסו את ריח האדמה ואת הרגשת המולדת בנפשנו, והם הפעילו אותנו וגרמו לנו

להתחיל בגאולת הארץ. ואפילו אלה הסופרים, סופרי ההשכלה, שלא התכונו להשיב אותנו

לארץ אבותינו ולא דברו בשם אדמת-אבות כי אם בשם אדמה סתם, כי הם חפצו להשיב

אותנו לחיק האדמה, - אף הם יזכרו בלילה הזה לברכה, כי אם לא נתיבש בתוכנו האינסטינקט

הלאומי שלנו, הצמאון אל האדמה, הרי יש להודות בעד זה במדה רבה גם לדור הסופרים ההוא,

סופרי-ההשכלה, שהם הטיפו כל ימי חייהם לחיים של עבודה, לחיים של יצירה, לחיים של אדמה.

ובלילה הזה עלינו לזכור ולהזכיר ביחוד את אחינו הרחוקים הקרובים שהם גם עתה,

כמו זקניהם הקנאים והחשמונאים בימי-קדם, יושבים טהורים בין טמאים,

נלחמים מרחוק על ארצם ועל מולדתם ועל הזכות לחיות ולפעול בשביל א"י.

אני מדבר על אחינו החלוצים היושבים בארץ רוסיה. ברגע זה נשלח להם ברכה מעומק

הלב ונקרא להם: "חזקו והתחזקו בעד עמכם וארצכם!" וידעו, כשם שהם מטים אזן חרדה

ושמחים בשמחתנו, כן גם אנו מטים אזן חרדה מפה לכל הנעשה בתוכם ואנו מצטערים

בצערם ומתענים יחד עמהם ביסוריהם.

ולבסוף, אני רוצה להגיד מה ששמעתי פעם בשעורו של פרופסור אחד

שדבר על ענין רחוק מהאדמה. הוא דבר על ענין פסיכולוגיה ופיסיאולוגיה,

ושאל את השומעים: בכמה אדמה יש צורך לאיש שירגיש את עמדתו עמידה

בטוחה ומאוששת. על זה ענו השומעים: די לו בכברת אדמה כדי עמידת כפות הרגלים,

מפני שאין האדם עומד אלא על אותו הקרקע שכפות רגליו נעוצות בו ומיד הוא מרגיש

את עצמו עמידה חזקה ואיתנה. אמר להם הפרופסור: אמנם, כן הוא הדבר בשעה שאדם

מרגיש סביבו את השטח, אבל אם יגביהו את האדם למקום גבוה, למקום שאין סביבו שטח גדול,

- כמה אדמה צריך לו לאדם שלא ירגיש חרדה ברגליו ובברכיו מפחד הנפילה?

הוא שאל והוא השיב: אדמה מלוא קומתו, שאם יכשל ויפול יהא בטוח שיתמתח על האדמה

ולא יהא תלוי באויר בקצת גופו. אני מתבונן למספרים שקה"ק מתפארת בהם.

ואני שואל את עצמנו: האם השטח הנגאל הוא מלוא קומת עם ישראל ואם הוא מספיק

כבר לבטחוננו כדי ליטול מאתנו את אימת הנפילה. על זה יש להשיב: לא,

עם של ששה-עשר מליון בעל קומה גבוהה עולמית של 4000 שנה, בשביל עם זה,

אין השטח הקטן הזה מספיק אפילו כדי להציג עליו את כף רגלו. ואני מברך ביחוד

את ראש הקה"ק, שמצא עוז בנפשו במשך עשרות שנים לכבוש אצבע אחרי אצבע את השטח

הקטן הזה. אני מברך אותו שיגיע הוא ואנו עמו לאותו היום שהאדמה תגאל מלוא קומת עם-ישראל.

 

 בחזרה לראש העמוד



 המנורה - "די וולט"
 בנימין זאב הרצל , 1897

 

 


בראשית דולק אור אחד, ועוד אחד
ועוד אחד, ועוד אחרים.
החושך יחלוף כליל.
מתוך הצעירים, בני דלת העם,
ייבקע האור בראשונה,
ואחר ילוו עליהם האחרים, אוהבי הצדק והאמת,
החופש והקידמה האנושית, היופי.
ובהיות הנרות כולם דולקים,
ישתאו וישמחו על העבודה שנעשתה.
אין לך תפקיד חשוב ומביא אושר יותר
מתפקיד השמש משרת האור.


 בחזרה לראש העמוד




מאי חנוכה - מנדלי מוכר ספרים

 


נס גדול נעשה לי בחנוכה.
לי, אתה אומר, שמואל, ואותי אתה מוציא מן הכלל? כלום לא הייתי אף אני באותו הנס?
כך הוא, איגנאץ רחימאי, לי ולא לך.
זה דרככם תמיד, אתם יהודים מבית-מדרש הישן, להתנשא עלינו,

בעלי המהלך החדש, ביהדותכם, כאילו היהדות שלכם היא ומונופוליה היא בידיכם.
דבר זה שאמרת, אגנאץ, אינו מענין ספורי זה, שפתחתי בו, ואינו דבר בעתו.

עכשיו אורח יקר אתה לי, מזומן אצלי לשחוק קרטיסים ולסעודה של חנוכה

עם שאר חברינו הנכבדים, אף-על-פי-כן, כיון שבאת עמי בטרוניא והשעה פנויה לנו,

שעדיין לא באו חברינו, לא אכבוש את תשובתי לך. אמת הדבר, כל מיני ישראל,

בין אדוקים ובין משכילים חדשים גם ישנים, כלם יהודים, אני, למשל,

שמנעורי גדלתי באהלי שם - בחדרי המלמדים ובישיבות, אני יהודי; ואף אתה,

שמילדותך נתגדלת באסכוליותיהם, יהודי אתה. אבל ביני ובינך חילוק גדול מאד.

אני וכל מי שכמותי, שתורתנו בתוך מעינו והיהדות נבלעה ברמ"ח אברינו,

אנו טועמים טעם מיוחד בדברים שביהדות ומנהגיה מדעת ושלא מדעת,

ואפילו אלמלי החמצנו והיינו כופרים בעיקר, חס ושלום, וטעם זה אין יכול לטעום

לא אתה ולא שבי פשע ביעקב, שעול תורה ומצוות לא היה עליכם ול'ת קריתם

ולא שניתם מימיכם, אפילו לאחר שתתחרטו על מעשיכם ותקיימו את המנהגים

בחסידות ובכוונה גדולה.
שמואל, כאחד הבטלנים חובשי בית-מדרש תדבר,

דברי פלפול וסברא הפורחים באויר. כל זמן שלא תביא ראיות

לדבריך הדין עמי לחלוק ולומר, שאין ממש בהם.
ראיות אתה מבקש, חביבי! ראיות יש בידי חבילות חבילות...
ערבא טבא, ערבא טבא! - אמרו אורחים קרואים בכניסתם לבית - מה לכם,

אהובים, שכך אתם צועקים ורותחים, כתלמידי-חכמים מנצחים זה את זה

בהלכות הקרטיסים, עד שאינכם משגיחים בנו, אומרים אנו לכם ערבא טבא

שתי פעמים ואין מכם עונה!
א - א, ברוכים הבאים, רבותי! ברוך הבא, כמו טודרוס, מר זרח, מר גימפל, מר... מר...
בחנוכה אין אומרים מר אלא רבי, כמו שאין אומרים מגדיל אלא מגדול בשבת ויום טוב...

כמה יהודים מסיחים? שמא הפסקנוך, שמואל, באמצע דבורך,

רשאי אתה לחזור לענינך ואנו נצא מזה אל החדר השני ונפקוד לשלום את שרה אשתך.
בבקשה מכם, רבותי, שבו לכם פה! אין לי כאן עסק כנסתרות, אדרבה,

שבו ושמעו נא גם אתם, אם יש ברצונכם. אני התחלתי לספר כאן לחברנו את הנס הגדול,

שנעשה לי בחנוכה.
ספר נא, שמואל, ונשמע גם אנו, אבל אל תאחר אותנו ברוב דברים,

שלא לצורך. לא נברא. הלילה, ליל "זאת חנוכה" אלא לגירסא בקרטיסים עד עלות עמוד-השחר.
מעשה זה, שהיה בי, לא רב הוא, וכל חשיבותו אצלי אינה אלא מפני תולדתו הנכבדה,

שהגיעה לי ממנו, ושבשבילה עשיתי אותו קבע ומזכירו תמיד בלילה הזה.
בימים ההם, ואולי גם בזמן הזה, לא היו ימים-טובים לנערי בני ישראלי,

היושבים צפופים בחדר צר לפני רבם מן הבוקר עד השעה התשיעית בלילה,

כשמונת ימי חנוכה, שיש בהם יציאה משעבוד לגאולה, חירות מתלמוד-תורה,

קבלת דמי-חנוכה מהורים ומקרובים, מדודים ודודות, משא-ומתן ושחוק בחזרזרים,

ופעמים גם החצאת בולבוסין וחקיקת בית-קבול בהם למלאותם שמן ולהדליק

נרות של חנוכה, זכורני, בליל שמיני, של חנוכה היתה שמחה במעונו של אבא,

ואני נער קטן עדיין. שמנות הנרות דולקים בחלון סמוך לפתח הבית ואורם הכהה

כזוהר הכוכבים בעיני. אמי עוסקת בטיגון שומן של אוזים וריח דלדולי-שומן

מטוגנים עולה באפי. אבא עם קרואיו, אנשי שלומו, יושבים אל השלחן וממיחים

ומפלפלים בדברי תורה בנדנוד איבריהם, בפישוט ידיהם, בזקיפת אגודליהם

ובקולי-קולות משונים, והדברים שמחים, ומתוך אותה הערבוביא של קולות - הדיבור

"מאי חנוכה?" נשנח כמה פעמים ועולה על גביהם בסלסול ובניגון של שואל שאלה קשה וחמורה.

מעקימת פניהם וקריצת עיניהם של המסובין נראה, שמבקשים פתרון לפליאה זו -

מאי חנוכה? ואחד מהחבורה שעיני חבריו נשואות לו, מרים קולו ומרצה לפניהם

הברייתא דתנו רבנן, ממשיך כל מלה בדחיקה ובדיוק גדול, צולל ומעמיק בה

בקמיטת מצח ומעלה מתוכה חידושים ודרשות חריפות. ואני לא הייתי שומע

ומבין מכל אותו הענין אלא הדברים הללו: עובדי כוכבים טמאו כל השמנים שבהיכל,

וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום לא מצאו אלא - פך אחד של שמן, שהיה

מונח בחותמו של כהן-גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו

ממנו ח' ימים". ומאהבתי שאהבתי את חנוכה, ככל הנערים, תינוקות של בית רבן,

ומשמחתי הגדולה ששמחתי בערב זה, נסתלק ממני מוראו של אבא, נתבטל דרך-ארץ

בפני גדולים בעלי-זקן, ונועזתי ואמרתי בתמימות:
פך שמן להדליק ממנו ח' ימים אינו נס גדול כל כך,

נס גדול היה אלמלי הדליקו ממנו כל ימות-השנה והיתה השנה כולה חנוכה,

שנת גאולה מלמוד קשה... ומיד קשה... ועד שאני מדבר ויד אבי נשתלחה עלי וסטר אותי על פני.
פרא אדם, חירות מתלמוד-תורה ומיד רבך אתה מבקש, להיות עייר פרא, בור ועם-הארץ?! -

גער בי אבי בנזיפה, מלא חימה, ועוד ידו נטויה ומזומנת להכות אותי לחי י' מכות,

נעשה לי נס ונפל כובעי מעל ראשי לאחר המכה הראשונה. ועד שהייתי טרוד לכסות

את ראשי בשולי קפוטתי וכופף עצמי לחפש כובעי, חמת אבי שככה. -

למה אתה שוחק, איגנאץ, מלגלג אתה עלי?
נעניתי לך, שמואל, חביבי! עתה ידעתי, שהייתי נמהר מאד

ובחנם התרעמתי עליך, וימלא שחוק פי.
האמן לי, רחימאי, כשם שלא צדקת זאת הפעם כך לא תצדק תמיד בתרעומותיך עלי.

מדת קנאים היא בך ובכל בעלי-תשובה לבקש מומים באחרים ולתלות בהם בוקי סריקי.

גם באבותיהם ימצאו תנואות ונהנים הנאה משונה כשהם פוסלים את הראשונים.

אין בעולם רתחנים ובעלי-דין קשים כמו בעלי-תשובה. ובשביל רוח-קנאה יתרה זו שבהם,

הם נבאשים ברבים ואין צדיקים גמורים יכולים לעמוד אצלם במחיצתם, במחילת כבודם.
אבל - הוסיף שמואל על דבריו - מכת-לחי זו כשהיא לעצמה לא היתה כדאית לזוכרה,

אלמלא המהפכה שנתגלגלה ובאה על ידה בהשתלמות דעתי ורוחי.
הדברים הללו שביניכם הניחו לשעה אחרת - אמרו הקרואים - ועכשיו לספורך,

שמואל! קצרהו וגמור אותו מהרה.
בקיצור, רבותי - אמר שמואל - מכת-לחי שקבלתי מיד אבי,

לא היתה מכה לבטלה, היא נקבעה בזכרוני עם כל המאורע

ודברי שיחה באותו הלילה על "מאי חנוכה?" והם העירוני עדיין

בנעורי לעמוד על השאלה הזו, להגות בה לחקור ולדעת באמת

"מאי חנוכה" מתחלה הרי לא ידעתי אלא זו בלבד, שבחנוכה מזמרים

"על הנסים" ושם נאמר:
בימי מתתיהו חשמנאי ובניו הכהנים עמדה מלכות יון הרשעה על ישראל

להשכיחם תורת אלהים, והקב"ה עשה להם נס ומסר גבורים ביד חלשים

ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתו. ואחרי כן טהרו את המקדש

והדליקו נרות וקבעו שמונת ימי חנוכה". והייתי מדמה לי, לפי זה, במחשבתי כך:

הגבורים אלו היונים הרשעים, והחלשים אלו מתתיהו ובניו, ועמהם הצדיקים

ועוסקים בתורה, כחובשי בית-המדרש והרבנים והמלמדים אצלנו היום.

