דף הבית יהדות, תרבות וערכים הגות והרהור
 שלח ברכה לחבר
 ציר היסטורי
 קישורים לאתרים
 הסקר השבועי
הגות והרהור

החג הישראלי הוא יצירה מיוחדת במינה / אליהו עמיצור

החג בחיים קדם בהרבה לזה שבתורה / אליהו עמיצור

א ד ם   ע ם   פ נ ס / אורי הייטנר

מערה בין קבר לרחם / עליזה משה (על מערת אפלטון, המטריקס, מערת הרשב"י ואליהו הנביא)

"מה העבודה הזאת לכם?!" / אבי זעירא

מעמקי הציונות / שירן בן יעקב

חז"ל והקבוצות השיתופיות / אבי זעירא

מדינת ישראל בין כוח למוסר / אבי זעירא

אקולוגיה - עלה התאנה שלנו / אבי זעירא

הערגה למוצקות ההוויה - הצעה למדרש על ההלכה לפי ביאליק

 

 


 

החג הישראלי הוא יצירה מיוחדת במינה / אליהו עמיצור

 

מופלאים ומוזרים דברי-ימי-ישראל - כחידה הם בעיני כל באי-עולם. לא ככל הגויים, בית ישראל, וגם חגיו לא ידמו לחגי העמים כולם. בנוהג באומות-העולם, חג להם, הרי הוא חג טבע, או חג לאומי, או חג דתי... לא כן מועדי ישראל! כל אלה בהם - וכמה וכמה גוונים נוספים להם - וכל היסודות מובלטים - ויחד עם זאת אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה. ובסיכומו של דבר החג הישראלי הוא יצירה מיוחדת במינה - אשר אין דוגמתה בין אומות העולם.

משל למה החג הישראלי דומה? לתל קדומים. מה תל זה עתיק הוא - וחייהם ועמלם, סבלם ואושרם של דורות רבים גלומים בו - אף מועדי ישראל כן. עתיקים הם ומשוקעים בהם חיי דורות רבים, על שמחתם וייסוריהם, מאוויהם, געגועיהם וכיסופיהם - דור דור וגווני, דור דור מדגיש את היסוד הנראה לו ביותר, דוד-דור קורא לחג בשם קרוב ללבו.

מה תל זה הוא יצירת דורות רבים, יישוב על גבי יישוב - והריסות היישוב הקודם לא פונו - ושרידיו לא סולקו - כי אם "עיר נבנתה על על תלה" ומאבני העיר הקודמת - קמה ונבנתה העיר החדשה - אף חגי ישראל כן. כל דור ודור הוסיף תוכן לתוכנו הקדום של החג - מבלי לבטל את יצירת הראשונים - ומבלי לרוקן את החג מתוכנו הקודם.

 

בחזרה לראש הדף

 


 

החג בחיים קדם בהרבה לזה שבתורה / אליהו עמיצור

 

החג למעשה קדם להלכה. החג בחיים קדם בהרבה לזה שבתורה. האדם הקדמון אשר הרגיש בלבו הרגשת חג, אשר הרגיש שלבו מלא על גדותיו - לא חיכה עד אשר כהניו יפקדו עליו לחוג, ויקבעו לו את מועד החג. הוא חגג במועד הנראה לו לנכון ומתאים ביותר. לימים הפך הדבר לנוהג. הנוהג אין לו עדיין תקנות קבועות והתאריכים זרים לו. בעקבות הנוהג בא החוק. הוא הקובע את התאריך, מסדיר את המנהגים, מסביר את הגורמים, מורה ומכון, שואל ומתרץ. במלה אחת - מחוקק. ויהי המנהג לחוק. וייכתב החוק וירשם לזיכרון לדורות ויפורט, ויעובד, ויפורש, ויתורץ, ויוגדר, וייקבע לו תאריך - ותחומים נתחמו לו.

 

בחזרה לראש הדף

 


 

 

א ד ם   ע ם   פ נ ס / אורי הייטנר

 

במסכת מגילה מסופר על רבי יוסי, שהצטער כל  ימיו על שלא הצליח להבין את הפסוק: "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העיוור באפילה" (דברים כ"ח כ"ט). אמר: וכי מה אכפת לו לעיוור אם יום הוא, או אם לילה, שהרי בכל מקרה איננו רואה. עד שיום אחד בא מעשה לידיו, ופגש באישון לילה ובאפילה עיוור אחד, שהיה מהלך בדרך ופנס בידו. אמר רבי יוסי לעיוור: "בני, למה לך פנס?" אמר לו העיוור: "כל זמן שהפנס הזה בידי, רואים אותי בני אדם ומצילים אותי מן הבורות, מן המהמורות ומן השיחים הקוצניים שבדרך".

