דף הבית יהדות, תרבות וערכים ערכים בתרבות ישראל
 שלח ברכה לחבר
 ציר היסטורי
 קישורים לאתרים
 הסקר השבועי
ערכים בתרבות ישראל


מתוך: החג כביטוי משותף לחילונים ודתיים / אליעזר שבייד
 
מנקודת הראות של המחנך המודרני חשוב להדגיש את חיוניות תפקידיה של המסורת
הן בחג ובמועד, והן בעיצוב אורח החיים היום-יומי במשפחה ובקהילה,
אך עם זאת חשוב להדגיש כי שמירת המסורת בתחומים הללו איננה שוללת ואיננה מתנגשת
בהכרח עם השאיפה של המודרנה להשתנות,להתפתחות ולחידוש.
כאשר מרשים איפוא לתרבות הבילוי האכסטנסיבית להנחות לבדה את אורחות חיי העם
ואת מבעיהם התרבותיים התוצאה היא בהכרח רדידות, אובדן זהות, אובדן מלאות,
אובדן העומק והגובה. חוויות התשתית הקיומיות תשארנה באלם וההתמודדות עם מצבי
התשתית ועם משמעות הקיום תתאפס עד "ריק קיומי".


 
נכס לתרבות הישראלית (א') / אורי הייטנר, עיתון שווים, 2007
  
הגדה של פסח הקיבוצית היא, לדעתי, היצירה התרבותית החשובה ביותר שנוצרה
בקיבוץ והתרומה החשובה ביותר של הקיבוץ לתרבות הישראלית וליהדות המתחדשת.
(מאמר ראשון מתוך שניים) 
"חג האביב, חג הלידה. אם – אדמה – יולדת. שדות תבואה מזהירים, עוד מעט ויצטהבו.
פה ושם הכלניות עוד צוחקות את צחוקן האדום האחרון. הנה ערימות הקציר מסודרות בשורה,
כמחנה של צבא באוהלים. הפול מחכה למקצרה. נתחיל עבודת הקציר ברינה.
אתמול תלשתי את הפול הגדול. הנה החג הגדול בא. התכוננתי לקראת החג הזה.
זה זמן רב שלא הייתי במצב רוח חגיגי. רציתי פעם לחוג את חגי אני, שלנו,
לא של אבותינו אשר יצאו ממצרים. ובדגניה ג'* השדות מעבר לפסים ע"י הרי חורן.
שמה אפשר להרגיש טעם חג, שאינו קשור עם זכרונות היסטוריים מתים...
אולם בדגניה ג' בחצר חגגו השנה את חג הפסח, בדיוק כאשר חוגגים אבותינו
בברדיצ'ב ובטרנוב. איזה תנועה ורעש החצר מלאה: כרים, שמיכות, מיטות, ארגזים,
נעלים והכל לכבוד פסח. לא חג שלי. לו ידעת כמה זה הרגיז אותי, אולם לא התרגזתי כלל.
כאב לי קצת על שחיללו את חגי...
בערב פסח הכל כמו בבית אמא. השתדלתי לעבוד בשדה ביחידות ולחשוב על דבר חגי אני.
היה מצות וכמובן שגם יין לא חסר. שתיתי בליל פסח הרבה, אבל חג לא היה לי.
רק כשעה קטנה ישבו ע"י השולחן, ותכף החלו הריקודים.
אי אפשר היה לחוג את חג הפסח של ברדיצ'ב, הלוא אנחנו אפיקורסים גמורים.
ובכן, יוצאים במחולות... אולם גם כן נמאסו תכף. למחר הייתי תורן במטבח.
הייתי עסוק כל היום, וזה הציל אותי מעצבותי. אולם אסור לדחוק את הקץ.
לאט לאט יעמדו האנשים על הדבר. החגים של אבותינו ריקים הם בשבילנו.
עלינו ליצור את חגינו אנו ולא דווקא ביום שיצאנו ממצרים".
 
דברים אלה לקוחים מתוך מכתב שכתב בשנת 1922 זאב וקשקרץ **, מחלוצי דגניה ג'.
וקשקרץ חש שפסח אינו חג שלו. הוא עזב את הגולה, את בית הוריו, את הקהילה היהודית
הגלותית. חגי ישראל, הם התרבות של אורח החיים שהוא עזב. הוא הגיע לכאן
כדי לברוא דבר חדש. הוא אדם חדש, יהודי חדש. הוא חבר בחברה חדשה.
חברה הבוראת יהדות חדשה. לאורח החיים שהוא נטש, היו חגים.
אנו יוצרים אורח חיים חדש –
עלינו ליצור את החגים של אורח החיים החדש שלנו. לששת ימי המעשה
בעיירה היתה השבת שלהם. לנו ששת ימי מעשה משלנו,
השבת ההיא אינה השבת שלנו, אין היא מתאימה לנו.
 
וקשקרץ לא היה יחיד. אמנם חברי דגניה ג' חגגו את פסח, אך כפי שהוא מעיד, מהר מאוד
הם הבינו את הסתירה ועברו לריקודים סוערים. הוא מבטא הלך רוח שהיה קיים בקרב החלוצים.
הלך רוח פזיז, נמהר, של מהפכנים אמיתיים, שחוללו מהפיכה אמיתית, אדירה,
אך כמעט ושפכו את התינוק עם המים. הם לא הבינו שתרבות אמיתית אינה צומחת יש מאין,
אלא נדבך על גבי נדבך. שאין תוחלת להתחדשות תרבותית שאינה צומחת מתוך השכבות בפניה,
בחינת "עולם ישן עדי יסוד נחרימה" ו"לא כלום אתמול – מחר הכל"
****
 המהפכה הציונית היא אחת המהפכות הגדולות והחשובות בתולדות העם היהודי.
אולם היא לא היתה הראשונה. אחת הגדולות והחשובות ביותר, היתה לאחר חורבן הבית.
יבנה וחכמיה, חכמי המשנה והתלמוד, חז"ל, חוללו במשך מאות שנים מהפיכה אדירה ביהדות.
עד חורבן הבית, היהדות היתה דת שעיקרה – פולחן בית המקדש ועבודת הקורבנות.
דת שהכוהנים הם מנהיגיה, הם האליטה שלה. החכמים השכילו להבין,
שבמציאות החדשה שנוצרה, אין תוחלת ליהדות המקדשית. הם הבינו,
שתנאי להמשך קיום העם היהודי וקיום היהדות, הוא שינוי דרסטי של היהדות.
הם יצרו את היהדות המוכרת לנו עד היום, שניתן לקיימה ללא בית
המקדש, וגם ללא חיים פיסיים ממשיים בארץ ישראל, גם כאשר העם היהודי גולה ומפוזר.
הם יצרו יהדות המבוססת על לימוד התורה, על קיום ההלכה, על התפילה. יהדות,
שמנהיגיה, האליטה שלה, הם תלמידי החכמים.
 
אולם החכמים שחוללו את המהפכה הזו, השכילו להבין שאי אפשר לחולל תמורה כזו,
באמצעות השלכת הסמלים התרבותיים והמורשת שנוצקה לאורך הדורות לפח האשפה של
ההיסטוריה. הם היו מחויבים למורשת הזאת, לסמלים הללו. הם לא העלו על דעתם
לבטל את חגי ישראל. הם שמרו על החגים, שמרו על הסמלים, ויצקו בהם תכנים חדשים,
שהתאימו לתקופה ולצרכיה, שהתאימו לערכים שהם רצו להקנות לעם.
ואף שהם חוללו מהפיכה אדירה, היא צמחה מתוך היש.
לא היתה זה ניסיון ולא יומרה, לברוא יש מאין.
****
הגישה של זאב וקשקרץ לא היתה הזרם המרכזי בציונות החילונית,
וגם לא בתנועת העבודה ובהתיישבות העובדת. אמנם, נעשו שגיאות רבות,
כמו הניסיון לדלג על המורשת היהודית בתקופת הגלות,
וליצור חיבור מלאכותי בין תקופת התנ"ך לציונות
(עם חניות ביניים במרד המכבים, במרד הגדול ובמרד בר כוכבא).
אולם אנשי הרוח והתרבות המובילים ביישוב העברי בא"י (ובראשם ביאליק)
ובתנועת העבודה וההתיישבות החלוצית (ובראשם ברל כצנלסון) הובילו כיוון אחר לגמרי.
הם הובילו גישה של חיבור למורשת ישראל, לחגיה, לסמליה ולתרבותה,
תוך חירות לברור מתוכה, ליצור בתוכה, לשנות בה ולצקת בה תכנים חדשים,
המבטאים את המהפכה שהם חוללו.
 