משלהם יצאו למלחמה אלה ברכב ואלה בסוסים, ומשלנו - בתשובה ותפלה וצעקה.

וכי היה יהודה המכבי בעולם ואחיו גבורי מלחמה כולם, לא ידעתי

ולא שמעתי וגם רבי לא אמר לי עליהם כלום, ופתאם הגיעה לאזני באותו

הלילה השאלה אצל הקרואים בבית-אבא "מאי חנוכה?" משמע, שהדברים

שב"ועל הנסים" או שאינם מתקבלים, או שאינם מספיקים והיה קשה לי למה?

וישוב של הברייתא בפך השמן, שלא היה בו אלא להדליק יום אחד,

נעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים, הוקשה עלי עוד יותר. לפי זה לא היה הנס

אלא לז' ימים, וליום האחד הרי היה שמן בפך כדי להדליק בו,

ואם-כן למה קבעו ח' ימים חנוכה. כך נתאבכתי בסבך החקירות ונגרתי

משאלה לשאלה עד שנתפתיתי מיצרי לעיין בספרים חיצונים הם דברי

ימי עמנו בני ישראל וקורותם, ונפקחו עיני לראות מעשים רבים ואנשי מופת,

גבורי כח, שהם תפארת לעמנו.
עכשיו, רבותי, ידעתי מאי חנוכה.

 

 בחזרה לראש העמוד

 


 



מתוך הזעה
מאת: יהודה שטיינברג

 


מיד כשכילה החזן "עושה שלום במרומיו" בתפילת מעריב של ליל ראשון לחנוכה,

נדחק אברהם-ליב סופר סת"ם אל הפתח להיות מן הראשונים ביוצאים,

נחפז הוא לקיים מצות הדלקה של נר חנוכה בביתו.
בחוץ גדול הקור. שמים וארץ שופעים שלג זה לעומת זה.

סופות וסערות נדחקות בין הרחובות ומתנגשות מתוך קפדנות;

בונות עולמות של שלג ומחריבות אותם.
ומתלחשות ומפרישות בשפת נחשים. דומה שכיתה של קליפות

יצאו מתוך שאול, וכיוונו את השעה לעכב על דרכו את עבד אלהים זה,

ההולך להוסיף אורה ולברך עליה.
אבל עבד אלהים זה רגיל במלחמות היצר, יודע הוא את השיעור של "בכל נפשך."

חזק אמנם הרוח מכפי כוחו, אבל מה ענין כוח לכאן? רגיל הוא ללכת תמיד בלי כוח.

הרוח סוטר על פיהו ומפסיק את נשימתו - אין בכך כלום, כתוב הדר הוא:

"חכי כמעט רגע, עד יעבור זעם."
השלג מנקר בעיניו כפיח הכבשן, מה בכך? כלום בלא זה הרבה אורה יש בחוץ?

אוי לו למי שהוא זקוק לאורו של שלג.
השלג חודר דרך צווארונו וממלא את בשרו חידודים-חידודים.

זהו באמת צער ועינוי הגוף. ובשביל כך הוא מתאמץ לעשות פסיעה גסה;

כופף הוא את ראשו לפני הרוח, ובכפיפתו הוא מנצחו והולך.
היצר-טוב והיצר-רע שניהם מסייעים לו ללכת. זה בשביל שלא

לחמץ את המצוה, וזה בשביל להנאות את גופו בחום הבית.
אבל במידה, שהוא מתקרב לביתו, מתחיל הוא להתעכב בהליכתו.

הוא נזכר שאין בביתו די עצים להסקה. קרוב לשער, שגם שם אין החום

נודף כל-כך. קשה היה עליו היום בבוקר לקום בהשכמה מפני הקור,

על אחת כמה וכמה עכשיו.
התחילו מריבים בו שני יצריו: "המנוול" שבו מושכהו בחזרה אל בית-המדרש,

שם כל-כך חם, מרווח ומואר. והיצר-טוב מושכהו אל בני ביתו, שיקיים מצוות-הדלקה.
שומע הוא בקול היצר-טוב והולך הביתה; אבל הולך הוא בלי חמדה.
מתכווץ הוא בהרכנת ראש, ונכנע מתוך רתיחה. התלמיד-חכם שבו מרתחו.
קושיות יש לו על רבונו-של עולם. סופות אלו וקור זה, למה נבראו בעולם?

 שמא שיתעשר אלישע חשוך-בנים ויגביה את המקח על עציו?
ונזכר הוא מתוך כך בשורות הארוכות של עצים חטובים ושאינם חטובים,

שראה היום בחצרו של אלישע זה. יש מהם מונחים עוד משנה של אשתקד.
אילו היו בחצרו בלילה זה שורות של עצים!
באותה שעה הכיר בנפשו, שעבר על "לא תחמוד" והירהר בתשובה.
ומעציו של אלישע נזכר שבא היום אל ביתו של הלז - הוי כמה חמימות,

כמה הבל נודף שם בבית - וביקש ממנו שיתן לו שלושה רובלים,

שנים, אחד לפחות, על חשבון מה שמגיע לו על הספר-תורה

שהוא כותב בשבילו. אבל הלז התאכזר ופסק ואמר:
ם "עד גמר הספר לא אתן לך אפילו פרוטה."
ובא שוב לידי הרהור אחרי מידותיו של הקב"ה: תינח, עשירים בישראל

הוא דבר הגון, יפה, ולפעמים יש גם צורך בהם. אבל למה קבע הקב"ה

בלבם אכזריות כל-כך מרובה? כלום באופן אחר אי אפשר להיות עשיר?
ושוב הרגיש, שהוא חוטא במחשבה. מלמד הוא חובה על עמו של הקב"ה;

ולא עוד אלא שהוא הרהר אחר מידותיו של הבורא ברוך-הוא - והסיח את דעתו מן הדבר.
וממחשבות אלו נזכר ביריעה של הספר, שהוא כותב בשביל אלישע.

מחליט הוא לקחת עמו אחר ההדלקה את היריעה וכלי הכתיבה וללכת אל הקלויז,

שם יכתוב עד חצות הלילה.
ונזכר הוא במקום ההפסקה שביריעה: 
"ארץ אשר לא במסכנות תאכל."
צריך יהיה לעשות שם גרידה. הרי"ש והצד"י נוגעות זו בזו.
ומתעמק הוא במחשבה, בשבחה של ארץ-ישראל, ובא לידי מסקנה: 
"תורה קנין אחד; ארץ-ישראל קנין אחד; ישראל קנין אחד."

ברם ניתנה תורה לישראל באופן שישבו בארץ-ישראל.
שם אינך זקוק דווקא ללחם: יש לך רימונים, תאנים, פירות גינוסר.

ר' חנינא בן דוסא היה מסתפק בקב חרובין מערב שבת לערב שבת,
שם אין צורך לעבור בכל שבת על "שבות" (*איסור קל לעשות מלאכה בשבת על ידי עכו"ם)

של "אמירה לעכו"ם להסיק התנור.
שם יכול אדם מישראל לפרסם את הנס ולהדליק בחוץ למטה מעשרים.
שם אין סופות ושלגים; אין קור וקרח. לעציו של אלישע אין שום ערך.
ומתחיל הוא שוב להרהר אחרי מידותיו של הקב"ה. למה הגלה אותנו מארצנו למקום זה?
ובין כך הגיע לביתו ונכנס.


טלאי הזכוכית שעל החלונות השמיעו קשקוש, כעין רעידת שיניים.

הרוח מנסה להסיע את הפתחים, כאילו לוחש קללה על שאין הדבר עולה לו.

 

בחזרה לראש העמוד

 


 



נער הייתי...

מאת: ש. בן ציון

 


א
קוקוריקא, בני רחמנים!

בכף-ידו עושה סבא את אזנו כאפרכסת, כופף אל הקטנים ואומר:
מה? - איני שומע... דבּרי, בתי, בקול יותר רם... כך? נשף עורכים בבית הספר לכבוד חנוכה?

נאה ויאה!... גם שירים ונגינות ומחולות יהיו? טוב וטוב! - בשמחתכם גם לבי ישמח.
ואצלכם, שמעוני, מה יהא? - כך - מחזה אתם עורכים ואף אתה מן המשחקים?

לשמחה ולששון יהיה לכם, בָנָי!
אבל בבקשה? אל נא תצעקו יחד... ואשמע!
מה? רוצים אתם לדעת אם גם בחדר היינו שמחים בחנוכה?
כן... מובן... ברם יש שמחה ויש שמחה... אנחנו שמחנו למשל, במשחק

הדרֵיידֶ"ל (סביבון), גם בקלפים שיחקנו... כן, בקלפים כתובים באותיות

עבריות היינו משחקים... וביותר שמחנו בדרור שנתּן לנו בימים ההם בתוך החדר...

גמרא לא למדנו בחנוכה, רק פרשת השבוע בלבד - "מקץ" או "ויגש"...
אך בחנוכה אחד, זוכר אני שמחה גדולה מכל השמחות - כן,

שמחה רבה היתה לנו אז, שמחה יוצאת מן הכלל. -
מה? לשמוע אתם רוצים? - טוב, שבו ואספֵּרָה:
היה המעשה ביום ראשון לחנוכה...
כן, ביום הראשון היה זה, יום נאה של תחילת חורף היה: בחוץ יורד השלג

הראשון ומלבין פני הרחוב, תינוקות עומדים שמחים וחוטפים בידיהם

האדומות את הנוצות הלבנות הנופלות מן השמים; וכמדוּמה, שאפילו

הגדולים אינם הולכים בשעה זו ברחוב אלא כדי לקבל עליהם את פתּי

השלג הקלילות המרחפות ונופלות בחשאי...
אך אנחנו, עשרת התלמידים של בית רב אחד, אם כי דרור נתּן לנו

ו"איש כל הישר בעיניו יעשה" - עומדים היינו כולנו בתוך ה"חדר",

ואף אחד מאתנו לא ביקש לצאת בשעה זו לשמוח בשמחת השלג.
שמחים היינו בשמחה אחרת, גדולה מזו. -
הרבי עצמו יושב וכותב ומצייר לנו קלפי-משחק!
כולנו עומדים צפופים אצל השולחן, ראש על גבי ראש, ראש אצל ראש,

ראש תחת ראש - וכל העינים שבכל הראשים יחד צופות ותמהות למלאכת רבנו,

שהוא מפליא לעשות. על כל קלף וקלף שהוא גומר ומניחו להתיבש קוראים

כל הפיות שבכל הראשים ועונים בשמחה רבה:
"הו, כמה יפה! כמה נאה! ממש כמו שנדפס!"
הנה זה כותב הרבי את האות "למד", ועושה הוא אות זו כמין חסידה בשעה

שהיא משקשקת במקורה; עומדת היא לה על רגל אחת וצוארה הארוך

מוּפשל לאחוריה וכמין עין תמוהה קבועה בראשה...
עוד "למד-אלף" - והקלפים נשלמו!
יתיבשוּ ונשב לשחק, - לשחק בכסף ממש!
וכסף יש ויש!
הון רב בחדר, כסף כאבנים וכחַרסי-אדמה! - האבות והאמות,

הזקנים והזקנות, הדודים והדודות, הקרובים והקרובות, שיחיו -

הכל, ברוך השם, נתנו מעות של חנוכה!!
כולנו, כל הקהל, עשירים באותה שעה, עשירים ושמחים וטובי-לב!
הרי אני, יוסילי, למשל: כמדוּמה לכם, שקטן אני, תינוק בן שמונה?

אבל הביטו נא בכיסי, שלא תשלוט בו עין-הרע - הביטו והִתַּמָהוּ!
את הכיס, כיס זה של אַטלֶס, כיס קטון זה, תפרתי לי בעצמי - חי ראשי -

אני באצבעותי תפרתיו לי! - ורק שנצים אלו בלבד עשתה הדודה אסתר מלכה שתחיה;

רוצה אני ומושך - והכיס מאליו יפּתח, רוצה ומושך - והריהו סגוּר ומהוּדק!
ובתוך הכיס מה?... הוא מלא וגדוש! הרי "זהוב" אחד כסף - כלומר,

חמש עשרה אגורות... הרי "אֲרִי" אחד כסף - כלומר, עשר אגורות... והרי בת-חמש,

חמָשית אחת של כסף - הו, כמה אני אוהב אותה! קטנה היא, דקה היא, מנוצצת היא -

חדשה, לגמרי חדשה! וחמה היא, חמה, כאילו יצאה אף עתה מבית היציקה!...

והשאר? השאר מטבעות של נחושת הם, גם אלה שמם ממון! - ופרוטה אחת קטנה

יש לי בהם והיא מזהירה כדינר, כדינר זהב ממש!
ובסך הכל, יודעים אתם, כמה מעות יש לי?... יש לי בסך הכל שלושים ושמונה אגורות...