וכך, בניגוד לגישה של וקשקרץ, הגישה של ביטול הפסח, אנשי הרוח של התנועה הקיבוצית
עיצבו סדר פסח חדש. סדר הפסח הקיבוצי, מבוסס על ההגדה המסורתית, אך הוא שונה ממנה.
הסדר הקיבוצי מקיים ביתר הקפדה, לעומת הסדר המסורתי, את "הוראות ההפעלה"
לסדר פסח במסכת פסחים במשנה. למשל, במשנה נכתב שיש לדרוש את "ארמי אובד אבי" –
"עד שיגמור כל הפרשה כולה". הפרשה, "מקרא ביקורים", מסתיימת ב"ויביאנו אל המקום הזה
וייתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש". מההגדה המסורתית הפסוק הזה נשמט.
המדרש מסתיים ב"ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים".
הסיבה לקיצור, להערכתי, היא החשש של החכמים, אחרי כשלון מרד בר כוכבא,
מפני התעוררות לאומית אקטיבית. לכן, העדיפו להשמיט פסוק שעלול היה לעורר רוח כזו.
ההגדה הקיבוצית חוזרת להוראות ההפעלה ו"ארמי אובד עמי" נקרא בשלמותו.
 
תכלית ליל הסדר היא לספר ביציאת מצרים. ההגדה היא מסגרת –
סיפור יציאת מצרים אינו מופיע בה, אלא ברמז ובנגיעות ספורדיות.
את סיפור יציאת מצרים אמורים לספר בעל פה במהלך הסדר.
בהגדה הקיבוצית מופיע סיפור יציאת מצרים בלשון המקרא. ליבת הסדר – "ארמי אובד אבי",
היא קיצור תולדות עם ישראל. ההגדה הקיבוצית ממשיכה את הסיפור הלאה, עד החזרה לארץ,
ולאחר השואה – גם השואה נכנסה לסדר, ולאחר הקמת המדינה – גם עצמאות ישראל.
 
עם השיבה לארץ, לטבע הארץ ישראל, לחקלאות – גם האביב הוכנס להגדה,
כחלק מתכני חג הפסח.
****
יש המתנגדים להגדה הזאת, מתוך התנגדות עקרונית לשינויים במסורת.
אני מכבד את המתנגדים. אולם יש המציגים את ההגדה הקיבוצית
כהגדת "חפיף", כהגדה "לייט". האמירה הזאת חסרת שחר לחלוטין.
ההגדה הקיבוצית היא יצירה רצינית ומעמיקה ביותר.
למשל, היא ארוכה יותר מההגדה המסורתית. היא נוגעת בתכנים נוספים
על אלה שבהגדה המסורתית. הצגתה כלא רצינית, היא השמצה של ממש.
 
אני רואה בהגדה של פסח הקיבוצית, [שהתעצבה במשך עשרות שנים
(בדומה להגדה המסורתית, שהתעצבה במשך מאות שנים) ולדעתי היא עדיין לא נחתמה
ויש להמשיך ולעצבה, את יצירת המופת של התנועה הקיבוצית.
זוהי היצירה התרבותית החשובה ביותר שנוצרה בקיבוץ
והתרומה החשובה ביותר של הקיבוץ לתרבות הישראלית וליהדות המתחדשת.
ההגדה הקיבוצית היא נכס אדיר לתרבות היהודית, לתרבות הישראלית. 
****
 אנשי תרבות ורוח רבים בתנועה הקיבוצית היו שותפים, במשך השנים,
בעיצוב סדר הפסח הקיבוצי. החשוב שבהם, הוא יהודה שרת, שעיצב את סדר יגור.
לכך אייחד את חלקו השני של המאמר.
 


 
 נכס לתרבות הישראלית (ב') / אורי הייטנר, עיתון שווים, 2007

על בסיס הסדר של יגור, נוצק הסדר המקובל בתנועה הקיבוצית,
שקיבל פנים שונות בקיבוצים שונים,
אך ספק אם בעוד קיבוץ היה סדר כמו הסדר של יהודה שרת ביגור, ששוחזר השנה.
(מאמר שני ואחרון)
 
יהודה שרת, חבר יגור (ואחרי הפילוג, בתחילת שנות ה-50, חבר נוה ים)
ואחיו של ראש הממשלה השני של מדינת ישראל, היה איש רוח דגול, מוסיקאי מחונן,
יוצר ממדרגה ראשונה ומנהיג תרבות גדול. מה פירוש מנהיג תרבות? אדם שהתרבות עיסוקו,
אך לא רק כיוצר אינדיבידואליסט, אלא כמי שמחולל יצירה תרבותית של חברה שלמה.
 
התנועה הקיבוצית, בימיה הטובים, היתה כר אדיר של יצירה תרבותית מקורית.
שני מנהיגי התרבות החשובים ביותר בתולדות התנועה הקיבוצית, הם מתתיהו שלם ויהודה שרת.
מתתיהו שלם, חבר בית אלפא ואח"כ רמת יוחנן מזוהה, בראש ובראשונה,
עם חגיגת הביכורים הקיבוצית. יהודה שרת מזוהה, בראש ובראשונה, עם סדר פסח הקיבוצי.
 
יהודה יצר את ההגדה הקיבוצית הראשונה. עד הסדר שהוא ערך, נערכו בקיבוצים סדרי פסח
שנעו בין הגעגוע לבית אבא ואמא בגולה ודבקות ברמה זו או אחרת בהגדה המסורתית,
לבין הפניית עורף להגדה וקיום ערב סביב הגדה היתולית מקומית, ערב של שירה וריקודים וכו'.
המהפכה שחולל יהודה, היא יצירת הגדה מהותית, איכותית,
המבוססת אמנם על מסגרת ליל הסדר המסורתי,אך היא יצירה מקורית, ציונית, ארץ ישראלית,
עשירה יותר, עדכנית יותר, מחברת בין ערכי היסוד וסמלי היסוד של ההגדה המסורתית,
עם המטרות, הערכים והמציאות של הציונות, של ארץ ישראל המתחדשת, של ההתיישבות,
של הקיבוץ. סדר פסח הקיבוצי, שיצר יהודה שרת, היה יצירה קהילתית, מתוך הקהילה,
המבטאת את הקהילה ואת ערכיה ומבוצעת בידי חברי הקהילה.
 
יהודה שרת יצר הגדה, שאחד מיסודותיה המרכזיים הוא המרכיב המוסיקלי.
הוא בנה את המקהלה של יגור, מקהלה רב דורית גדולה, וכמורה, מדריך ומנצח מוכשר מאוד,
אך גם תובעני בצורה קיצונית, הוא הפך אותה למקהלה ברמה ואיכות גבוהים ביותר,
שקשה להאמין שכולה מבוססת על חברים בקיבוץ אחד של כמה מאות חברים.
הוא הלחין את מרבית הסדר, והפך אותו לאורטוריה של ממש, שבוצעה בידי הלהקה,
אך גם בידי הקיבוץ כולו, שלמד את הלחנים והיה למקהלה רבתי.
התוצאה היתה אירוע משמעותי ביותר לכל השותפים בו. הסדר ביגור היה סדר המוני –
הקיבוץ הוא גדול מאוד, ויחד עם האורחים הרבים מנה הסדר אלפי אנשים.
יהודה הצליח לרתק את הקהל הרב הזה, הרב דורי הזה, שחלקו הגדול – עולים מארצות שונות,
שהעברית אינה שפת אמם, ולחבר אותם לחוויה, כך שכולם לא רק ראו עצמם,
אלא חשו ממש שהם עצמם יצאו ממצרים. על בסיס הסדר של יגור,
נוצק הסדר המקובל בתנועה הקיבוצית, שקיבל פנים שונות בקיבוצים שונים
והשתנה במשך השנים. אך ספק אם בעוד קיבוץ היה סדר כמו הסדר של יהודה שרת ביגור.
****
לפני שבעים שנה בדיוק, בערב פסח תרצ"ז 1937 נערך סדר הפסח הקיבוצי הראשון –
סדר הפסח ביגור, סדר הפסח של יהודה שרת. (למעשה, כבר שנה קודם לכן נחוג סדר שעוצב
בידי יהודה, אך היתה זו מסכת חקלאית, שלא היה קשר ממשי בינה לבין הפסח).
 