ועתה הרי עוד נשַחק - ובודאי גם אזכה עוד במשחק...
אתם אומרים: "לָאו"? ואני אומר לכם: הן והן! - חי נפשי, כי זכה אזכה!

והאמינו - כי יודע אני במזלי!... רמאות? - חלילה וחלילה! הרי הרבי עצמו

ישגיח במשחק שיהא כדת וכדין! הוא, רק הוא יפַקח על הכל! גם את הקלפים הוא יחַלק! 

 אבל יודע אני מראש במזלי שהוא כך!
ושמעו נא מה צָדוֹטל טוּרטבן אומר - שמעו והשתוממו! -

צדוטל זה, לא רק דובר אמת הוא אלא גם בעל חשבון "דדוֹל" הוא -

 והנה קפץ על הספסל והריהו עומד ומכריז:
"בנים! שתיטה! טמה אדורות לטוּלנו יש - מי יודע?"
הוא שואל והוא משיב:
"טמה אדורות לטולנו - אני יודע! לטוּלנו, לטל עשרת הנערים יחד -

ארבע מאות וששים וחמש אדורות, שהם ארבעה שטלים ומחצית השטל וזהוב אחד!"
"הו הו הו!! כל כך מעות יש לנו?!..."
"ומה היינו יכולים לטנות, בנים, בטל הטסף הזה?"
"עשרה גַלְגלונים של זהב טהור!"
"לא! עשר חביונות מלאות סוכריות".
"לא! סוס לרכיבה - ולא נלך ברפש!"
"לא! ספר-תורה קטון לבית-הכנסת!"
"לא ספר-תורה, אלא כתר-תורה עם פעמוני זהב!"
והרבי מגחך ועוסק בגמר עבודתו.
הוא כל כך טוב וחביב ביום זה! אנו מרעישים ומהגים כבני-אַווז והוא אינו מקפיד כלל,

אלא מחריש ומגחך בין שפמיו...
"תם ונשלם, שבח לאל בורא עולם!" אומר הרבי בניגון ומניח את הקלף "למד-אלף".
הרף-עין - דפיקת רגלים כבשעת הכאת-המן - והכל יושבים כבר מסביב לשולחן!

הכל צוהלים, כל פנים מאירים משמחה - הרינו מוכנים ומזוּמנים לקיים מצות משחק בחנוכה!
אבל הדיו על הקלפים עודנה רטובה. הקלפים פרושים על פני כל השולחן

זה בצד זה ואין לגעת בהם; הדיו נוצצת עליהם ומגָרה את יצרנו - אוי-וי!

מתי זה, מתי תיבש? - אין גם מקום להניח בו את הכסף...
הכל נופחים בהבל פיהם על גבי הקלפים להחריב את הדיו מעליהם:
הַהוּוּ! הַהוו! הַהוו!!
ומה הרבי עושה? לוקח הוא את העששית הקטנה,

שאנו לומדים לאורה בלילות-החול, ומדליקה ומיבש לאורה כל קלף וקלף שהוא עדיין רטוב.

כמה חביב, כמה חכם ומחוּכם הוא הרבי היום!
הכל מניחים את כספם גלוי על השולחן, עשרת צבּוּרי-כסף עומדים

בשתי שורות: שורה של חמשה אוצרות מעבר מזה, ושורה של חמשה אוצרות מעבר מזה...
גם אסתרקא, בת הרב, קטנה היא בת שלש וראשה מתוּלתל - רוקדת ומוֹחאָה כף,

נותנת ומושיטה לחטמו של הרבי את שתי אגורותיה וקוראה:
ם "גם אסתיקא, אבא! גם אסתיקא!..."
גם היא עשירה היא, וגם היא רוצה לשחק עמנו.
אבל הנה נפתחה הדלת - וזֶלְדָא האלמנה נכנסת לה לאטה...
אתמול ושלשום כשהיתה שכנה זו נכנסת אלינו - פעם בפעם,

היתה מקוּבלת עלינו בסבר-לב יפה: הרבי היה פוסק מן הלימוּד עמנו,

נפנה אליה כאחד עם הרבנית (אשה צעקנית היא זו, ואף על פי כן רחמנית)

ושניהם, הרב והרבנית, מתחילים לשאול אותה על הפרה שזלדא רוצה לקנות,

ועל האשכנזי, בעל הפרה - מה הוא אומר? ויועצים ביחד על הכסף מאין ימָצא לה.

שלשתם משוחחים ודואגים, ואנו בתוך כך מצחקים בסתר, נושאים ונותנים

זה עם זה בחשאי, ומי שהוא רוצה יושב ושומע בדבריהם, - סוף סוף,

הרי פרה אדומה זו שלנַפּח האשכנזי מעסיקה יותר מ"שור שנגח את הפרה"

שבגמרא... אבל עכשיו - למה עשה הקדוש-ברוך-הוא עניים בעולמו, ואין אלו

באים אלא להשבית כל שמחה ממי שיש לו?...
יודעים אנו שיש לה לזלדא בנים קטנים, והם יחפים, יודעים אנו שפרה,

ובפרט אדוּמה, דבר חשוּב הוא. יודעים אנו שזלדא מבקשת "פרנסה" מן הפרה,

ויודעים אנו שלזלדא יש רק שלושים שקל, והאשכנזי רוצה דוקא חמשים -

אדם רע הוא נפּח זה ואינו רוצה להאמין בזלדא שתשלם לו קימעא קימעא

עשרים שקל הנותרים, אף על פי שהיא רוצה ליתן לו רבית ורבית דרבית -

אבל - אנו מה אנו חטאנו לה, לזלדא, שתשבית עלינו את המשחק? -
הנה עזב הרבי את הקלפים ונפנה אליה ואל חשבונותיה...

"מה אעשה? מה אעשה? מה אעשה, רבונו של עולם?!" נאנחת זלדא

ואנחתה אינה נאה כלל לכבוד חנוכה...
"מה אעשה, ומחר הוא מוליך את הפרה ליריד!... יותר אין הגוי רוצה להמתין -

ואנה אני באה?... הרי אֵם, אֵם רחמניה היא זו ולא פרה! - אילו ראיתם את

החמאה שלה - זהב, אני אומרת לכם - זהב טהור של דינרים ולא חמאה! -

אוי לי ואוי ליתומָי!..."
"רבי, מתי נשחק?"... שואל אהרלי הקטון.
"הנח!" - גוער בו הרבי בנזיפה.
ערבה השמחה: הרבי עצוב, הרבנית תמכה סנטרה באצבעה ומנידה ראש

כאבֵלה על המת, וזלדא דומעת וגורפת מחטמה ועושה חשבון.
חשבון זה מעסיקני דוקא בענינוֹ - וזהו:
הרבנית שלנו השאילה לזלדא את שתי כפות הכסף שיש לה עם מטפחת של משי;

זלדא עצמה צֵרפה לאלו את מנורותיה (שתי מנורות של נחושת יש לה לשבת ומועד);

רבקה החייטית השאילה לזלדא מחבת נחושת גדולה וטבעת זהב;

שמואל החזן הוסיף על זה גם הששה סדרי משנה שלו - והלכה זלדא

ונשאה כל אותה הכבודה בעבוט ליצחק-יוסף המלוה. אבל זה רוצה לתת

על הכל רק שנים-עשר שקל - חסרו לה לזלדא עוד שמונה. מה עשה

הקדוש-ברוך-הוא? הוא הגדיל חסדו עליה ופגעה בשיינדל הזקנה -

ספּרה לה הזקנה את נגעי לבבה. ושיינדל - ש"י עולמות תנהל, רבונו של עולם! -

אמרה לה לזלדא בזו הלשון: "יודעת את בתי, שאני מקבצת לי מעות לתכריכין -

 איני רוצה שאהיה קבורה בתכריכין שלא מיגיע כפי - אבל אַת,

הרי אלמנה אַת ויתומים קטנים לך ורוצה את לפרנסם מיגיע כפיך -

את עדיפה! אעשה נא בכספי זה גמילת חסד ומוּבטחני בהשם יתברך,

שיחייני עד שתסלקי לי חוב זה..." ונתנה לה שיינדל שלושה שקלים.

הלכה זלדה בשמחה רבה אל האשכנזי - אמרה: רק חמשה שקלים

בלבד הרי יאמין לה, וימתין לה כשני שבועות. אבל הוא הנפח באחת:

או כל החמשים, או שהוא מוליך את פרתו ליריד... 
"ומה אעשה? מה אעשה עכשיו, רבונו של עולם!?..." 
"פרה כזו, פרה כזו", מתנודדת זלדא בדמעותיה והולכת אחר הרבנית

לחדר-הכירים - פרה כזו, הרי גן-עדן היתה עושה לי בביתי... בוקר -

הילדים קמים, ואת נותנת להם כוס חמין בתערובת של חלב; הולך לו

שימעלי אל ה"חדר", ואת נותנת לו פרוּסת גבינה - יאכל לו, קדישי היקר,

ישיב נפשו ולא יקנא באחרים... ופרנסה - הרי פרנסה כשרה יכולה זו לתת ב"פה מלא"!...
הרבי תמך ראשו בכפות-ידיו, יושב ומביט למטה ודומם.
הצצתי על כספי שלפני - אִי! אילו היו לי פה חמשה שקלים והייתי

יכול לעשות מצוה גדולה, בשעה זו... אבל אף לאחד ממנו אין

חמשה שקלים, ואנו מה אנו ומה הוננו? זה כספי - במה נחשב הוא?...
"רבי", אומר צדוטיל ומתאדם...
הרבי אינו שומע. 
"רבי", חוזר הוא שוב... 
"הַנַח!" גוער בו הרבי, "עוד תשַחק, בהמה!"
ומתחיל צדוטיל לגמגם: ם "לא לשׂחט, רבי... אנחנו... אם אנחנו...

טל הילדים נתּן טספנו... לטסף שלנו חסר רט שלושים וחמש אדורות -

והיו חמשה שטלים, רבי". 
"ובכן?" שואל הרבי ופניו הלבינו והאדימו ועיניו התחילו תועות על פני כולנו בתמהון... 
"הנתּן לה?" שאלו שנים ביראה... 
"ובמה נשחק?" אמר אהרלי הקטון והתחיל נושך אצבעו... 
"איני צריך!... איני צריך לשחק!" נעקרה קריאה מתוך לבי ושלא מדעתי,

ומיד סילקתי את כספי מלפני בבושה ובקנאה לצדוטיל שהקדימני. נדמה לי,

כי אני הייתי רוצה לומר זאת שאמר הוא...
מעותי מושלכות מלפני...
זה כספי, זה אוצרי, זה עשרי אשר אִשרני...

מטבעות הכסף והנחושת אלו לא יהיו לי עוד - וכיסי כיס זה של אַטלס - מה יהא עליו?...
עוד פעם משמשתי בבת-חמש שלי הקטנה, החמָשית הדקה והנוצצת -

ובהחלטה גמורה לקחתי את הוני בקומצי והטלתיו כולו על גבי הקלפים!
והכל, הכל עושים כך...
זה אחר זה מרים את קוּמצוֹ הקטון בחשאי ומטיל את כספו על הקלפים...
אף אסתרקא מטילה את שתי אגורותיה ואומרת: 
"גם אסתיקא, גם אסתיקא, אבא!..."
וּראו - - עיני הרבי כמה הן נבהלות, פקוחות הן לרוָחה ודמעות עומדות בהן... 
"מה?... מה?... מה, ילדים?" הוא מגמגם... 
"יקח נא, רבנו - יקח ויתן!" 
"יקח נא, יקח נא!" מסכימים הכל כאחד.
הרבי ידיו רוענות - הן נוגעות בכסף ונרתעות, כאילו גחלי אש הוא רוצה לחתות בפיסות ידיו... 
"בלב שלם אתם נותנים, ילדים?..." 
"הן! הן-הן!" 
"זלדא, זלדאנוּ!" קורא הרבי בקול רועד.
זו נכנסת אל חדרנו, ותמהה לפני הרבי...
והרבי גורף בשתי פיסות ידיו את המטבעות, מרים כספנו לגבוה ואומר: 
"לכי, זלדאנוּ, וקני את הפרה... הרי, הרי בני מַלוים לך את כספם שיש להם!..." 
"ארבעה שטלים וששים ושבע אדורות", אומר צדוטיל, "טי דם אסתרטא נתנה שתים!..." 
"הוי, הוי!" קראה האלמנה, הפשילה ראשה ונשענה על הקיר שלא תפול..
ופתאום קפצה ממקומה, נפלה אל בין הילדים - ובכיות, וגניחות, ונשיקות וברכות של חיים...

של הצלחה... של תורה וחופה... ושל גמילת חסדים - ברכות ונשיקות על לחיינו,

על מצחותינו ועל צוארינו.
יצאה זלדא.
הקלפים מוטלים על השולחן כשברי כלי יקר...
כולנו הרגשנו שדבר, דבר גדול נעשה כאן - אך הכסף איננו, הוּרק החדר...

אבל דבר חשוב שליט כאן בכבודו, ואין מי שיפתח פה לדבּר מפני כבודו של זה,

רק הרבי קורא בדחילו וּרחימו: 
"הא! הא, רבונו של עולם! - בניהם של ישראל! בניהם של ישראל..."
והרבנית עומדת בפתחו של חדר-הכירים, ומסתכלת בנו, ועיניה -

כמה אהובים אנו עכשיו לאשה זו...
יתר הרגעים איני זוכר במה עברו עלינו...
עד שלא קרא אהרלי הקטון: "הנה הפרה והעגל!" וכולנו קפצנו ממקומנו ונתפרץ החוצה.
צועדת לה האדמה על רפידת השלג החדש ומנענעה אזנים;

טפין דקין של שלג נמס נתלות בשערותיה וגופה מַהבּיל בתוך האויר הצונן;

והעגל, עגל קטון ורך, גם הוא אדום, רץ אחרי אמו המכשכשת לו בזנבה

ויונק מדדיה בדרך הילוכו; וזלדא שבט ענף בידה עוברת אחריהם בקריאות של חבּה:

"הוֹ, הוֹ פרתי... הוא, הו אדומתי... הו, הו, אמי שתחיי לי!..."
לא להכות את פרתה היא רוצה, אלא לנשקה, לנשוק אותה ואת בנה השובב האדמוני והרך.
רואה היא אותנו ואומרת: 
"רואים אתם, ילדים? רואים אתם, חביבים?..."
רואים אנו, רואים שדמי-חנוכה שלנו נבלעו בפרה אדומה ועגל יפה

המובלים עתה לביתה של זלדא, ואנו, כל התלמידים והרבי והרבנית

ואסתרקא הולכים ומלַוים את הפרה ועגלה לביתה של זלדא.
שבנו אל החדר ומצאנו את הקלפים העלובים מוטלים נעזבים על השולחן...
קלפים יפים באותיות נאות אלו מה יהא עליהם?...
אומר הרבי: 
"ובכן ילדים, נשב לשחק..." 

"במה?" שאל אחד כמבויש - "יותר אין לנו כסף..." 
"נשחק ב'קוּקוּריקא'!" 
"מי שיקבל שלוש פעמים "למד-אלף" יקרא שלוש פעמים קוּקוּריקא - - -" 
ויודעים אתם מי קבּל ראשונה שלוש פעמים "למד-אלף"? - שמעו והשתוממו: הרבי בכבודו ובעצמו! ...
ומיד קם הרבי על רגליו, החליק זקנו, העצים את עיניו וקפץ אגרופיו,

הרים ראשו למרום וקרא בכוָנה עצומה ובטעם כקורא ב"שמע ישראל": 
" קוּקוּריקא, רחמנים בני רחמנים!"
הקריאה היתה של מסירת נפש והבהילתנו...
פקח עיניו, שחק לנו ושִנה קולו לקול ילד קטון וקרא כתרנגול צעיר: 
" קוּקוּריקא, יהודים קטנים!"

ובעוד שאנו צוחקים לקול משוּנה זה - והרבי הרי זה משַלש בקריאה רועדת ומסתתמת: 
"קוּ-קוּ-קוּ קוּ-קוּ-ריקא! אהיה כפרתכם, בני אברהם יצחק ויעקב!"
ונפל הרבי על צדוטיל, חבּקו, הגביהו ונשקוֹ בבכי - -
והרי זה צדוטיל מוחא כף וקורא מבין זרועותיו של הרבי: - טוּטוּריטא! טוּטוּריטאָה!
ומה אומר לכם ילדים? אומר לכם ששמחה גדולה היתה בחדרנו? לא! דבר זה הרבה גדול הוא משמחה...
וּלואי, שתקבלו אתם תענוג כזה בימי חנוכה אלו בחגיגות שלכם - אמן!


ב

עבודת מתנה

 

באחד הלילות שלפני פסח, שבהם מקדימים והולכים לשינה,

לנוח מן העמל והטרדה והפיזור שבבית, המתפנה מן החורף והחמץ ומתכּשר לחג,

לאביב ולמצוֹת, - בלילה אחד שכזה, מיד לאחר כְבות-הנר, התחילה נקישה מרקדת

ותופפת על דלתנו החיצונית וקול עָלֵז קורא מבחוץ לשתי אחיותי הגדולות: 
"שרה! רבקה! - מה? כבר ישנות אתן?!"
מטרונה המשרתת יצאה לשאול ולפתוח, כשהיא יחפה ומתרעמת בהליכה, -

ומיד ונכנסה שפרה בת שכננו, כשהיא נחפזה כרוח לחדרן של אחיותי בקריאה עצורה צוחקת ומזרזת: 
"קומנה, עצלניות! - ביילה-רחל אופה מצוֹת!"
ביילה-רחל זו, מכיר אני אותה ואת בניה. היא דרה בדיוטה התחתונה,

"במרתף" של רב ישראל-יעקב, אבי שפרה זו - ואלמנה עניה היא,

אֵם לקטנים, שהיא רגילה לומר עליהם בשעת-כעס: "ארבעה בנים כעשר מכות נתּנו לי..."

עכשיו מה שפרה מבשרת ואומרת עליה? זלמן הנחתום נתן לה לביילה רחל

את תנורו שתאפה בו מצוֹתיה חינם. ומפני שאין לה לשלם גם לפועלים,

יצאה שפרה לאסוף לה עוזרים אין כסף. 
"ורוֹדה יש לה?" שואלת אמי בקול מתוך חדרה. 
"רוֹדה שברודים!" מצהילה לה שפרה העליזה בקול,

"שמעיה הארוך בכבודו ובעצמו יעמוד לנו!"
גם את שמעיה הארוך אני יודע. ידעתיו וגם אהבתיו.

דל שמח זה, גַחכָן וטוב-לב תמיד. לפרקים הוא בא בשביל

איזו מלאכה בביתנו, או לילך בשליחותו של אבא; ומשנכנס,

מיד כל הילדים מקיפים עליו - ששה היינו - והוא בעוָיה אחת שבפניו הריהו

מטיל בנו שחוק, עד שאנו רוקדים ומתגוללים משׂשׂון. - עכשיו, את שמו שמעתי,

ומיד קפצתי והדלקתי את הנר, נתלבשתי, - והרי גם אני עם אחיותי. 
"גם אני הולך. גם אני רוצה לראות", אני אומר להן בעקשנות. 
"לראות? מה תראה שם, מזיק!" 
"טוב! ילך נא גם גבר זה עמנו!" קראה שפרה בשמחה. 
"אמא, המזיק נטפל אלינו!" 

"אמא, המזיק זה נתלבש!" 
"אמא, המזיק מוכן ומזומן לילך!"
כך שתי אחיותי מכריזות עלי ומסרבות להליכתי.

אבל אני, לראות אני רוצה, - הלוך אלך ויהי מה! "קחנה גם אותו",

משיבה אמא ממשכבה, "ילך. גם אני הייתי הולכת אילולי מיוּגעת

הייתי כל-כך מעבודת-היום... אך ראֵה יוסי-נא", מתרה היא בי,

"הלא תפריע שם לכּל בעבודה". 
"לא, אמא! לא, לא! בחיי, לא!" אני מבטיח מתוך רקידה.

באנו אל בית-האופים - והנה כל הבנות שבשכונה כאן הן!

כולן עובדות בשמחה של מצוה ובקולי קולות של זריזות;

דופקות במערוכים, גוללות על הבצק, מתבדחות וּמַהגות כולן פה אחד. ואני

("צמח העולה בכל מקום" - כמו שאחיותי אומרות) -

אין מקום נסתר מפני. רגע אני כאן ורגע שם. 
"חוזר כסֶנְדֶר על היריד!" אמר פיני בנו של השמש ומצחיק עלי את כל הקהל.

אבל אני חֵמה אין לי עליו בשעה זו, מפני שמפליא הוא לעשות בגלגל-השִנַים

 שבידו: חופז-פוזז הוא הגלגל על גפּי הדף, ומצה אחר מצה יוצאת

מנוּקבת מעשה-תשבץ - כפתור ופרח!
גם את ביילה-רחל עצמה מצאתי. עומדת היא מאחורי הפרגוד ולשה

שם באגן-נחושת ומברכת מסתר פינתה את כל הקהל שבא לעזרתה:

"ולואי שתזכו לשנה הבאה, רבונו של עולם! - - בפרנסה טובה - -

במזל טוב - - בזיווּג מן השמים בלב שמח..." כך היא עונה על כל לישה ולישה. -
גם "הארבעה בנים" עמה שם, זה בזוית זו וזה בזוית זו: שמואליק

"שביב-אש" - על המים, ו"רב יום-טוב נְגַב-חוטם" - על הקמח. 
"והיכן, 'בֶּריל תקע-בשופר', ביילה-רחל?"
ם "בפרוזדור הוא. מנדנד הוא שם את אברהמ'לי, שיחיה",

משיבה לי ביילה-רחל ברצון מתוך לישה; ומאמר לה על כל לישה ולישה:

"הכל באו - - אנשים, נשים וטף - - לעֵזֶר לאלמנה באו - - יעזור להם השם-יתברך - -

בפרנסה טובה - - בישועות - - בנחמות על כל ישראל - - 
"עיסה! עיסה אחת!" קורא 'נגב-חוטם' על כל עיסה שאמו גומרת. 
"מצה! מצה אחת!" קורא בחור אחד ממקום אחר. וּראֵה -

לקולו של זה יוצא ומשתלח כנגדו מרדֶה ארוך מאיזה פתח נמוך,

יוצא ונכנס ויוצא בחפזון, מקבל מצה אחר מצה - והב, הב לו עוד...
נדחקתי גם לפתח זה, - והרי אני לפני תנור בוער, תנור נמוך ורחב,

מלוּבן ומלהיב ולפניו אחד יושב כפוף, - שמעיה! הוא הוא הרודה במרדה! - 
"רב שמעיה, גם אני כאן!" קראתי לו בשמחה, כסבור שבודאי יקדמוני

בעוָיה משונה או בהלצה, כדרכו. אך הוא העמיד בי רק פנים זועפים עד שנבהלתי...
פניו היו כחרוכים ומאדמים, וכחושים עד מאד. עיניו קטנו ומלאו דם,

פאות ראשו וזקנו פרועות וסבוכות אלו באלו, ולבושו - רק "טלית-קטן"

בלבד על כותנתו הפתוחה על לבו, ושרוולי הכוּתונת מופשלים לו על זרועותיו

הדקות ומשׂורגות גידים עבים - והידים הללו עובדות במרדה רוץ ושוב, רוץ ושוב,

והכל מתוך שתיקה נזעמה...
נכלם נשתמטתי משם וחזרתי לאחורי הפרגוד: 
"למה שמעיה ברוגז?" שאלתי ל"נגב-חוטם". 
"לא ברוגז אלא עיף הוא", משיב לי זה כבנזיפה, על שאין אני מבין דבר פשוט כזה. 
"כן עיף הוא, ה' יחזקהו", עונה גם ביילה-רחל בקטיעות על כל לישה ולישה -

"ארבעה שבועות הוא כאן - - לפני תנור גיהנום - - כופף ועובד בפרך - הוי,

רבונו-של-עולם - - מחשֵכה עד חשכה עובד הוא - - עובד בגיהנום לשם החג - -

וגם הוא עוזרני - - דל עיף ויגע - וחינם - - בשארית כוחו הוא עוזר לי - -

הוי, ראֵה ה' והביטה! - - הביטה על רחמנים בני רחמנים שלך!" - -
ואני בקטנותי, אם כי לא יכולתי לשער כל קָשיה של עבודת שמעיה,

אך שגופו עיף וכואב הבנתי - וכמשתאה ונפחד עמדתי מפני מתנה גדולה זו,

שעני זה נותן להאלמנה בשעה זו... 
אכן, ראיתי מה בלילה ההוא... 
ובערב-פסח, כשנתן אבא קנקן יין אדום, ארבע כוסות לשמעיה,

לא צפּיתי שוב לעוָיה מפניו הכחושים, אלא שאלתי לו בקול נמוך: 
"רב שמעיה, אינך עיף עוד?..." 
"מה שייך? עכבר קטון!" השיב לי שמעיה בעוָיה והכה לי גם באצבע צרָדָה -

"עכשיו שמעיה אחר לפניך, עכשיו אני שמעיה 'מלך' לפסח על כל מדינות יקנה"ז! השחוק הוא לך?" 
כמובן - שחוק. 
ואיך לא תשחק, אם שמעיה רוצה בכך? - -


ג 
בקיעת שמים

 

שיחת ילדים - - 
אני כבר כבדו אזני משמוע. ושיחותיכם, ילדים נכדים,

איני יודע מה הן. אך גם אני ילד הייתי, - ויודעים אתם במה הייתי אוהב אני לספּר עם חברי? - 
בחלומות. 
כן, בחלומות. שבכל בוקר הייתי בא לבית רבי, "לחדר",

וחלום עמי מוכן בפי; חלום חדש ומחוּדש המתבקש מן הלשון לספּרו. 
מתפללים הקטנים, יושבים לאכול כל אחד בפת-שחרית שלו -

ומיד אני פותח ואומר לחברי בדברי יוסף לאחיו: "שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי!" 
ולמה כך? שכן מכל המאכלים אהבתי ביותר - את החלומות... 
החדר הצר היה נוטל ממני את התאבון לאכילה ונתן בי תאוה משוּנה לחלומות, -

לחלום על מה שאינו כאן, על מה שמחוץ לכתלי החדר ומה שלמעלה מתקרה נמוכה ומפוּחמה זו שלו. 
ומכיון שהייתי הולך ומספּר בחלומות, ואני גם יוסף שמי, התחילו צוֹוחין לי "יוסילי בעל החלומות".
הכינוי, ודאי, דבר מקניט הוא ומקַנתּר. אך מי מחברי שבחדר לא היה

נושא טלאי של כינוי על גבי שמו? כל אחד הוספה נתּנה לו לשמו: זה

"משהלי בעל ברית", זה "דוּדיל הסבתא" וזה "צדוטיל טוּרטבן" (כלומר: צדוקיל קורקבן).