רבות נכתב על הסדר של קיבוץ יגור, הסדר של יהודה שרת.
הקלטות מתוכו שודרו פעמים רבות בתכניות רדיו. השנה – שוחזר סדר יגור.
הוא שוחזר בקונצרט מחווה ליהודה שרת, בניצוחו של רון זרחי.
בקונצרט משתתפות מקהלת הגליל העליון, מקהלת הילדים "צליל" (גם היא מן הגליל העליון),
זמרת סופרן – יעלה אביטל, זמר הבריטון יאיר פולישוק ותזמורת שכללה פסנתר,
חליל, קלרינט וצ'לו. הקונצרט משחזר קטעים נרחבים מן הסדר של יגור –
קטעים מוסיקליים ומעט קטעי קריאה. מוקי צור מנחה את הקונצרט,
ובדרכו המיוחדת שוזר לאורך הערב את סיפור הסדר הקיבוצי
(הוא כתב ספר / אלבום על הסדר הקיבוצי "יוצאים בחודש האביב"),
את סיפור הסדר של יגור ובעיקר את סיפורו של יהודה שרת
 (הוא כתב את הביוגרפיה המרתקת של יהודה שרת – "יהודה שרת, גיבור תרבות").
בערב שובצו גם שלושה שירים של רחל המשוררת, שיהודה הלחין רבים משיריה.
הערב נפתח בשירה של רחל "ואולי", אותו הלחין שרת.
 
הקונצרט הזה בוצע בארבע הופעות, גם באזורנו. לשמחתי,
הרחקתי נדוד דווקא למופע שנערך ביגור. הרי יגור הוא המעיין ממנו נבע פרץ
היצירה הזה. חדר האוכל של יגור הוא ה"הר סיני" של המעמד הזה;
הוא ליבת כור היצירה הזאת. כאן יצר שרת את הסדר וכאן הוא הוביל
את הקהילה, הקהילה הזאת, מידי ערב פסח. והעיקר – הקהל הגדול שגדש מפה לפה
את חדר האוכל הגדול של יגור, חברי יגור ורבים מעוזבי ובוגרי יגור המפוזרים
בכל רחבי התנועה הקיבוצית ובכל רחבי הארץ – מכיר את כל השירים,
שר אותם והיה למקהלה רבתי שהפכה את האירוע מצפיה במופע, לסדר קהילתי של ממש.
 
הביצוע של המקהלות והתזמורת וגם של קטעי הקריאה המעטים, היה ברמה גבוהה מאוד.
האווירה במקום היתה של התרוממות רוח. יש המכנים את סדר הפסח הקיבוצי
כאירוע של תרבות חילונית, אך אני חוויתי חוויה רליגיוזית מאוד. לא היה זה ערב פסח.
לא היה זה ליל הסדר. לא ישבנו סביב שולחנות, לא היה "שולחן עורך",
לא היתה צלחת הסדר, לא בוצע כל הסדר אלא רק קטעים ממנו.
אך הרבה מאוד קדושה היתה במעמד הזה.
 
היו בערב מספר שיאים, כמו הביצועים המרגשים ל"מעשה ברבי אליעזר"
ל"חסל סידור פסח" ועוד, אך שיאו של האירוע היה "קומו תועי מדבר" של ביאליק.
 
הסדר של יגור, שיתף לאורך תקופה ארוכה, מידי שנה, עשרות רבות של אנשים בעבודה קשה,
בחזרות אינסופיות, בלילות של חזרות – של מבוגרים, נוער וילדים כאחד.
מוקי צור חיווה בערב את דעתו, שלב העניין היה החזרות, שהיו חשובות אפילו יותר מהסדר עצמו.
התהליך הזה יצר מידי שנה אווירת דריכות בקרב הקיבוץ כולו, שהלכה וגברה עד השיא –
הסדר עצמו. למיטב הכרתי, זו דרך הרבה יותר ראויה להתכונן מידי שנה מחדש ליציאת מצרים,
מאשר טירוף הניקיון, והוצאת הדלתות כדי לנקות מהצירים את החמץ שאין בהם.
****
שתי שאלות מעורר הסדר הזה. האחת -
האם אין בסדר של קהילה שלמה החמצת החוויה של הסדר המשפחתי?
 
אני אוהב מאוד את הסדר המשפחתי. אך כדאי לזכור, שמקור סדר הפסח הוא התכנסות
המונית של עם ישראל כולו לזבוח את זבח הפסח בחצר בית המקדש. הסדר המשפחתי
הוא תחליף שנוצר מחוסר היכולת לקיים את הסדר המקורי אחרי החורבן.
הסדר הקיבוצי, הקולקטיבי, הקהילתי, מחזיר עטרה ליושנה. אין זה סדר המוני של העם כולו,
אך זה סדר ציבורי של קהילה שלמה. אין בו את האינטימיות של סדר משפחתי,
אך זהו סדר של משפחה מורחבת. יש בו מזה ומזה.
 
השאלה השניה – זה סדר פסח או מופע אמנותי?
האם התוכן, הטקסט והמסר אינם נבלעים בקונצרט המוסיקלי?
 
אף שאני איש של המילה הכתובה,
אני מאמין בכוחה של המוסיקה להעביר מסרים לא פחות מהטקסט הכתוב. אני מאמין,
 שביצוע מוסיקלי איכותי ומרגש לטקסטים הקלאסיים של מקורות ישראל,
פורט על נימים דקות מאוד בנפש היהודית,
ונוגע היטב גם ביהודי החילוני ביותר.
 
עוזי חיטמן הגדיר את לחנו ל"אדון עולם" כיצירת חייו. חיטמן, שכתב למעלה מאלף שירים,
אמר שאילו כל יצירתו היתה מסתכמת ב"אדון עולם" הוא היה מרגיש שמילא היטב
את תפקידו בעולם הזה. ואכן, הלחן הזה הרטיט לבבות רבים,
שבלעדיו ספק רב אם היו מתחברים לטקסט עצמו.
 
הלחן הנפלא של יאיר רוזנבלום ל"ונתנה תוקף" בביצוע המצמרר של חנוך אלבלק מבית השיטה,
הנחיל דרך החוויה המוסיקלית המרגשת את הפיוט הזה לציבור ישראלי חילוני גדול
ופירש אותו מחדש גם לציבור דתי גדול.
 
וכך גם, רק לאחרונה, הלחן והביצוע המקסימים של עובדיה חממה לפיוט "אנא בכוח".
בפירושו לפיוט הזה, באר הרב קוק את הפסוק "קבל רינת עמך, שגבנו טהרנו, נורא":
"... הרינה הקדושה, הבעת הקדושה, בשפה ברורה, בנעימה ונגינה, מוסיקלית,
חודרת היא ומחשפת את היופי הטהור הפנימי, ומתגלה תכונתה הקדושה של נשמת האומה,
השרויה בתוכיותו של כל יחיד ויחיד מיחידי בניה, בכליל גוני אורותיה המזהירים...
צהלת הרינה... מטהרת את הרוח מכל סיגים, ותכונת הגבורה שבה מוסיפה אומץ נסתר פנימי,
להוסיף שיגוב וגבורת הוד במעמקי כל נשמה... קבל רינת עמך וגלה בטובך את
פנימיות קדושת נשמתם, מתוך אותה הופעה של רינת הקודש".
 
בקונצרט סדר הפסח נוסח יגור, חוויתי, ודומני שהקהל כולו חווה,
אותה צהלת הרינה המטהרת ומשגבת את הנשמה.
 
 


 מימד של קדושה / אורי הייטנר

יזהר בן נחום, חבר קיבוץ בית קמה, פירסם השבוע מאמר באתר "שווים" תחת הכותרת "להרחבה תרבות משלה", ובו ביכה את מה שהרחבת הקיבוץ (בבית קמה יש הרחבה קהילתית) עלולה לעשות לתרבות הקיבוצית. "אחד הקוצים בנושא ההרחבה", כותב בן נחום, "הוא היחס לדת. נצטרך להתרגל לכך שהחגים בביתנו לא יהיו חגים קיבוציים כמו אלה שעיצבנו בעבר, אלא חגים עם גוון הרבה יותר דתי".

 

למה קוצים? כיוון שעתה יוקם בבית קמה בית כנסת, או תהיינה תפילות במועדון. אמנם, מציין בן נחום, איש לא יכפה על חברי הקיבוץ להשתתף בהן בניגוד לרצונו, אך לא זו דרכו של הקיבוץ, לא זו התרבות של בית קמה.