ואני ביוסף הצדיק אהיה מתבייש? אדרבא! יוסף בן יעקב אבינו היה רואה חלומות,

וגם אני יוסילי בן בינוש הפולני רואה, והנה "אף אני בחלומי" בכל בוקר ובוקר.
כעת אמנם יכולני להודות לפניכם, ילדַי, כי אפשר ואפשר שלא ראיתי בשעת

שינה יותר משאר התינוקות שבבית רבי, ורק הרבה ממה שהייתי רוצה לראות

בהקיץ ולא ראיתי, הייתי מספּר כאילו ראיתי בחזיוני לילה. - 
ולמה? בחלום הרי הכל אפשר, ואם תאמר שראית בו כך וכך,

לא יקפוץ עליך צדוטיל טוּרטבן (שמטבעו אוהב אמת היה) לקרוא בפניך:

"שטר!" - כלומר: שקר. 
ואמנם, שָׂהֲדי במרומים, שלא נתכוַנתי לדבּר שקרים, חלילה!

אלא הרבה הייתי רוצה לראות ושיראו גם חברי עמי כך, -

ובכן הייתי מספּר "חלומות", רק חלומות בלבד... והחלומות חדשים לבקרים היו אצלי. 
אך חלום אחד שבאמת ראה ראיתיו בתנומה, -

וחלום נאה וגם נורא היה זה, עד כדי להתמיה את השומעים, -

את זה דוקא לא ספּרתי אז בשעתו לפני חברי. 
ועדיין אני זוכרו עד היום. 
האספרנו כעת לפניכם? 
טוב. השומע ישמע.


בא לי אותו החלום בענינו משום מעשה שהיה. 
וכך היה:

באחד מ"תשעת הימים" שבתחילת חודש אב, בא אותו צדוטיל שאמרנו,

וספּר לנו בלשון טית"ין ודלת"ין שלו מעשה שהיה עם "טלמן דרונם"

(קלמן גרונם) השמש. ותוכן המעשה זהו: 
דבר מפורסם היה אצלנו, כי בכל ליל תשעה באב השמים

נבקעים בחצות ונפתחים לרגע כמימרא, כדי דבּור אחד קצר בלבד, -

ומי שרואה בכך ומספיק לומר ברגע קטון זה את בקשתו,

מיד תיעשה ותנתן לו לאַלתר מן השמים. והנה אשתקד - ספּר צדוטיל -

היה מעשה בקלמן גרונם השמש שבבית-הכנסת הקר, ששכב בליל תשעה באב

בחוץ ולא היה יכול לישון; שכב והיה מסתכל למעלה וראה פתאום השמים נבקעים.

ביקש השמש לשאול קַפֶּלְיוּש (מגבעת) מלא אדומים (דינרי זהב) -

"אבל טבצן הרי מזל אין לו" - הטעים צדוטיל את הדבר - והואיל שטלמן דרונם כבד-פה הוא,

לא עלינו, - "לא הספיט לומר אלא: 'טְטְטְטופְליוּש' בלבד" -

ומיד נזרק לו קפליוּש על ראשו: "טלומר טפלוש ריטני בלבד!" 
"ומה? - נתכעס עלי צדוטיל משראה אותי מפקפק בדבר - שטר הדבר?

אני מדיד שטר? בעל חלומות שטזה, על האמת הוא מלדלד!

דבר טטון לו הטַפֶלוּש של טלמן דרונם! - לך לבית-הטנסת הטר - ותראה! 
שומעים אתם? - קפלוּש מן השמים, ואפילו רק ספק משמים - מי לא ילך לראותו? 
ובכן, עוד באותו שבת - שבת חזון - נשתמטתי בשעת קריאת התורה מבית המדרש, -

מקום שאבי היה מתפלל שם עם בני התורה שבעיר, ומיהרתי לבית הכנסת הקר, -

מקום שקצבים, אמידי בעלי מלאכה והדיוטי בעלי בתים מתפללים בו מתוך עושר, עם חזן ומשוררים. 
באתי, ובעיני ראיתי - ולא האמנתי! קפלוּש כזה גם בחלום בחזיונות לילה שלי לא ראיתי עדיין! 
הנה מהלך לו קלמן גרונם ממש, יהודי קטון ודק ובעל זקן גדול שרחבו כמטאטא, להבדיל -

הוא ממש עם זקנו זה הצהוב, והוא - ישמרנו ה'! -

כמגדל של זפת בראשו הוקם לו, וגוף זה מהלך ונושאו כדבר קל! 
אומרין: צילינדר הוא זה. אבל הרי לא השם הוא העיקר,

אלא הקומה הגבוהה של זה, והמראה של זה, וברק הזוהר שבזה.

זוהר - עין לא ראתה כמוהו אפילו בשום אַטְלס שבעולם! -
ם ובאמת, מגבעת כזו בימים ההם לא נראתה עוד בעיירתנו מעודה.

ואני מסתכל בקפלוש זה ובחוש אני רואה,כי לא מעשה ידי אדם הוא...

כי אדרבא, כלום אפשר כלי יקר ומופלא כזה קלמן גרונם הקבצן קנהו? -

והיכן? כלום יש כאלו למכירה באיזו חנות שבעיר?

על כרחך וגם על רצונך אתה אומר: מן השמים נתּן לו, כדברי צדוטיל ממש. 
צילינדר מן השמים - והרי אני הולך ונגרר אחרי פלא זה כעגל אחרי הפרה.

מסתכל ומסתכל עוד ועוד, עיני ניזונת בו ואינה שׂובעת - הוא כולו מוקשה אחד,

וברק לו מכאן וברק לו מכאן וברק לו גם מלמעלה - קפלוּש עושה חזיזים!

וכל חזיז כמראה החשמל לו... חזיז ושוב חזיז - ורעם הממני פתאום - הוי! - 
מין נהמה משונה שנשתבשה בתסיסה ורתיחה נתזה עלי בקול פחדים: 
"שְשְשְשֶקֶץ! מסתתכככל אתה מה?" 
כך ובלשון זו נסתער עלי הגוף המוּצלנדר, רוקע ארץ כנגדי בחימה,

השפוכה כדם לתוך פניו. עוד מעט - ואת שתי אזני יתלוש! 
מובן, שראשית כל ברחתי כמפני הארי, - חזרה אל אבא,

לבית המדרש, ולבי - הולם פעם יהלמני.

נמלטתי בשלום, אבל דעתי לא נחה עלי: מה כעס כעס עלי קלמן גרונם זה?

שמים וארץ גם הם מעשה אלהינו וכלום אסורים הם בראיה? - - 
תינוק הייתי ולא עלתה כלל על דעתי שהשמש חבוש בפאר ראשו זה לאנסו,

בגזירה קשה מצד הגבאי החדש - חייט שנתעשר וביקש להנהיג בגבאותו

כמנהג אודיסה, והוא שהביא צילינדר זה וגזר על השמש לשאתו.

לא ידעתי גם, שקלמן גרונם מתבייש בדבר, כאילו עשוהו "מוֹנדריש". 
לא ידעתי זאת - והקפלוּש אך פלא מן השמים היה בעיני, מעשה נס -

ושוב לא נתּן מנוח למחשבה שבראש, עד שבאתי לידי החלטה זו: 
בליל תשעה באב הקרב ובא, הריני לן בחוץ, ודוקא אצל תיבת המספוא

שבחצר אשכב; שם אשכב ולא אישן אף שינה קלה, אלא אך ורק לשמים אביט,

אסתכל עד שיבָקעו, וברגע הבקיעה - אני הרי לא כבד פה, חס וחלילה -

אומר מיד בהרף עין אחד דבּוּר אחד קצר ומפורש - ומה הוא? 
"תיבה מלאה אדומים!" כלומר: תיבת המספוא היא תתמלא אדוּמים, מטבעות זהב חדשות...! 
מובן, שלמסקנה זו בכל פרטיה לא בשעה אחת באתי.

הרבה נתיגעתי על הדבר במחשבה תחילה. יומם חשבתי ולילה לא נחתי עד

שביררתי לי את הדבר מכל צדדיו ולכל פרטיו - וראיתי כי עשה אעשה ויכול אוכל. 
כי מה? תאמרו: בחוץ תלין ואמא מה תאמר? 
אבל אל תדאגו לי. דודה אחת אסתר מלכה יש, והיא - מנשים באוהל תבורך -

זכותה תעמוד לי בשעה החמורה. זקנה טובה זו בביתנו היא יושבת,

ואם אני רוצה דבר ואמא מסרבת לי, או שאני מסרב ואמא רוצה ודורשת ממני -

מיד באה דודה זקנה זו ומוצאת פשרה המכריעה תמיד לצדי שלי "לצד התינוק שיחיה" - ורצוני שלי נעשה. 
אמנם עם אבא אין הדבר כן. בפני מאמרו ורצונו גם הדודה אסתר מלכה

משתתקת ונכנעת - אבל בואו וראו מה הקדוש-ברוך הוא עושה בכדי שלא

יבטל אבא ולא יפר את עצתי - שולח הוא אותו מכאן עוד במוצאי שבת זה

לאודיסא עד ל"שבת נחמו" - ובכן, הרי הכל אם-ירצה-השם יעלה בכי טוב בליל תשעה באב זה! 
עכשיו, סברו נא! עמדו וחשבו קצת: מה יהיה לכשיחזור אבא לשלום

וימצא את תיבת המספוא שבחצר כשהיא מלאה אדומים, מטבעות של זהב ממש? -

אבא, כמובן, ידוֹע יֵדע מה לעשות באוצר זה: בתים, חנויות, יערות,

גג חדש על בית-המדרש, וכלים מכלים שונים יקנה, כלים

ותכשיטין לאמא ולדודה אסתר מלכה גם כן ולעצמו - אפשר גם צילינדר יקנה! 
ולי? - אני רק דבר קטון אחד אבקש: סוס קטון בלבד. סוס חי ממש,

אלא שקטון יהיה מבּרייתו ולבן יהיה כשלג, ופעמוני זהב יהיו תלויים לו בצוארו,

והוא רתום יהיה למרכבה קטנה - קטנה אבל מלוּטשה ומבריקה כצילינדר תהיה -

ולמה לי זה? בכדי שבכל ערב וערב, כשאני בא מן החדר, אהיה נוסע לי לטייל מעט בשדה, לצד היער... 
הדבר אמנם יעלה באי-אילו מאות - ומה בכך? יש ויש, ברוך השם, לאבא ואינו צריך לקמץ! 
שוחקים אתם - ולמה? כסבורים אתם שלא יסכים אבא?

סימן הוא שאינכם יודעים ומכירים באבא שלי! הוא, עליו השלום,

אלמלי שמעתם אותו פעם, כטוב לבו לספּר - מה הוא יעשה, אם ירצה השם,

לכשיתעשר - והייתם יודעים כמה פזרן הוא אדם זה מטבעו,

וכמה אוהב הוא כל מיני דברים יפים שבעולם! - 
עשׂה יעשה זאת אבא לי! תתמלא רק התיבה אדוּמים - ותראו.

אבל הנה ליל תשעה באב בא - ונסתבך עלי הענין,

ראיתי שההחלטה שלי צריכה להשתנות. - 
במה? ולמה? 
שמעו נא מתּחילה את המעשה כמו שהיה - וגם אתם, בנים, תסכימו ודאי על השינוי. 
שמעו. 
– "גם בביתנו יאמרו קינות" - כך אמרה אמא לפנות ערב ולא נתנה לי שאלך לבית המדרש. 
– ומה טעם? אבא הרי נסע מכאן, ושם, בבית המדרש שלנו,

משליכים פקועות של קוצים בליל תשעה באב - ואני, תינוק בלי שמירה,

שמא אתנזק שם, חלילה. ועוד טעם יש: ברחוב של גויים צריך אני לעבור יחידי בערב,

בחזירתי מבית המדרש - ושקצים יפגעו בי. 
ובכן מה יש לעשות? בגלות אנחנו, והריני מוכרח להשאר

בבית לאמירת הקינות. ועם מי? עם הנשים השכנות שיתאספו אלינו. - 
לישב עם הנשים לא נתאויתי, שהן, כידוע, אינן נוהגות לזרוק פקועות של קוצים,

אבל "להשאר" כך גזרה אפילו הדודה אסתר המלכה - ואני נשאר. 
והנה ערב עגום מתפרש בשתיקה. נר אינו דולק בבית, ושכנות,

שאין להכירן בתוך האפלולית, נכנסות בחשאי, כברגלי חתול תצעדנה,

כי בלי נעלים יצאו אלא בגרבים בלבד... 
פורשׂה אמא שקים על הרצפה, מדליקה רק פתילת שעוה אחת, זו

הכרוכה כפקעת, ונותנת לדודה לאסתר מלכה. וזו נוטלה את הספר

"צאינה וראינה" שלה הנושן, את המשקפים על חטמה תתן - מתישבת לארץ,

וסביבה כל הנשים על השקים לארץ תשבנה, וכולן מזוּמנות כבר לבכיה. 
צללים כמטליות שחורות מרפרפים נבהלים על הכתלים, ומן הזוית,

המוּארה מקצת בנר של שעוה, המשקפים של הדודה הזקנה מנצנצות מתוך קפידה... 
קוראה היא הזקנה בקול קשה, כמנבאה לרעה בלי רחמים, - הזאת הדודה אסתר מלכה? 
ואני עומד לי מן הצד (כי מה? בין הנשים אשב?) עומד אני ומחַשב בשלי;

איך אתחיל בדבּוּר אחר כך עם הדודה אסתר מלכה, שהתא מכריעה לצדי,

ואהיה לן בחוץ אצל תיבת המספוא? 
והיא, הדודה שם, קוראה בלי הפסק, קוראה - וגם לבי נמשך לשמוע, -

ואני זה מתקרב ומתישב בחשאי אצלה, ואצל אמא, בין כל הנשים. 
ומה נוראים הם המעשים הנקראים מתוך הספר הנושן! - הנשים שופכות דמעות כמים,

מתיפחות בחשאי, גורפות חוטם ומנידות ראש כמתאבלות על המת, בוכות עד לחמלה עליהן... 
רק היא, הדודה אסתר מלכה - קשה הפעם כצוּר. מתאמצת היא וקוראה בלי דמעה,

מסתכלת מבעד לזכוכיות של משקפיה וקוראה כגזר דין קשה, קוראה על מעשים נוראים ואיומים זה מזה. 
היא קוראה על השחיטה ששחט נבוזראדן את הכוהנים בבית המקדש על דמיו של זכריהו הנביא - ואינה בוכה: 
"כלום שכחה, שגם אבא ואני כוהנים?..." 
היא קוראה על הילדים, תינוקות של בית רבן ששחט אותו רשע על הדם המרתיח -

וכאן נתעקמו שפתיה וגם היא זה גועה בבכי... 
היא בוכה, ואיך לא אבכה אני? 
בוכה אני וגונח יחד עם הנשים הרחמניות - ולוקחת אותי אמא ומחבקתני בזרועותיה: 
"תשעה באב לא עת חֲבוק!..." מטילה הדודה נזיפה עם הצצה חדה לאמא

מבעד המשקפים. "ישמע! ישמע גם הוא - וידע..." 
ומתרשלות זרועות אמי, עזבתני אמא - ואני כובש פני ובוכה. 
הה למה יסרנוּ כה יי בחורבן בית-המקדש זה? איך הרג ביום אפו ולא חמל? - - - 
... כלתה קריאת הקינות. 
השכנות חזרו אשה לביתה; נתרוקן הבית. ואני - מראה הילדים הנשחטים

כבני צאן בבית המקדש, הילדים המוטלים בדמם וגונחים ופושטים ידיהם אל אמותם -

לנגד עיני במוראות... 
מציעה אמא משכבותינו, ולא על המיטות, אלא על רצפת הבית... 
אין אכילה, אין שתיה - וזמן שינה הגיע. 
שינה בתוך הבית - ועצתי מה תהא עליה? 
איני מעז להתחיל עכשיו בדבּוּר עם הדודה אסתר מלכה שפניה נזעפים עדיין,

ואני נגש אל אמא, לבדי באין מליץ על ידי - ואומר בבכי עצור: 
"אמא, ירא אני לישון בבית..." 
"יראה זו מהי?" משיבה אמא, "שוטה, הן לא יחידי תישן פה. לך שכב". 
"אבל ירא אני פה", אני אומר בדמעה, "בחוץ אישן..." 
"מה חשק זה? - שומעת את, אסתר מלכה?" 
"והציעי לו בחוץ", משיבה אסתר מלכה (מנשים תבורך!) בקול פסקני חמור. 
"אבל, אסתר מלכה", משתאה אמי... 
"ומה את משתאה?" משיבה זו ברמיזה קפדנית, "הציעי לו בחוץ וירָדם..." 
"בחוץ? היכן?" משתאה שוב אמא. 
"אצל תיבת המספוא", משיב אני. 
"למה שם?" 
"הציעי לו כחפצו!" נוזפת הדודה שוב. "טענות ומענות מצאה לה בתשעה באב עם הילד..." 
ונעשתה עצתי! 
אני שוכב אצל תיבת המספוא ועיני לשמים וללבנה המביטה

בעגמת נפש על הארץ... אמא ואסתר מלכה עם עוד שתי נשים

יושבות להן מרחוק בשיחה חשאית. במה בן משוחחות?

אין דעתי נתונה לכך. צריך אני לשמור, להסתכל כך בשמים הבהירים עד שיבָקעו... 
אבל כלום לתיבה של אדומים, או לסוס קטון ומרכבה אנו צריכים בעוד שבית המקדש חרב ושרוף?... 
צרה כזו באה על ישראל - בית המקדש חרב ופוגרומים נעשים עד היום - ואני בבקשה זו אבוא לשמים? - - 
כך, נסתבך עלי הענין...


אני שוכב ועיני בשמים הטהורים העמוקים והדוממים ובלבנה הטהורה ומטוהרה וכל-כך נוגה ועצובה... 
לא! - איני יכול לבוא בבקשה זו עכשיו... בושה... 
ומה בקשה יש לבקש? 
רוח קלה קלילה על פני תחלוף ולחשה לאזני - ומחשבה טובה עברתני. - 
כך! יודע אני מה יש לבקש! 
בקיצור רב ונמרץ - זאת תהיה הבקשה: 
– "יבָנה בית המקדש!" 
– ושמחת הנפש מרעידתני עד שאני מתכוֵץ מחדוה... 
"יבּנה בית המקדש" - ומיד בית אלהינו יעמוד כליל בהדרו,

מתנוצץ בגג של זהב ואבנים טובות - וכל ישראל עולים ברינה...

על כפים ישאוּני כספר תורה... ישאוּני, יחבקוני וינשקוני...

והדודה אסתר מלכה תרַקד כמו בשמחת חתן וכלה... אבי ואחיו,

כל דודי שכוהנים הם, יעלו בראש... ואז יאמרו בישראל: נער אחד קטון

בן שמונה יש וכוהן הוא, יוסף בן בינוש שמו - והוא, קטון זה כִוֵן את

הרגע וידע מה לומר. אמר - ונבנה בית המקדש בשעה טובה ומוצלחת! -

נלך ונעשהו כוהן גדול!" 
צריך רק לכוֵן את הרגע!... 
ומשפשף אני את עיני, משפשף ומסתכל למעלה -

והשמים כל כך טהורים וחלקים, טהורים ועמוּקים עד מאד ומאד... 
ואימתי תבוא חצות? 
הנשים עדיין יושבות ומשוחחות - ומלמעלה כוכבים מעל כוכבים

מתנוצצים ומשַׂקרים ברמזים, ורוח מעדנת על פני תעבור,

והלבנה נשקפת אלי מעבר לגג - ופניה כל כך טובות ורחמניות... 
ואני חוזר לעצמי, לוחש לי בשביל שלא אשכח: "יבנה בית המקדש... יבנה בית המקדש..." 
והרוח נושבת ומחליקה לי על פני כאומרת: ראה, בני, ראה שלא תשכח... חֲזור וחזור... 
"יבנה בית המקדש... יבנה בית המקדש..." 
והנה נתעופף לו כוכב, עבר כקשת - ונעלם - - 
אפשר, עכשיו רץ זה בשליחות לקרוא למלאך הממונה על בקיעת השמים,

כי קרובה השעה?... ועד אימתי תהיינה הנשים יושבות ומדברות עוד? 
כלום גם הן מחכות לבקיעת השמים? ברם, אפשר ואפשר

 שהדודה אסתר-מלכה מצפה גם היא לרגע זה... ומה תבקש היא? 
ואני משפשף וחוזר ומשפשף את עיני... מסתכל ומחכה עוד... 
שקט ודממה... הס... הכל שוקט ודומם - ורעדה! 
רעדה גדולה ביריעת השמים! - 
שנים שאינם נראים לי אוחזים ביריעת תכלת זו, ומנערים אותה

כמו שמנערים שטיח מאבקו, ומנערתם רוח טובה נושבת וכוכבים

מתנערים ונופלים כמטבעות של זהב... 
והרי זה מושך לכאן וזה לכאן - ונקרעים השמים!... 
נבקעו לחצאין ואור אדום, אור ברק הבהיק!... 
צריך לומר! - אסתר מלכה אומרת - ואני - אני נסתם פי,

נסכר גרוני... אני מתחבט, אני מתנער - ואיקץ... 
כבר האיר הבוקר - ואני שוכב לא בחוץ אלא בבית... 
היאך? - - 
קו שמש אדמדם נופל על פני, ואסתר מלכה זו יושבת כבר

על השק וקוראה, ולרגליה שכנות מנידות ראש לבכיה חדשה - - 
נקרא ההמשך של חורבן בית המקדש - - 
ובו ביום כשנפגשתי עם חברי, חלום זה לא ספּרתי להם.

עצוב הייתי - ומה אספר? ואם אספר - מה צדוטיל יאמר?

יאמר: - "טפש שטזה! בא לבטש על בנין בית-המטדש ונרדם באמצע טמו תינוט טטון!..." 
ולכן, עד היום לא ספּרתי חלום זה, אלא לכם, בני.

ד 
שליח צבור לאילנות

כך, בָנַי, זקן אני ולא חזן קבוע אני במלאכתי, אבל משאני נגש

אל התיבה כשליח-צבּוּר לפני המקום, ברוך הוא - ממש כוח חדש נתּן בי.

ולאחר צום כפּוּר, למשל, לסוף נעילה, גופי כולו רועד, אבל דומה אני שהייתי

יכול לעמוד עוד ועוד ולהנעים תפילה בקול גדול וחזק, כצועק מלב כל הצבּוּר,

מלבן של כל ישראל יחד. 
אכן, רוח הוא באנוש, החזק מכל הגופניות. 
וששאלתם: מאימתי התחלתי מתפלל לפני הצבּוּר? שמעו ואל תִתַמָהו. 
בן תשע הייתי ושליח צבור לתפילה נעשיתי - ואימתי? ביום של ראש השנה. - 
תמהים אתם? 
אכן, לא בראש השנה של תשרי היה הדבר, אלא בזה של שבט,

כלומר, בראש השנה לאילנות, ועמוֹד עמדתי כשליח-צבּוּר לא בבית-הכנסת,

אלא במקום אחר, - בתוך גנו של שכננו, דימיטרי הגוי. 
שוב אתם תמהים? אִי, תינוקות! האמינו, הכל אפשר בעולם זה של הקטנים! 
ובאמת דבר פשוט היה עמי אז. 
באותו היום, אני וחברַי ישבנו כרגיל בחדר; ישבנו ולמדנו כבכל ימות-החורף הנזעמים, -

אלא שהלב חכּה הפעם לשעה שתים-עשרה, שעת ההפסקה לסעודת הצהרים,

חכּה וצפּה יותר מבשאר הימים. 
ואני, זכוּרני, מסתכל הייתי מתוך תרעומת על התרנגול,

שהיה קשור במשיחה לאחת מכרעי המיטה שבחדר -

כי למה הוא שותק עוד? ועד אימתי יסָכר גרונו מקרוא לנו דרור? - 
ופתאום מחא הגבר כנפיו בתרועה גדולה, בקוּקוּריקא שלו -

ושני הנערים החוזרים על הגמרא בקול רם, כרגע נָדַמו. 
 "כלום כבר שעה שתים-עשרה הגיעה?" תמה הרבי כאינו מאמין לשֶׂכוִי ובינתו לעתים. 
אבל בו ברגע נשמע גם זמזום דק וצלילים צרודים מעבר למחיצה,

מקום שבעל הבית, גרשון הסנדלר, יושב בעבודתו. 
השעון אשר שם, גם הוא הכריז על השעה שקיוינו, שעת שתים עשרה. 
"ובכן", אמר הרבי כמוַתר לנו משלו, "לכו הביתה. אך ראו נא",

הרים קול מצוה, "כי תשובו לעת ערב החדרה!" 
שמחה וששון! ביום חול, ולא בערב שבת אך ברביעי בשבת,

נתּנה לנו חוּפשה לארבע או לחמש שעות ביום, - יום חמשה עשר בשבט. 
יום של שבט, והרוח מטאטא פתּי שלג כגריסים לבנים אל עבר הבתים,

ושם הם נערמים לתלי תלים לאורך הרחוב, אך באמצעו,

בדרך, בולטים רגבי הרפש, טרשים מוּגלדי קרח, שהכל נתקלים בהם,

וגם אדם וגם בהמה נזהרים עכשיו בהליכה. אך אני נחפז, אץ ומדלג.