 

לזכותו של בן נחום יש לציין, שהוא מציע לפעול בחכמה ובסובלנות, בדרך של הידברות ורגישות, ו"למצוא פתרון ביחד... בלי לעשות תחרות מי יותר חזק, בלי לכופף ידיים ובלי לספור חתימות ואצבעות. רק בתבונה, ברגישות, בכבוד ובהסכמה".

 

****

 

מה שמעניין אותי במיוחד, לצורך מאמר זה, הוא התיאור הסוציולוגי והתרבותי של בן נחום את הגישות השונות ביחס לדת ולתרבות היהודית. כותב בן נחום: "רוב החילונים בישראל הם חילונים מתוך נוחיות. להיות דתי כל השנה זה ממש לא נוח ולכן הם מסתפקים בטקסים דתיים רק בימים או אירועים מיוחדים – משמחים או עצובים. רבים מחברי קיבוץ בית קמה, לעומת זאת, מתנגדים לדת מתוך השקפת עולם".

 

איני מקבל את ההגדרה בנוגע למהות החילוניות של מרבית החילונים, אך אני מסכים עמו, שרוב החילונים אינם דוגלים בהשקפת עולם של התנגדות עקרונית לדת. לעומת זאת, בתנועה הקיבוצית היתה בעבר, ובמידה מסויימת קיימת גם היום, אנטי דתיות עקרונית. לא בכל הקיבוצים, לא בכל הקיבוצים באותה מידה, יש גם הבדל בין התנועות. בקיבוץ הארצי, שבית קמה השתייך אליו, היתה בהחלט אידאולוגיה אנטי דתית קיצונית.

 

בעבורי, היהדות היא בראש ובראשונה תרבות לאומית, שחלק ממנה הוא דת. אין צורך להיות דתי כדי להיות בן בית בתרבות הלאומית היהודית ובעל בית בתוכה; להכיר אותה, לחיות על פיה, ליצור בתוכה ולטפח ולפתח אותה. אולם אנטי דתיות עקרונית סותרת, בעיניי, את התרבות היהודית, מאחר והדת היא מרכיב מרכזי בתוכה. הקיבוץ תרם תרומה אדירה לתרבות היהודית, אך הגישה האנטי דתית היתה בעוכריו, והיא אחד הגורמים לדעיכת התרבות היהודית הקיבוצית.

 

כיצד באה לידי ביטוי ההתנגדות העקרונית לדת בקיבוץ בית קמה? הנה, דוגמאות ממאמרו של בן נחום: "איסור על חופה בשטח הקיבוץ או דף של המזכירות שתוקף את הצמים ביום כיפור". בן נחום עצמו הסתייג תמיד מהקיצוניות הזאת והוא שמח על כך שהיום הגישה מתונה יותר, אולם עדיין הוא וחברים רבים אחרים רואים "במזוזות, תפילות, עלייה לתורה ואפילו קדיש – דברים שמפריעים להם".

 

****

 

באורטל מעולם לא היתה אנטי דתיות כזאת. יתכן שהסיבה לכך היא שמאז ומתמיד התבססה אורטל על אנשים שגדלו בעיר, שלא חונכו להתנגדות עקרונית לדת, רבים גדלו בבתים מסורתיים. וכך, היצירה התרבותית היהודית שלנו, בחגים למשל, מעולם לא התלבטה בדילמה איך להוכיח שאנחנו לא כופרים בקדושת החילוניות העקרונית. להיפך.

 

אני שמח מאוד שאין אצלנו חילוניות עקרונית כזאת. עם זאת, קשה לי עם כך שיש בתוכנו התבטלות מסויימת בפני האורתודוכסיה היהודית. דבר זה בא לידי ביטוי בעיקר בבית הכנסת באורטל ביום הכיפורים ובטקסי העליה לתורה של רוב בני אורטל. העובדה שאנו מזמינים מניינים אורתודוכסיים כדי שינהלו אצלנו את התפילה, ואנו הופכים למעין אורחים בבתינו, בדרך שאינה דרכנו, וכוונתי בעיקר לדבר הצורם לי ביותר – ההפרדה בין המינים והדרת הנשים והבנות מהטקס היהודי, אינה חביבה עליי, בלשון המעטה.

 

אני מאמין שעלינו ליצור יצירה תרבותית יהודית, לתרום את חלקנו להמשך יצירת התרבות היהודית, מתוך כבוד וזיקה לדת, אך על פי דרכנו ועל פי ערכינו. כך אנו נוהגים בסדר פסח, כך אנו נוהגים בסדר ט"ו בשבט, כך אנו נוהגים לאחרונה בחלק מטקסי הבר מצווה (הילדים שעלו לתורה בטקס יהודי רפורמי, ובעיקר עמוס שעלה בטקס יהודי שאנו יצרנו), כך מתנהלת התכנסות "כל נדרינו" ביום הכיפורים ויצירת מחזור יום כיפור מקורי. אנו חוגגים בסוכה את חג הסוכות וחוגגים לכל אורכו את חג החנוכה סביב נרות החנוכה. בשנים האחרונות, אנו מכניסים יותר ויותר תוכן יהודי לחג (ערב יווני דווקא בחנוכה, כפי שעשינו בעבר הרחוק, הוא בעיניי ממש כפירה בעיקר. היום, אני משוכנע, זה לא היה קורה. מסכת סוכות בערב החג בשנה שעברה, היה יצירה יהודית קיבוצית במיטבה). אני מצרף לכך בהחלט גם את טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל, כיוון שההפרדה בין תרבות יהודית לתרבות ישראלית אינה קיימת בעבורי – ימי הזיכרון ויום העצמאות הם בעיניי חגים ומועדים יהודיים, חלק מלוח השנה היהודי, חלק מהתרבות היהודית ומהיצירה היהודית.

 

****

 

בערב שבת שעברה קיבלנו את השבת בקבלת שבת במועדון, ומעתה נקבל כך את השבת מידי שבוע. מסיבות רבות, יש לי יסוד רב להניח שבניגוד לעבר, הפעם זה יצליח ובגדול, הפעם נתמיד לאורך זמן. אני מאמין שקבלת השבת תהיה חלק בלתי נפרד מן התרבות היהודית האורטלית.

 

בעיניי, תרומתה של קבלת השבת חשובה אף יותר מטקסי החגים, כיוון שמדובר בעשיה המתקיימת מידי שבוע ולכן השפעתה על חיינו גדולה יותר. כל טקסי החגים מכניסים לחיינו מימד של קדושה. הכנסת מימד של קדושה לשבת, מידי שבוע, עם הדלקת הנרות ואמירת הקידוש, עם שירת שירי השבת, עם פרשת השבוע – שהיא המרכיב המרכזי, אף יותר מחגי ישראל, בלוח השנה היהודי, היא תרומה אדירה לבניינה ולהתפתחותה של אורטל כקהילה יהודית.

 

קבלת השבת היא עדיין בוסרית, אך זה מה שיפה בה; התחלה חדשה ליצירה שאנו יוצרים בעצמנו. עם הזמן תעוצב המסורת של קבלת השבת האורטלית.

התפרסם בבלוג של אורי הייטנר בתאריך 6.9.08

תרבות וחג לשם מה? / אלית חביב-גלעד, קבוצת בוסתן, 2006
 
תרבות וחג בכוחם לעזור לנו כחברה לעצור ולזכור. לזכור מה חשוב לנו,
למקד מבט והרהור כלפי דברים שהמולת החיים והיום יום לעיתים מטשטשים, משכיחים.
תרבות וחג עוזרים לנו לחדד ערכים ושאיפות, עוזרים לנו לכוון טוב יותר את חיינו
אל עבר המציאות אליה אנו שואפים להוביל, להגיע.
אך זהו אינו תפקידה היחיד של תרבות.
ה"יחד" הנוצר במפגש החוויתי מרומם מעל לחולין את קהילת האנשים המקיימים את החג.
הוא היוצר את ההווה המשותף, הוא היוצר את הזיכרון המשותף,
הוא היוצר חוויה משותפת של קדושה, חוויה החוזרת פעם אחר פעם באופנים שונים
במעגל השנה ומחברת את קהילת החוגגים אלה אל אלה. חוויה המעבה, מרחיבה
ונותנת תוכן ותוקף נוסף לקשרי העבודה, החיים והיום יום.
דוגמא להתעלות זו ניתן לראות בשירה משותפת בקבלת השבת:
השירה המשותפת מביאה לידי ביטוי את קולותיהם של כל אחד ואחד מן השרים
ובה בעת יוצרת משהו חדש וגדול יותר שהוא מעבר לסך כל הקולות.
התעלות השירה היא בהתכוונות של כל אחד מהשרים אל חברו.
בשירה יחדיו מגולמים גם ביטוי אישי וגם הקשבה. נתינה וקבלה בעת ובעונה אחת.
הקולות, ההתכוונות, המנגינה והמילים נאספים לתוך חווית יחד שהיא מעבר למילים,
מעבר ליומיום, יצירה משותפת רגעית אך חוזרת ומתמשכת.
לתרבות יש תפקיד משמעותי ביצירת חוויה של קרבה ויחד. חווית היחד נותנת טעם,
נותנת כוחות להמשיך בעשייה מתוך שמחה, מתוך חברות, מתוך אמונה בדרך המשותפת. 
 