נופח הרוח בפני לעצרני בלכתי, ואני הביתה אמהרה, הביתה לכל היום עדי ערב! 
את אבי לא מצאתי בבית. הוא אל הטחנה נסע, ואמי עמדה אז עטופה

מטפחת גדולה בתוך החנות: מפני הקור הגדול מקדימות הנשים לקחת

קמח לחלות השבת, לחממו בבית מן היום הרביעי, ולכן טרודה שם אמי עם הקונות. 
רק את הדודה אסתר-מלכה אותה מצאתי בבית כשהיא יושבת לבדה וסורגת גרב של צמר.
ם היא קמה וערכה לפני השולחן - שכן היתה נוהגת בי כמו באיש גדול,

לחנכני במצוות - הוליכתני אל הכיור לנטילת ידים, שמרה על פי וענתה "אמן"

לכל ברכה שבירכתי, שׂמה לפני - ואוכל. 
ומשגמרתי, לקחתי את הסידור ובירכתי על המזון בקול רם מלה במלה ובניגון,

כאשר אהבה הדודה, כי ידוע ידעתי שאוצר בלום של פירות שמוּר אתה בשבילי -

פירות של חמשה עשר. 
ואף אמנם תקותי לא רימתני. דודה טובה! מכל המינים נתנה לפני:

תמרים, תאנים, אגוזים, חרובים, שקדים, צימוקים וגם פלח של תפוח-זהב. 
"אכול בברכה ויערב לך!" היא אומרה לי.
ם חזרה למקומה, נאנחה ואמרה שוב: "כך, היום צריך לברך על הפירות בכוָנה -

הרי ראש השנה שלהם היום. יום הדין במרום לכל העצים למיניהם בני,

והרי הם נידונים מי יפרח ומי יבּוֹל, מי יבשל פריו ומי יוכה בברד,

מי ישלח בדים משרשיו ומי יכָּרת בגרזן... כי עץ השדה כאדם, בני! -

את כולם יפקוד וישפוט היושב בשמים"... 
ושוב נאנחה הזקנה ונתכוצה לה תוך כסאה המרופד ולעבר החלון נשקפה בשתיקה. 
ראיתי בפניה הקמוטים והעגומים, כי זכרון כל המתים, זכרון בעלה ובניה,

וכל קרוביה עליהם השלום, עולה הפעם לפניה... 
וכך גם נרדמה שם בשבתה. 
שתיקה בבית. את הפירות הטובים, פירות ארץ ישראל,

כבר אכלתי. הגרעינים והחרצנים, כבר ספרתים ועשיתי בהם חשבונות שונים - 
ומה אעשה עוד? 
לבדי אני. 
עמדתי על יד החלון, ששמשותיו הֵנֵצו בקצותיהן סבך של עלי-קרח,

ורחוב שוקט נשקף לי בעדן מימין ומישור ריק ורחב ידים משמאל

(ביתנו עמד בקצה העיר) - אין איש עובר בחוץ, אין כל,

רק הרוח זורה אבקת-שלג דקה, מסתובב במחולת חורף - וזהו יום של ראש השנה? 
"אלכה נא ואראה, מה יעשו העצים ביום-דינם זה?" 
ומיד לבשתי בחשאי את אדרתי, התגנבתי חרש לבלתי עורר את הזקנה,

יצאתי מן הבית ורצתי אל גנו של דימיטרי, השכן שמאחורי ביתנו - לראות,

היתפללו שם העצים גם הם ביום הדין שלהם? 
והעצים, עצי-חורף, סוככים עלי בסבך ענפיהם המסורבלים שלג צפוד קרח,

והם מתנודדים ורועדים, - ומסביב קול שאון והמולה יהלוך... 
"הנה גם העצים עומדים לתפילה ועטופי לבנים הם כישראלים ביום הדין..." 
ועץ התות, זקן-הגן, חורק בהנידו את אחד מענפיו השבור ומדוּלדל, -

נאנח הוא הישיש הלזה משברון לב של יראת שמים... 
והרוח הומה ומתגבר, ומן העצים רסיסי כפור נופלים כדמעות קפואות... וכקול שופר גדול ישָמע: תררוּעָעָה!! 
"הנה גם בין העצים יתָקע שופר ביום הדין!" 
ומרומי שמים וארץ כמו נתערבו זה בזה באבקת שלג מתחולל,

שהעבים זורקים ממעלה והרוח זורה מלמטה, - מלפני יי כי בא לשפוט את העצים! 
"עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְיָ בְּקוֹל שׁוֹפָר!" 
ְּררררוּעָעָעָה!!! - - - 
ונתמלא הלב רחמים על העצים העומדים לפני כס-המשפט... העלובים!

מי יתפלל להם? - עומד הוא הגן במְתי מעט לבדד בקצה העיר

כ"מנין"-יהודים נשכח בכפר, וגם שליח-צבור זקן ורגיל אין להם שיתפלל עליהם... 
"אנוכי, אנוכי אתפלל לכם!" - קרא אליהם לבי ברחמים, וארוץ הביתה... 
חרש באתי הביתה, הוצאתי את ה"מחזור לימים נוראים",

נעלתי נעלי-ידי, זקפתי צוארון אדרתי - ובכן באתי ועמדתי בתוך הגן, ואחל לנגן בתפילת יום הדין: 
וּבְכֵן לְךָ הַכֹּל יַכְתִּירוּ, 
לְאֵל עוֹרֵךְ דִּין, לְבוֹחֵן לְבָבוֹת בְּיוֹם דִּין, 
לְגוֹלֶה עֲמֻקּוֹת בַּ-דִּין... 
והרוח נושף ואוטם נשימתי - אבל יודע אני כי אך מעשה השטן

הוא זה לסתום תפילתי, כדרכו בימים הנוראים, על כן כשליח-צבור

נאמן לשולחיו אאמץ כוח בתפילה המרעישה לבבות: 
וּנְתַ-נֶּה תֹּ-קֶ-ף קְדֻשַּׁת הַ-יּוֹם... 
ואני מזמר בניגונו של ר' הלל חזן ומרים קולי: 
אֱמֶת, אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן! 
דַּיָן, דַּ-יָן וּמוֹ-כִיחַ!! 
נחר גרוני - אבל איך אחשה והעצים כולם מתנודדים ומתנודדים

עלי כמבקשי רחמים, והתוּת הזקן נאנח ואומר: "הוי, הוי! -

פגע לנו, יוסילי, התפלל בעדנו, יוסילי!... כי 'מנין' נדח אנחנו - הוי-הוי-הוי!"... 
ואני מרים קול ומושך בכוח: 
וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע, יִתָּקַעַעַעַ!... 
הוֹוֹוֹיי!... תוקע הרוח תקיעה גדולה בהמיה דקה,

בעוד שאני מתנודד ועונה אחריו בקול בוכים דק: 
וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה דַ-קָּה יִ-שָּׁ-מַעַעַעַ... 
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן, יֵחָ-אָפֵזוּן! ם
 וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן! - 
הו, חיל ורעדה! - יד אחזה בי פתאום ותנידני... אשה עטופה... לא!

שתי נשים עומדות עלי... 
הדודה ואמי יחד באו לכאן, ומדוּכָני מעם עבודתי, מעם תפילתי לקחוני,

סחבוני והכניסוני הביתה... ובכמה וכמה דברי מוסר שנִתכו עלי: 
"הַאֵיך יוצא ילד לצעוק בגרון בשעת סופה וסערה?" 
שומעים אתם? ברינה ותפילה עמדתי, כחזן שוררתי - והן,

הנשים, סתם צעקה היא זאת להן!... 
בקיצור - מה אאריך? - 
בהיות הערב לא שבתי עוד ה"חדרה", כי החילותי לשָעל... 
והלילה ליל נדודים היה גם לי גם לאמא וגם לדודה.

כי כמעט סגרתי עיני ותערובת חזיונות ביעתוני ושימחוני...

מבול של דברים שטף מפי - וכפעם בפעם שוררתי תפילת הימים הנוראים.. 
וגם ממחרת הבוקר לא שבתי ה"חדרה". 
מהצינה שאחזתני הָחליתי בדלקת הריאה.. 
ורק אחר חג הפסח שבתי לבית רבי... 
שבתי ביום אביב, עת שהעצים כבר הציצו כולם פקעים,

והדובדבן כבר פתּח את פקעיו וילבלב ציצים לבנים כשלג,

ולקול הצפרים העליזות צהל כל הגן הקטון - גנו של דימיטרי. 
משמע, לא עשיתי מלאכת יי רמיה - כי תפילתי עלתה לפניו ביום הדין,

והגן פורח ומשגשג מיום אל יום... 
אמנם, חברי שבחדר התחילו מכנים אותי בשם חדש: "בּוֹימלי חזן",

כלומר: "שליח צבּוּר לאילנות" - ומה בכך? - התחלה טובה היתה זאת לי,

כי הנה זכיתי לאחר כמה שנים להיות גם שליח צבּוּר לישראל בימי הדין. 
אבל תחילת עבודתי של תפילה על הצבּוּר ביום הדין -

היה בראש השנה של שבט, בגנו של דימיטרי, - ואני אז אך כבן תשע הייתי. 
כך, בַני! הכל אפשר בעולם זה של הקטנים!

 

ה 
ידיד נעורים

שלום עליכם! 
עליכם שלום! 
שואלים אתם, בני: פני מי אנו מקדמים בברכת שלום זו בשעת קידוש לבנה? 
פני מודע יקר, בני, - ידיד נעורים נראה לנו אז לנוגה הליל,

והרי אנו קוראים לו: "שלום עליכם" ואף הוא יענה לנו בחבּה: "עליכם שלום". 
ידידנו זה מי הוא? 
הנה אספר לכם אימתי הכרתי בידידותו של זה. 
עוד נער הייתי אז, נער בן שלש עשרה - וכבר קידמוני ימי עצב ולילות

נכאים הקדירו עלי פנים, וכל מנחם אין עִמי, כי בודד, גלמוד ועזוב לנפשי הייתי. 
גולה מבית אבי ואמי בנכר הוצגתי, וידיד-נפש אחד עוד טרם יהיה לי אז. 
איכה היתה כזאת לי? 
ימי עוני ודחקות הגיעו לבית אבא. גם שכר לימוד לא מצא אבא לשלם עוד בעדי. 
ואני בן יחיד להורי הייתי ובי שׂמו את מיטב תקותם. 
מה קיווּ אבותי ממני? לא כי עושר אעשה להם, אף לא כי עזור אעזור להם

בפרנסתם הקשה; אך זאת קיווּ ואל זה נשאו נפשם, כי יעסוק בנם ויצליח בתורה. 
ומי ידריכני ויעבירני בים התלמוד הגדול? 
"לך, בני", אמר לי אבא, לך וֶהֱוֵה גולה למקום תורה. ובטח, כי אבא ואמא,

אם ירצה השם, לא ישכחוך, כי בכל כוחנו מרחוק נתמוך בך,

למען תוכל לישב על התלמוד עד שתגדל - והיית לאיש". 
צררה לי אמי צידה לדרך, ואני נשקתי לה בלחייה שהדמעות דלפו

עליהן בשתיקה, אף לאחותי היחידה נשקתי בלי ברכה, - יראתי מהוציא הגה פן יוּתן קולי בבכי. 
ובכן, מבין זרועות האם יצאתי אחרי אבי, זכרונו לברכה, -

כי הוא הלך עמי להביאני אל עיר הישיבה, כרך אחד גדול לישראל - וַנִסַע. 
שם, באותו כרך, הכניסוני לבית הישיבה, ועוד בו ביום מצא אבא מעון לשבתי,

ונלן שם. ולמחרת הבוקר, בטרם יעלה השמש, גם הוא, אבא, נשק לי -

ויצא בחשאי כשהוא מתאפק מדמעה. 
ואני בכרך גדול וזר ומוזר לי - גלמוד נשארתי. 
בבית מדרשה של הישיבה, בשבתי בין חברים לומדי תורה,

לא הרגשתי בבדידותי ומתוך געגועים כמוסים הייתי לומד בחשק.

הכל לומדים איש בניגון שלו, ואף אני - ניגון שלי היה מתנגן מתוך לבי

כמאליו, ומתנחם הייתי בגמרא שאני לומד לעצמי כגדול. 
אך כשובי אל מעוני, ואני לבדי נשקף מתוך ארובת הגג, היה לבי נוהה וכואב עד כדי בכיה. 
במבוי צר אחד, בחדר קטון מאוד שבעלית הגג, שם דירתי היתה, ושם לנפשי בעוני ובחוסר כל הייתי חי. 
רק דבר אחד לא חסרתי, והוא - אורה של החמה. זוֹ היתה מבהיקה כנגד חלוני,

ובקו זַרְחָה הראשון תגע בארובתי ותעירני מדי בוקר - לתורה. 
מחלוני זה הקטן היו נראים לי כל הגגות שבעיר. אביטה - והנה גגות ומגדלי עשן שחורים,

רבים לאין מספר, וכולם ריקים ושוממים לעיני, ואנוכי כצפּוֹר בודד על גג, נפש נדחה ונאלמה -

מביט על הגגות, תלי תלים שחורים, שחומים ומוחלדים... 
אלה אביט ואזכרה... 
אזכרה את עיירתי הקטנה והחביבה, שכל בני משפחתי שם,

וכל רֵעַי, אֲחֵי ילדותי, בה יתהלכו; בית אבא אזכרה, הדירה הקטנה והלבנה,

שליד הדרך בקצה העיר, ששם אילנות שבגנות מנענעים ראש; אזכור מרחבים שאננים, -

את הגבעות העוטפות דשא, את היער של עצי אורן ולִבנֶה, שדות תבואה מזהיבים וגם -

את בית הקברות עם קברה של הדודה אסתר-מלכה, זכרונה לברכה - גם את זה אזכורה, ונפשי תכלה בגעגועיה. 
אביט ארצה, אתבונן ברחובות - רבים הם העוברים והשבים. אך כל מכיר, כל מודע אין לי ביניהם. הכל הכל זרים לי,

וזר אני לכל, - ומכולם אין רואה בי, אין איש משׂים עין עלי. 
ויהי ערב. ואני לבדי הייתי מוטל בחדרי, נעצב ומשמים - וצר לי, וגם - זכורני עדיין - רעב הייתי אז... רעב... 
נגשתי אל החלון ואפתחהו - ופתאום מילאתני חדוה גדולה, שמחה רבה באה בלבי, כי פני מודע ראיתי! 
פנים נחמדים, פנים טובים מעוגלים, פנים מאירים ונאוים נשקפו אלי בחבּה. 
 את רעי זה אשר ידעתיו מעודי, הוא אשר רֵעָה לי בעיר מולדתי מילדותי ואשר אהבתיו מאז - את ידיד נעורי ראיתי! 
ומי הוא? 
הלא הוא הירח הנחמד, - אותו ראיתי... 
זה דודי וזה רעי אשר מצאתי בנכר, והוא, כמו אז כן גם עתה, הבט יביט לעיני...

פניו הנחמדים לא שונו במאומה ועדיין הם טובים כשהיו, מאירים כמו שראיתים מאז. 
כך היו שוחקים לי עוד מקַדְמַת ילדותי, כך היה זה נשקף לי בטובו גם שם, שם מבעד לערָבים אשר על שפת הנחל... 
שלום עליכם! 
עליכם שלום!... 
ומאז היה רעי זה בא לבקרני בחדרי. כי מדי ערב, בשעה שהיה יוצא לשׂוּח ברקיע השמים,

היה עולה ומציץ אל חלוני בשחוק נעים: "ייטב עַרבך, אחי!" 
ובאין אומר ובאין דברים, מבלי נשמע קולו, היה עומד ומספר לי בדממת הלילה;

מספר ומשׂיח עמי בדממה, על אמא ועל אבא ועל אחותי הקטנה ועל העיירה ועל הכפר - ועל כל אשר בהם גם יחד נשׂיחה... 
אעצום עיני - והנה שם ברחובות ובחוצות ההם אני מהלך, נפגש עם כל מכירי, אחי ורעי הטובים, - מהלך ומהלך עוד - עד בוקר... 
אשר מנע ממני היום לאור השמש, נתון נתן לי הירח בלילה, גם בהקיץ וגם בתנומות, בחלומות עלי משכב. 
ועד היום - יש אשר אשא עיני אל ידיד נעורי זה בלילה, והנה פתאום, ימים מקדם בוצצים ועולים לפני... 
שלום עליכם, ימים חביבים! שלום לכם, ימים ראשונים!

 ועליכם שלום, בני הקטנים, בני ימים עתידים! 
ראו, ידידכם הירח זה רומז לכם ושולח לכם ברכתו ממרום: "תערב שנתכם!" 
לכו לישון, בני היקרים! 
ואני - תן נא לי את המשניות, שִמְעוֹני שלי!...

 

בחזרה לראש העמוד

 


 

 


 כי שבעה הם ימים לימות השבוע,
ושבעה יש קנים למנורה.
ומי אשר הדליק המנורה בנפש -
הוא ייצק השמן לאורה.

 

מאת: א. שלונסקי

 

בחזרה לראש העמוד

 



בשחור הליל הדלקתי נר,
קטן, עליז שלהבת.
רגז הליל הסוער,
רגזה הרוח הנושבת.
"אכבך נר חצוף" -
הרוח קול הזעימה.
"דעוך תדעך ללא הבהוב!" -
העננה הרעימה.
אך השלהבת הברה
צוחקת וזורחת.
נרי הקט בסערה
אינו יודע פחד.

 

מאת: פניה

 

בחזרה לראש העמוד



ובליל סער, מאוחר,
כשרעמים נופלים בחשיכה,
ולא רואים שמים, לא כוכב זוהר,
אז מדליקים את שארית הנר
ויש תקווה שהעולם ישוב ויתבהר.

 

 

מאת: נתן יונתן

 

בחזרה לראש העמוד

 


 

 

אין כל החושך יכול לכבות נר אחד,
אלא נר אחד מאיר את כל החושך.

 

מאת: ח. הזז

 

בחזרה לראש העמוד

 




 

הלילה חוזרים ומספרים, כבכל שנה ושנה,
אותו הסיפור העתיק, אותה אגדה נושנה.
על נס חנוכה, על מורדים - מכבים בנוגשים יוונים,
וגבורת הבן הקטן מכל שבעת הבנים.
על הפך הקטן, שהספיק לכל שמונת הימים,
על כאלה ניסים שיכולים לקרות גם עכשיו
לפעמים...
כי יש אי מי הרוצה גם עכשיו לכבות את האור,
כי יש כובשים ונוגשים בכל מקום ובכל דור.
אך האור הקטן בחלון הוא מזכיר ורומז,
כי תמיד, כשרוצים מאוד, יכולים לחולל את הנס.

 

מאת: מרדכי אמיתי

 

בחזרה לראש העמוד

 



מן הדלקה ההיא -
נשאנו אש - לפיד מאיר לנשמתנו,
ובה הדלקנו את שלהבת החירות.

 

 

מאת: ח. גורי

 

בחזרה לראש העמוד

 



לפיד חירותנו הנישא בידינו היום
הוצת מן האש אשר שרפה את הגולה,
מעיי המפולת של וורשה היהודית.

 

 

מאת: דוד אלעזר

 

 בחזרה לראש העמוד


 

"  סדר הדלקת נרות החנוכה מדגיש נקודה זו ביתר שאת. איננו מדליקים בכל יום אותו מספר נרות, אלא הסדר הוא שמוסיפים מיום ליום: ביום הראשון מדליקים נר אחד, ביום השני - שני נרות, וכך הלאה. בכל יום מוסיפים ומגבירים את עוצמת האור עד אשר מגיעים, לכאורה, אל השלמות - אל היום השביעי, שבו מדליקים שבעה נרות כנגד שבעת הנרות של מנורת בית-המקדש. אולם מיד למחרת אומרים לנו: הדליקו נר נוסף - נר שמיני!
דבר זה ממחיש את הצורך להגביר אור כנגד התעצמות החושך. בנקודה סימלית זו מסתיימים ימי החנוכה, כשהם מותירים אחריהם מעין צו תמידי: לעולם לא לדרוך במקום, לא להסתפק בקיים, אלא תמיד להוסיף באור; ועל כל תוספת בצד השלילי, יש להרבות בצד החיובי עד שהאור יסלק כליל את החושך"

הרבי מילובביץ'

 

בחזרה לראש העמוד

 

 

נר של חנוכה
"בית שמאי אומרים: יום ראשון, מדליק שמונה. מכאן ואילך – פוחת והולך. בית הלל
אומרים: יום ראשון, מדליק אחד. מכאן ואילך – מוסיף והולך". [שבת, כ"א, ע"ב]
הנחנו את החנוכיה על השולחן. זה השולחן של הדו-שיח כשנפרצת השיגרה. זה השולחן
של האירוח והידידות, והוא עמוס ספלי קפה, זה השולחן של השתיקה, כשהשולחן ספינה
מוארת העומדת על מקומה כי לא נושבת הרוח.

 

הדלקנו נר ראשון והבן הקטן נחפז לכבות את החשמל. שרנו "מעוז צור" בחדר שבו
לכל אחד צלו המרקד בקיר אחר גבו, לכל פנים קמטים ועומק ורוך נשכח, בכל העיניים
בבואת הנר כמו בצילום מוצלח.

כל מעשה גדול, כל רעיון גדול, כל גבורה גדולה – דינם שילכו ויקטנו. כל מעשה
קטן, כל גבורה צנועה, כל מחווה קטן של אהבה – דינם שיצטברו וידליקו שוב את
השלהבות וחוזר (תודה לאל!) חלילה.

הבן הקטן שאל, והוא יודע היטב את התשובה אך רוצה הוא לשמוע אותה
כהבטחה מתחדשת:
ו מ ח ר ?
מחר נדליק שניים -
ואחרי מחר ?
נדליק שלושה -.

ואחרי זה ?
אחרי זה כבר לא חשוב, האור ילך ויגדל-.

שעה זו הרהרתי בלבי:
"יכול אדם לכסוף לאשו של שמאי, אך אין דרך טובה אליה מזו של הלל הזקן".

[גדליה, קבוץ משמר הנגב, 1971]

 

בחזרה לראש העמוד

 


 

 

מתוך עלון עין צורים 2008
 
לפְנֵי  שָנִים  רַבּוֹת  מְאוֹד,
(אוּלַי  שָנִים  אַלְפַּיִים!)
הָיֹה  הָיָה  אָז  בֵּית-
מִקְדָש
בָּעִיר  יְרוּשָלַיִם.
וּבַמִקְדָשבְּלֵבלִבּוֹ
עָמְדָה  הַמְנוֹרָה,
כּוּלָה  זָהָב  טָהוֹר וְאוֹר,
כַּשֶמֶש  מְאִירָה..!
שִבְעָה  קָנִים  לַמְנוֹרָה,
וְאוֹר  לָהּ  שִבְעָתַיִים,
וּמִן  הָאוֹר  שֶבַּמְנוֹרָה
זָרְחָה  יְרוּשָלַיִם.
אַך  יוֹם  אֶחָד  מִמֶרְחַקִים
בְּרַעַשרַעַם  תוֹף,
פָּלְשוּ לָאָרֶץ  יְוָונִים
רַבִּים, רַבִּים  בְּלִ יסוֹף!
יָמִין  וּשְׂמֹאל!
וּשְׂמֹאל  יָמִין!
הֵם צוֹעֲדִים  בְּלִי  חַת,
יָמִין  וּשְׂמֹאל!
וּשְׂמֹאל  יָמִין!
כּוּלָם  בְּבַת  אַחַת!
אָז  אַנְטִיוֹכוּס  הָרָשָע
בְּקוֹל  גָדוֹל  קָרָא:
"הַשְלִיכוּ  אֶת הַמְנוֹרָה!!
הַחְשִיכוּ  אֶת  אוֹרָהּ!!!"
וְאָז  אֶת  כָּל  הָעִיר  כִּיסָה
הַחוֹשֶך  הַנוֹרָא
אַך  מַתִיתְיָהוּ  הַזָקֵן
לוֹ  חֲמִישָה  בָּנִים,
וִיהוּדָה  הַמַכַּבִּי
גִיבּוֹר  בַּגִיבּוֹרִים!
וְהֵם נִיצְחוּ  בַּמִלְחָמָה!
(הָיָה  זֶה  נֵס  מַמָש!)
וְהֵם, בְּסוֹף  הַמִלְחָמָה
חָזְרוּ  אֶל  הַמִקְדָש..!
הֵקִימוּ שוּב  אֶת  הַמְנוֹרָה,
כּוּלָה  זָהָב  טָהוֹר,
אַך שֶמֶן  זַיִת  לֹא  הָיָה
שָם
לְהַדְלִיק  בָּה  אוֹר...
מָה  רַב  הַחוֹשֶך
בַּמִקְדָש...
שָחוֹר  מִשְחוֹר  הַבַּיִת!
וְאֵיך  נַדְלִיק  אֶת  הַמְנוֹרָה
אִםאֵין  פֹּה  שֶמֶן  זַיִת?
חַפְּשׂוּ  מַהֵר!  בְּכָל
פִּינָה,
אוּלַי  נִמְצָא  בֵּינְתַיִים
אֵיזֶה  כַּד  קָטָן  אֶחָד,
לְיוֹם  אוֹ לְיוֹמַיִים..?
לְפֶתַע  מַהזֶה? מַה
מוּזָר!
כַּדקָטָןאֶחָדנִשְאַר..!
שְטוּיוֹת! הַכַּדקָטָן
מִדַי,
הַשֶמֶןבּוֹ  מְעַט,
הוּאלֹאיוֹעִיל, הוּא  לֹא
יַסְפִּיק
לְשוּם-דָבָר  כִּמְעַט!
טִיפָּהשֶלשֶמֶן... עוֹד
טִיפָּה...
דוֹלֵק  כְּבָר  נֵר  אֶחָד!
הַאִם  נִגְמַר  הַשֶמֶן
כְּבָר?
לֹאֵ יֵשׁעוֹדקְצָת
בַּכַּד!
שִישָה, שִבְעָה, שְמוֹנָה
יָמִים
חָלְפוּ  כְּהֶרֶף  עַיִן
וּמִן  הַשֶמֶן  שֶבַּכַּד
הָאוֹר  דוֹלֵק  עֲדַיִין!
מֵאָז הַנֵס  וְעַד  הַיוֹם
חָלְפוּ  הַרְבֵּה  שָנִים
כְּבָר  אֵין  מִקְדָש,
וְלֹא  מְנוֹרָה,
בָּעִיר  יְרוּשָלַיִם,
אַך עוֹד  זוֹהֵר  הָאוֹר  הַפִּי
שֶבַע שִבְעָתַיִים
בְּאוֹר  נֵרוֹת  הַחֲנוּכָּה
בָּעִיר  יְרוּשָלַיִם.
 
 
.
 
 

 


 תכנים של מכון שיטים מדף זה ומידע נוסף לחנוכה - גם בפורטל כיפה

 


שיטים, מכון החגים - בית היוצר להתחדשות התרבות היהודית והחברה בישראל, קיבוץ בית השיטה, 10801, טלפון: 04-6536344, פקס: 04-6532683

מכון שיטים (ע"ר) מס' עמותה 58-0459212

chagim@bethashita.org.il

המכון נתמך ע"י הגופים הבאים: מן היסוד, קרן מוזס וולפוביץ והתנועה הקיבוצית.

היצירות המוצגות באתר הן ברישיון | האתר נבנה ע"י   

כרגע באתר 232 גולשים