 
 בדרך של הפרוטסטנטיות / יהודה בר שלום מתוך "הארץ" 28/12/04

מסר אנטי יהודי מסתתר מאחורי הכלכלה של שר האוצר ובעלי ההון.

מדינת ישראל הוקמה על פי עקרונות יהודיים סוציאליסטיים.
היהדות היא התרבות הראשונה שהכריזה שיש להגן על "הגר, היתום והאלמנה",
כלומר שיש לחברה אחריות לאלה שקשה להם, חסרי המזל וחסרי היכולת. זה היה אך טבעי,
שהחלוצים פירשו את הציונות כרעיון יהודי של תיקון החברה. זו היתה יהדות חדשה,
סוציאליסטית, שהמירה חלק מהעבודה הריטואלית בעבודה פיסית,
של בניית חברה צודקת מהיסוד. אין בכך כדי לומר, שהחברה הישראלית היהודית
פעלה בדיוק כך, שהאתוס הלך בעקבות המיתוס, אך היתה לפחות תחושה שיש אידיאלים
שחברה יהודית ישראלית צריכה להאמין בהם. ברור שיש מודעות לסבל ולחוסר הצדק
שסבלו וסובלות אוכלוסיות כמו המזרחים, הערבים וכל מי שלא היה (ועדיין לא) קרוב לצלחת;
אך עם זאת במיתוס הציוני ובשפה היהודית הציונית יש פתרונות להכללת קולות אלה
במרחב השיח של הבנות משותפות בחברה הישראלית-היהודית הרב-תרבותית.
היום אנו רואים את הפרטת הרעיונות היהודיים והיהודו-סוציאליסטיים לטובת רעיונות
של הפרטה ותחרות מבית מדרשו של הקפיטליזם האמריקאי, שאינו אלא גלגול של רעיונות
נוצריים-פרוטסטנטיים, ולפיהם "מי שעשיר מבורך על ידי האל"
והעניים "צריכים לקחת אחריות לגורלם"; כלומר, הם אשמים במצבם
ואין זו חובתה של המדינה לעזור להם. רבים ממי שמכונים בציבור הרחב "ימין" ו"שמאל"
פועלים בעצם לאותה המטרה, והיא: ריקון מדינת ישראל מהערכים היהודיים החבריים
לטובת הגלגול המפגר של הרעיון הפרוטסטנטי, דת התרבות הצרכנית,
שבה האדם המאושר ביותר הוא זה שמת ולו הכי הרבה צעצועים (והוא, כאמור, מבורך בידי האל).
הנה ועדת דוברת כמשל. "כוח המשימה הלאומי", שהיה אמור לדון ברפורמה בחינוך,
הוא בעצם מנגנון כוחני של בעלי ההון ובעלי הקרבה היתרה אליהם, שבמקום לעסוק בתכנים
של החינוך עסק בעניינים ניהוליים בעיקר. יש כאן כניעה לחכם המבורך החדש
(במובן הפרוטסטנטי בגלגולו הקפיטליסטי), ולא פנייה לאנשי הרוח ולמחנכים
(אין כלל מורים בוועדה שעוסקת בשינויים בחינוך!). איזה קושי היה לחפש
בקרב 100 אלף מורים בישראל את המצטיינים, בעלי החזון והמעוף?
מילא, שיעשו שינויים בניהול. אך איזו ועדה רצינית אינה מתייחסת לגודל הכיתות?
הרעיון ה"מבריק" האחרון של הצמדת סגני אלופים לבתי ספר הוא היחיד שחושף מערכת
ערכים בחשיבה החינוכית, והוא מוכיח, שישעיהו ליבוביץ' כנראה צדק:
מערכת החינוך עוסקת אך ורק בהכשרתם של חיילים טובים.
אנו זקוקים להרבה יותר מחיילים טובים. אנו זקוקים לאזרחים השואלים שאלות כמו:
מה היא חברה צודקת? מה הוא שוויון חברתי?
למי יש כוח ולמה? כיצד אפשר להעניק יותר כוח ליותר אנשים?
מה היא חברה הפועלת לפי ערכים יהודיים? כיצד המיעוט משתלב
בתוך שיח יהודי דמוקרטי? אך נראה ששאלות כאלה הן יותר מדי קשות
בעבור ועדה לרפורמה בחינוך.
ועדת דוברת, עם האתוס הניאו ליברלי המקודם על ידי לימור לבנת, בנימין נתניהו,
אהוד ברק ודומיהם, אינה אלא סממן של התפרקות החברה היהודית הישראלית
מסממניה היהודיים, של אחריות יהודית ליהודים וללא יהודים כאחד
(ראו הקיצוץ הדראקוני בשירותי הרווחה).
אין פלא, שוועדה זו כמו הקיצוצים בנושאים חברתיים שונים מעוררים תסיסה בקרב
לא מעט מחברי מרכז הליכוד הבאים מרקע מסורתי ודתי, שאתם שוחחתי, המבינים את המסר
האנטי יהודי העמוק המסתתר מאחורי שיטתם הכלכלית של נתניהו ובעלי ההון.
אני משוכנע, שיש מנהיגים רבים בימין ובשמאל שישמחו לבלום את הניסיון להביא
לקץ הציונות והיהדות כרעיון של יצירת חברה יהודית וישראלית צודקת, ליהודים וללא יהודים,
במדינה היהודית. לא הקמנו מדינה יהודית כדי לחקות את העולם הפרוטסטנטי
(את זאת ידע טוב מנחם בגין כשפתח במבצע שיקום השכונות).
האתגר של החברה הישראלית היום הוא לאפשר דיאלוג של נרטיווים מתחרים,
לקראת יצירת מרחב שיח של הבנות רחבות. יש לתת במה גם לכאלה המבקשים
ליצור חברה יהודית ישראלית צודקת אל מול עבודת האלילים הנוצרית-הפרוטסטנטית,
הנמכרת לציבור הרחב במסווה של התרבות הצרכנית.
(ד"ר בר שלום הוא ראש לימודי החינוך במכללה לחינוך ע"ש דוד ילין)

 זהות יהודית צרכנית / ישי פרסול, כתב העת חברה,  2005 
מה זה אומר להיות יהודי חילוני?
אבות הציונות, אשר ביקשו לנסח את דמותו של "היהודי החדש",
האמינו, כי אורח חיים ריבוני ומודרני יכול להתיישב עם ההויה היהודית.
לשם כך, הם יצקו תכנים לאומיים ואחרים לתוך עולם המושגים היהודי.
הם החליפו את הטלית בחולצת העבודה, את עבודת האל
בעבודת האדמה ואת קריאת שמע בצלצול הפעמון – זה המעיר לעבודה,
קורא לשיחה ומזהיר מסכנה. במקומות שהדבר לא עלה בידם הם בראו עולם חדש.
אנשי כנרת וביתניה לא ויתרו על המרחב התרבותי היהודי.
הם התייחסו בדיבורם ובכתביהם לעולם המדרש והאגדה, התגעגעו בסתר לבית אמא
וזימרו בערבים ניגונים חסידיים. את אלה למדו לפזם גם החברים שלא גדלו על ברכי
היהדות המסורתית. אמנם בעצרות ובהצהרות הם דיברו על לאומיות וסוציאליזם,
ובתיקם ניתן היה למצוא את פרויד ודוסטויבסקי, אבל כנראה שבלילה הם חלמו ב"יהודית".
המתח הזה לא נותר ברובד הסמוי: החלוצים הכירו בו וקיימו דיאלוג מתמיד בין שני העולמות
המכוננים בדרך ליצירת זהותם היהודית החדשה.
כעבור שנים, אמר ברל כצנלסון על הדור החדש יליד הארץ:
"רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של בורים גמורים".
לא כאן המקום לנתח את הסיבות הרבות והמגוונות לכך, שהמזיגה הנכספת בין הישן והחדש,
בין עולם יהודי מסורתי וברור ובין זהות לאומית מודרנית לא צלחה. אף על פי כן, יש משמעות
העומדת בפני עצמה לתהליך, לניסיון, ל"תמיד בדרך". את טעמו של "מבחן התוצאה"
טעמנו לא מכבר... .
הנחת היסוד שלי היא, שבבסיס הנסיון לעצב זהות יהודית חילונית מודרנית מצוי דיאלוג מתמיד.
דיאלוג זה מתקיים בחברה בין אנשים לבין עצמם ובין אנשים לבין ה"רוח"
(שפה, תרבות, מסורת, פרקסיס...). על-פי הנחה זו, משבר הזהות היהודית לא חייב להיתפס כבעיה:
חוסר הבהירות והבלבול שחש היהודי החילוני הוא אימננטי לתהליך גיבושה של הזהות,
ואף עשוי לאפשר כר להתמודדות וליצירה מתמדת. הקושי האמיתי נעוץ בכך שהדיאלוג, שהוא,
כאמור, הכרחי בעיצוב הזהות, נמצא בנסיגה עמוקה. שתי מגמות קפיטליסטיות מרכזיות
עומדות בבסיס התופעה החברתית של היעלמות הדיאלוג:
התפוררותה של הקהילה והתבססותה של תרבות הצריכה.
היהודים החילונים בישראל היום, נדרשים למסורת היהודית בריטואלים שונים
סביב מחזור השנה ומחזור החיים. מרביתם פונים לממסד הדתי. תחושת הנחיתות
אל מול הממסד היהודי המסורתי המגובש וברור וחוסר הרצון להתמודד, מביאים אותם לאמץ
מחדש את דפוסי התרבות הדתיים. ישנם יהודים חילוניים המחפשים אלטרנטיבה.
אלו החשים סלידה כלפי הממסד הדתי, ואלו המתקשים לאמץ את עולם הערכים הדתי.
לדוגמא, זוג המבקש להתחתן: לכאורה, הוא מחפש אלטרנטיבה יהודית חילונית מודרנית.
בפועל, הוא מסתובב בין המדפים ב'מינימרקט' האפשרויות הקיימות ובוחן את המוצרים:
טקס אזרחי שאינו יהודי, טקס דתי רפורמי, טקס דתי דובר ארמית, טקס דתי דובר עברית,
או סתם טקס דתי מחויך ומתובל במעט חוש הומור. האופן הצרכני של בחירת הטקס
נכון גם לבחירת המעצבת שתאייר הזמנה מקורית תוצרת יד,
ולסצינת הטעימות בבחירת הקייטרינג. את סל המוצרים שבחר הוא מניח בעגלת הקניות
וניגש לקופה לשלם. מעט היצירה או הביטוי האישי מצטמצמים לשיר או סרטון שיקרינו החבר'ה
אחרי האוכל ולפני הריקודים. ספורים הם הזוגות שמתעקשים לברר לעצמם
מהי משמעות הנישואין עבורם, בהיותם יהודים חילוניים וכיצד לעצב טקס יהודי-חילוני
שישקף את המשמעות הזו. בחירתו של היהודי החילוני, זה שאינו מאמין באלוהים
ואינו מקיים מצוות דתיות, לציין את אחד האירועים המשמעותיים בחייו באופן המנוגד
להשקפת עולמו, מעידה על עומקו של משבר הזהות בו הוא שרוי.
גם אופן הטיפול של מערכת החינוך הממלכתית חילונית בסוגיית הזהות היהודית
אינו מאפשר לתלמידים התמודדות אקטיבית. דוקא בזירה שאמורה, לכאורה,
להיות הקוגנטיבית ביותר, אנו עדים לאופן לימוד מנוכר ופאסיבי.
לימודי הספרות העברית, התנ"ך, ההיסטוריה היהודית והציונית נערכים כך שהחומר
נמסר לתלמידים בנוסח מוגמר, מנותק לחלוטין מהעוצמות שהביאו להיווצרותו,
וכן ממשמעויותיו לחייהם. החומרים מחולקים באופן מלאכותי ומעוות ל"מקצועות",
כאילו נוצרו כל אחד בנפרד בחלל סטרילי. מן התלמידים מצופה לשנן את החומר ולהפגין
בבחינה את יכולת השינון שלהם. החקר, הבירור, החיפוש, המיון, שאילת השאלות –
כל אלה, כאופן לימוד, אינם מושרשים במערכת החינוך. גם כאן פוגשים היהודים החילונים
(בשלב בו הם מתעצבים ככאלו)
את זהותם כמוצר מוגמר, באופן המונע מהם חשיבה, ביקורת, או יצירה - דהיינו - דיאלוג.
נסיונות מערכת החינוך לשנות את המצב (ועדות שנהר וקרמניצר לדוגמא)
מייצרים אלטרנטיבות חינוכיות, חלקן בעלות פוטנציאל אמיתי. אך הן מהוות טיפה בים -
הן מבחינת מספר התלמידים שזוכה לחוות אותן והן מבחינת חלקן היחסי
בסדר היום של בית הספר ושל התלמידים.
תרבות הצריכה מדגישה את הצד הפאסיבי באדם, על חשבון זה היצירתי.
פעולתו המרכזית של הצרכן אינה בחירה כי אם ברירה בין אפשרויות:
הוא מלקט את המוצרים מתוך מבחר מסוים שעומד בפניו. הדבר משפיע, כמובן,
גם על היחס לעניין הזהות. היהודי החילוני בן זמננו, המחפש פתרונות, אינו יודע לשאול.
מאחר שאין מי שיפתח לו, זולת הוא עצמו, עליו להיות אקטיבי - חושב, ביקורתי,
ערכי ובעיקר יצירתי. אקטיביות כזו אפשרית רק בסביבה המקיימת עמו דיאלוג.
בעולם היהודי המסורתי סיפקה את הצורך בדיאלוג הקהילה המקומית.
חלוצי העליות השניה והשלישית אימצו והמשיכו את מודל הקהילה כתשתית הבסיסית
ליצירת הזהות הפרטית של האדם. הקבוצה כמעגל שייכות הייתה הזירה להתלבטות, ליצירה,
לעימות ולהתמודדות. המפגש המתמיד בין האנשים והשאיפה הבלתי אפשרית להגיע להסכמה,
יצרו את הדיאלוג האינטנסיבי, שהוא, כאמור, התנאי ההכרחי לגיבושה של זהות.
אכן, אחד המקומות היחידים בהם נדמה כי הצרוף 'יהודי' ו'חילוני' אינם מושגים מנותקים
הוא התנועה הקיבוצית. גם זו אינה מקשה אחת, ובקיבוצים בהם מתקיים דיאלוג חברתי
פורה יותר, נראה שההתמודדות עם הזהות היהודית משמעותית יותר.
רוב היהודים החילוניים התל-אביבים לא יקראו לעצמם 'יהודים חילוניים'. הם 'חילוניים' סתם.
ההשמטה אינה מקרית, והיא פועל יוצא של ויתור. מוטב לדייק: ויתור הוא סוג של בחירה.
החילוני של היום לא ויתר על יהדותו – הוא פשוט איבד אותה.

ישי פרסול הוא חבר ביסו"ד, מחנך בתנועת הנוער 'המחנות העולים'
ותלמיד החוג להיסטוריה של עם ישראל באונ' ת"א 
 
 

 
מהי זהות יהודית חילונית? / יאיר צבן
 
בשבילי החילוניות איננה היעדר. היא איננה הגדרה נגטיבית.
חילוניות איננה רק לא להאמין באלוהים. נכון שבאופן היסטורי התפתחה החילוניות
כשלילה של העולם הדתי. אבל אילו הייתה רק אמירה 'לאו', לא הייתה יכולה להתמודד
עם העולם האדיר הניצב מולה, עולם בעל עוצמה פוליטית, כלכלית, תרבותית ורוחנית כה גדולה.
החילוניות יכלה להתמודד עם העולם הדתי מפני שהייתה בנויה על כמה אבני יסוד חיוביות
בעלות משמעות אדירה. היא קודם כל מושג היסטורי-תרבותי, שיש לו תוכן משל עצמו.
היא בנויה מארבע מערכות מושגים: החילוניות היא הומניזם. זו התפיסה האנושית,
שראשיתה ברנסאנס, שהאדם הוא תכלית היקום. זו תפיסה אנטרופצנטריסטית,
המעמידה את האדם, ולא את האל, במרכז העולם והחיים.חילוניות היא רציונאליזם.
זוהי ההכרה בריבונותה של התבונה האנושית, ומתנגדת לתפיסה המסורתית
שבמופלא ממך אל תדרוש. זו הכרה בכך שאין שום שאלה, לא בטבע, לא ביקום,
לא באדם ולא בחברה, שהיא מחוץ לתחום הדיון האנושי ושאפריורי התבונה האנושית
מנועה מלהתמודד איתה. התבונה אמנם לעולם לא תפענח את האמת האבסולוטית,
וזו תהיה ריצה אין סופית בחיפוש אחריה. חילוניות היא סובלנות והיא גם ריבונות.
 
 

בניין אומה = יצירת שפה חדשה/ אבי זעירא

"אולם כינורו של דוד יכול לשוב לכוחו רק פה, בארץ ישראל

ופה אנחנו בייחוד זקוקים לו בעבודתנו שאינה עוד עבודה,

בחיינו שאינם עוד חיים" (א.ד גורדון)

במהלך שנות ה 80', בשיא ניוונה של תנועת 'המחנות העולים', התרחש מחזה אבסורד במחנה שלי, מחנה נו"ש:

בסופה של פעולה על "הקיבוץ", התחיל ויכוח ביננו, החניכים,  לבין הקומונר הקבוצניק בדבר הנחיצות שבהליכה לקיבוץ. עד כאן, נורמאלי.

אלא שבמצדדים, עמדנו אנחנו, החניכים 'העירניקים', ואילו הוא, הקומונר, פאר היצירה הקבוצית, טען בלהט שאנו עושים שטות והא ראייה – "אפילו אני, לא חושב לשנייה, להישאר בקבוץ לאחר הצבא".

בדיעבד, ניתן לזהות  כאן את הכשלון החינוכי הקבוצי, ואולי אף הציוני בכללו, שהאמין כי די לו לאדם שיחיה מציאות חיים אוטופית, כדי שיתמיד בה ויאמין בה.

הפנטזיה הציונית בדבר ה"יליד" ששפתו היא העברית ונופו הוא הארץ, די לה כדי לעשות תיקון בנפש היהודי, הוכחה כעורבא פרח.

 

דבקותה של הציונות המעשית ב"חיים", בעולם המעשה, בבניית הארץ והמדינה,ללא יצירתה המשלימה של תורת החיים הארצישראלית, גוזרת עליה כליה מבפנים, בדיוק כפי שביקרה את יהדות הגולה שדבקה, בלעדית, ב"ספר" וניתקה את היהודי מכל פיסת חיים שהיא.

היום, בחלוף מספיק שנות ציונות בארץ, נדמה כי מותר לשאול שאלות על ההפרדה הזו, בין מחזיקי התורה למחזיקי החיים, או בין שוללי התורה למחייבי החיים:

אומר על כך גורדון:

"בניין אומה אינו בניין חברה. יסודותיו לאין ערוך יותר עמוקים. אבני היסוד הן פה לא רק הסדר המתוקן של החיים הכלכליים והצדק המבוקש בהם, כי אם גם כל המידות של החיים העליוניים. פה נבנה והולך יסוד לא רק לחיים ציבוריים חדשים, כי אם גם לנפשיות ולמחשבתיות לאומיות...אבל בעיקר חשובה העצמות הלאומית, הטעונה ביטוי מיוחד, עצמי בכל גילויי החיים...הלוא זה ההבדל שביננו לבעלי החומר ולבין בעלי הרוח יחד, שאנחנו גורסים: חיים, חומר ורוח כאחד בכל טיפה של פעולה חיונית" (עמ' 251).

חלוצינו שרו, ואנו עימם: "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות".

בנייתה של התרבות העברית, המתחדשת בארצה, במובנה המקיף והעמוק ביותר,  טרם הושלמה.

למעשה, היא אף בחיתוליה. בשונה מיתר תחומי החיים הכלכליים, הבטחוניים והמדיניים שכולם נוצקו בדפוסים חדשים, מודרניים, אוניברסליים (פשוט משום העדרה של תשתית פיסית או רעיונית לרעיונות מודרניים כמו 'מדינה' ו'חברת המון', בתרבות ובהיסטוריה היהודית) הרי שלתרבות היהודית קיימת תשתית עומק בדמות סמלים דשנים, מושגי עומק ושפה עתיקה מרובת רבדים.

רק התרבות היהודית, על שפתה העשירה, על יניקתה מעולמות רוח נשגבים, על נגיעתה בשורשי רוחו של האדם כמו גם במסתרי האל, עשוייה לשמש מעיין נובע לאותן "נפשיות ומחשבתיות לאומיות", אליהן מייחל גורדון.

 

מרתק לבחון את התפתחותה של ההלכה היהודית, כביטוי להתפתחות תרבותית, עד מופעיה של הקידמה והציונות ולמצוא, למעשה, שיתוק מערכות כללי: עד היום לא השכילו פוסקים ציוניים להביא כל חידוש משמעותי הנובע מעצם השתנותם של תנאי המחייה היהודיים – ריבונות, צבא, רוב יהודי, ארץ וכו'. (אפילו תקנת השמיטה המפורסמת של הרב קוק, מאויימת כיום! ראו להלן הויכוח שהתקיים במהלך תשס"ח בתקשורת).

כך, בתמונת ראי, ניתן לראות זניחה, כמעט מוחלטת, של התשתית היהודית הבתר – מקראית ("יצירות הגולה", קראנו לכך) בקרב מעצבי התרבות והשפה העברית המתחדשות בארץ.

מה זו, מרוב מחוייבות לעבר, איננה מתקדמת, כך זו, מרוב מחוייבות לעולם העתיד, מזניחה את תורת ישראל.

אומר גורדון:

"אבל השטן הגלותי, המשחק בנו כבכדור משחק, חכם ממנו (ממנו = מאיתנו – א.ז). הוא יודע כיצד משטים בעם תלוש, מפרפר בין החיים ובין המוות, כיצד מסיחין את הדעת מריכוז כל הכוחות בעבודת החיים הבלתי אמצעית, אשר בלעדיו, בלי ריכוז כזה, אין חיים ואין גידול ואין יצירה, כיצד מסכסכים איש ברעהו ומבלבלים את המוחות של אלה, שבאו לכאורה להיות החלוץ העובר לפני העם. כלום כלו מאשפתו כל החצים, כל הפראזיולוגיה הגלותית? והנה באו והביאו מהגולה כל הני מילי מעלייתא: סוציאליות, פרוליטריון עולמי, אינטרנציונל, מלחמת המעמדות, שביתות, וגם 'השקפת עולם קבועה' לא חסרה. הכל כמו בערי הגולה ועיירותיה, דבר לא נעדר..." (עמ' 257).

גורדון מפעיל את שם הקוד 'גלות', שהיא "החטא הקדמון" של היהדות, ע"פ המשנה החלוצית, לא כנגד תכנים מסויימים אלא כנגד הוויה מסויימת, היא הוויית 'פילוג הכוחות'. כנגדה, הוא מעמיד את הוויית 'ריכוז הכוחות'.

כלומר, המהלך הציוני המגשים, מכיל בתוכו את האפשרות המכסימלית של חיים יהודיים – יצירה של עליונים ותחתונים, של חומר ורוח, של חיים ותורה.

השקעת כל הכוחות בבנייתה של החברה בלבד, טעות מיסודה, כיון שהיא משימה חלקית בציונות. המשימה השלימה היא יצירתם של חיים יהודיים בארץ ישראל בצד יצירתה של תורת ארץ ישראל. לשני פנים אלה, ייקרא – 'החיים'.

מכאן, עלינו להסיק כי כל נסיון להתיר את הקשר בין שתי הוויות חיים אלה, סופו 'גולה'.

הלומד, ותורתו אינה משתמעת בחייו, חוטא בחלקיות ההווייה.

המגשים, וחייו אינם שלובים בתורה, חוטא אף הוא בחלקיות ההווייה.

 

וכאן החידוד:

'תורה' היא קודם כל ולפני הכל, התורה היהודית.

כל נסיון לאוניברסליות גורר אחריו ניכור תרבותי:

"ולפיכך, אינני יכול להשלים עם הרעיון, שהוא, בשובו להיות עם חי, לא יהיה גדל מתוך עצמו, כי אם נגרר אחרי אחרים. אם מה שמתייצר פה יהיה פה רק תרגום עברי מהחיים האירופאיים, כמו שמחייבת ע"פ עצם מהותה הציונות הסוציאלית – הוא לא יקום ולא יחיה, כי לא תהיה בו אותה רוח החיים הכבירה, המקימה, המפעילה, המחיה." (עמ' 256).

גורדון מפליג וטוען, כי לא תיתכן תחייתו הלאומית של העם,  אם לא תשאב ממקורותיה שלה.

כלומר, המהלך הרדיקלי של שינוי הסביבה היהודית, חייב לעבור דרך "הצנרת התרבותית", כלומר – שפה, חינוך, סמלים, מקורות, מיתוסים וכיו"ב.

ע"פ גורדון, גם אם יהיו חיינו כאן חיים מתוקנים, המושתתים על יסודות של מוסר וצדק סוציאליסטיים, עדיין לא הגשמנו את מטרת הציונות והיא – תיקונו השלם של העם היהודי בארצו. בכך, משלב גורדון את הדרך ההרצליאנית שדאגה ל'יהודים' יחד עם משנתו של אחד העם, שדאגה ל'יהדות'.  

 

אז מה עושים?

גורדון שהניח את יסודות המחשבה הזו, זקוק היה לבנאי חרוץ, שיעניק כלים להגשמתה.

נדמה לי, כי ראשיתה של תשובה נוכל למצוא בדבריו ופועלו של ביאליק:

"הרגשת הבעלות היא אצל זה מי שבא בראשונה וקיבל על עצמו את האחריות ואת הסכנה, את התקלות ואת הכשלונות הכרוכים עם כל רכוש וקניין אמיתי מהתחלה ועד הסוף. בגולה רכוש כזה לא היה לנו...

כאן בא"י כל זה פוסק. כאן מקבל המושג 'תרבות' את מלוא משמעותו. כל מה שהולך ונוצר בא"י ע"י יהודים – נוצר בידי יהודים, בכח עצמם, בכליהם, בכח ספרותם, בכח המדע שלהם...

העם רואה את כל הנוצר ע"י יהודים עצמם, ממילא הוא מבין כי זה גם כן חתיכת יהדות והשכינה היהודית שורה בכל זה." (לשאלת התרבות העברית, בתוך: דברים שבע"פ, כרך א', עמ' קע"ח).

ביאליק, מחזק את המושג הגורדוני – 'עצמיות'. ומוסיף נדבך חדש בהמשך דבריו:

"מה זה ספרות? ספרות הרי זה תאור של מציאות ו'סדר זרעים' זה תוצאת החיים. האנשים לא חיו לפי סדר זרעים אלא סדר זרעים  נכתב ע"פ החיים." (שם, עמ' קצ"ט).

נדמה לי כי כאן מתחיל ביאליק האדריכל, לבנות את ארגז הכלים לפיתוח תורתו של גורדון:

"כלי" ראשון: מהחיים לתורה -   היצירה הארץ הישראלית תהיה פועל יוצא הכרחי (ולא מותנית כלל בהיותה מגוייסת או לאו) של החיים כאן. זהו יתרוננו על הגולה. תחושת 'הבעלות' ותחושת 'הביתיות', הן תנאי הכרחי ביצירתה של תורה ארצישראלית אותנטית.

 

על ה"כלי" השני, נעמוד מאותו מאמר, בהקשר אחר (בו ביאליק עונה לברנר, שיצא בביקורת על מאמרו ' הלכה ואגדה'):

"בינתיים נעשתה ההלכה בדאית. הנה החיים החדשים שלנו: אמרתי שכאן צריך להכניס את ההלכה מאחורי האגדה. כלומר, אנחנו שרנו על התחייה, דיברנו גבוהות, כתבנו מאמרים, יצרנו פילוסופיה של תחייה של אחד העם ואני קראתי והשתמשתי בטרמין (מושג – א.ז) ישן של 'הלכה'  שזה חדש לעולם, קראתי לתחייה של ההלכה בצורה ההלכית...

אני בוחר בכוונה בטרמינים ישנים למושגים החדשים, כדי להראות על  הטרמינים הללו שיש להם מושג נצחי. אני רוצה לגאול את הטרמינים  הללו מן האוויר המיוחד הזה לתחום האוויר האנושי, הכללי: סיקולריזציה של המונחים הללו, חילול. יש חילול של גידוף ויש חילול של גאולה. אני דרכי לגאול. (שם, עמ' קצ"ח).

"כלי" שני : מהתורה לחיים -  התרבות היהודית יצרה, כל עוד הייתה במחובר להוויה היהודית ההסטורית, מושגי יסוד אשר בעזרתם ידעה להמשיג את ההווה. המושגים, כתיבות מילוליות, לא נהדפו אל מחוץ לגדר החיים. נהפוך הוא, הם שימשו כיסוד המתמיד, הבלתי משתנה, שעל גבו הוטענו כל אותם יצירי הווה הסטורי משתנה. כך למשל, ניתן למנות "סל מושגי יסוד" המלווים ומלבים את התרבות והחברה היהודית מזמנים עתיקים – פסח, שבת, תיקון עולם, הלכה, אלוהים ועוד.

ביאליק, מציע לא לזרוק את הכלי התרבותי – הוא הסמל היהודי, בשל המציאות הציונית החדשה, אלא להטעינו בחומרי הווייה הארצישראלית הציונית ובכך, לדעת להחזיק את "המקל משני קצותיו" – אי ויתור על ההווה הציוני בשם ערכי העבר המסורתיים ולהיפך, העמדת ההוויה הציונית כממשיכה לגיטימית של תשתיות היהדות, הפועלת בתוך מסגרות השפה והתרבות היהודית, ולא כאלטרנטיבה לה.

 

ברוח זו, יציע מדורנו לעצב את השפה הציונית – סוציאליסטית, על מושגיה האוניברסליים (מהפכה, שינוי חברתי, פרולטריון וכו') דרך מושגי היסוד של תרבותנו.

ביסוד המהלך מונחת ההנחה כי ערכים ככלל, וערכי הצדק והשוויון בפרט, הינם אוניברסליים ולא נכון לנכסם לקבוצה או תרבות מסויימת, אלא שאופן ביטויים, השפה בה הם מוטמעים, ההדהוד שהם יוצרים בקרבנו, הוא היסוד המשתנה מתרבות לתרבות.

יש לשער, כי במסע המוצע נגלה כי חלק ממושגי היסוד הסוציאליסטיים כבר קיימים ומשוקעים בתרבות היהודית וכל שנשאר הוא לחשפם.

מן הסתם,לא כל מושג מודרני יש לו אחיזה במושג יסוד תרבותי יהודי וכאן, אם אך נחפוץ, אנו נדרשים לפעולת יצירה שאיננה מסתפקת בפעולת תרגום בלבד, אלא ביצירה תרבותית מקיפה ומאתגרת המצריכה עיון ולימוד מעמיקים.

מדורנו ישאף להציג סדרה של מושגי יסוד יהודיים המשוחחים עם השקפת העולם הציונית – סוציאליסטית, כל פעם, מושג אחר.

למסענו המיוחד, יש כבר שותפים אחרים, לא רק סוציאליסטיים, חלקם דתיים, המבקשים למלא נפשם בתורה ארצישראלית ייחודית, שתעניק משמעות ערכית ונפשית למעשה הציוני.

יתרה מכך, אנו סבורים כי יצירתה של תורת חיים ציונית מעין זו, תהווה בשורה אמיתית, ברוחו של אחד העם, באשר למקומה הנבחר והמיוחד של מדינת ישראל, בקרב יהודי התפוצות והעולם.

 נכתב עבור "חברה-כתב עת סוציאליסטי לענייני חברה, כלכלה, פוליטיקה ותרבות.  

לקריאת המאמר בקובץ וורד-לחץ כאן

 



 

 

 



שיטים, מכון החגים - בית היוצר להתחדשות התרבות היהודית והחברה בישראל, קיבוץ בית השיטה, 10801, טלפון: 04-6536344, פקס: 04-6532683

מכון שיטים (ע"ר) מס' עמותה 58-0459212

chagim@bethashita.org.il

המכון נתמך ע"י הגופים הבאים: מן היסוד, קרן מוזס וולפוביץ והתנועה הקיבוצית.

היצירות המוצגות באתר הן ברישיון | האתר נבנה ע"י   

כרגע באתר 438 גולשים