כשאני קורא את המדרש הזה, השאלה הראשונה העולה במוחי היא - מיהו העיוור בסיפור הזה, רבי יוסי או ה"עיוור אחד". ברור מי עיוור פיסי. אבל מבחינה מוסרית, העיוור הוא רבי יוסי. רבי יוסי עיוור למצוקות הזולת, אינו מסוגל להכנס לראשו של האחר, של החלש. יש כאן ביקורת חברתית על מנהיגות מנותקת, מסוגרת, אליטה הספונה בדל"ת אמות מגדל השן האקדמי של בית המדרש, מייגעת את מוחה בסוגיות תיאורטיות של פירוש פסוק זה או אחר, מבלי להבין את הפסוק לעומקו, כמאפשר להבין את מצוקתו של החלש, של הנכה, של העיוור. מנהיגות אמיתית היא זו, שצערה הוא צער החלשים בחברה, ולא צער מיופייף על אי הבנת פסוק; סוגיה המעניינת רק את מי שנמצא בין כותלי בית המדרש. מנהיגות אמיתית מתבטאת במחוייבות חברתית, באכפתיות לחברה ולמצוקותיה. מנהיגות אמיתית מחוייבת "להציל את העיוור מן הבורות, מן המהמורות ומן השיחים הקוצניים שבדרך". מנהיגות כזאת, תייגע את מוחה במאמצים אמיתיים לפתור את הבעיות החברתיות.

****

"אמר רבי אלעזר: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון - אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו.

כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהם. ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא" (חגיגה, י"ב ע"ב).

מיהם אותם צדיקים לעתיד לבוא, שיזכו ואור הגנוז שמור להם?

ניתן להתייחס לכך בפאסיביות - בבוא הגאולה יהיו הצדיקים שיזכו לכך.

היהדות היא תרבות אקטיבית, הדורשת מן האדם לנהוג בצדיקות, ולכן ראוי כל יהודי לראות עצמו כמי שבמעשיו, בהתנהגותו ובאורח חייו עשוי לקרב את הגאולה.

"שאלו חסידים: היכן גנזו? השיבו: בתורה. שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה?

השיבו: ימצאו וימצאו. שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז שבתורה?

השיבו: יגלוהו באורח חייהם" (מרטין בובר, "האור הגנוז").

מדרש חסידים זה של מרטין בובר, מחזיר אותנו לסיפור על רבי יוסי והעיוור. האור הגנוז חבוי בתורה, אך הוא לא יתגלה מלימוד תורה לשמה, אלא במופת אורח חייהם, של המחוייבים לערכיה, שהרי דרך ארץ קדמה לתורה. ואולי, ה"אור" גנוז בתוך המילה "אורח", ללמדנו שאורח החיים שלנו הוא שעשוי לגלותו, אם נהיה ראויים לכך (ואותיות המילה "אור" גנוזות גם במילה "ראוי").

רבי יוסי היה גדול בתורה, כל ימיו הצטער על פסוק שלא הצליח לפרשו, אך כל עוד לא יצא החוצה מבית המדרש, לראות לאדם העיוור "את הלבן שבעיניים", לא הצליח לפרש את הפסוק. רק כאשר פגש את המצוקה האמיתית, רק אז נפתרה הסוגיה.

רק אז הצליח במשימת ביאור הפסוק. רק אז נגלה לו ה"אור" שבפסוק, הגנוז גם במילה "ביאור". אותו עיוור פקח את עיניו של רבי יוסי. הוא, בפנס שלו, האיר לו את הדרך, כאומר: אם עד עכשיו היית מלא בעצמך, מה שהטריד את מנוחתך היה העובדה שאתה לא מצליח להבין פסוק מסויים,

הרי אם תלך בדרך אותה אני מאיר לך, תבין באמת את התורה - תורת אמת, שמשמעותה היא תביעה לאורח חיים של סולידריות וצדק חברתי.

****

האם תתכן מנהיגות אחרת?

בתלמוד הירושלמי (מסכת שביעית ג', ז') מסופר: "שאול זכה למלכות, מפני שהיה זקנו מדליק נרות לרבים, במבואות האפלים". זקנו = סבו.

ולפי המדרש, סבו של שאול נקרא, בזכות מעשיו, "נר". נר, שהיה גם אביו של שר צבאו של שאול, אבנר בן נר. סבו של שאול, ומן הסתם מרמז המדרש על כך שהגנים הללו מצויים גם אצל שאול עצמו, האיר את הדרך לרבים. יש בכך כפל משמעות - האיר את הדרך במובן הרוחני. האיר את הדרך במובן הפיסי, סייע לעיוורים ולחלשים למצוא את דרכם, ולהיזהר מן "המבואות האפלים", "מן הבורות, מן המהמורות ומן השיחים הקוצניים שבדרך". זאת מנהיגות אמת.

****

והמנהיגות של ימינו, של מדינת ישראל? קשה לחשוד באולמרט, בפרץ, בהירשזון ובחבריהם, שכל חייהם הם מצטערים בניסיון לפרש פסוק מהתורה. אבל האם הם ערים למצוקות שבחברה הישראלית? האם הם מחוייבים לחברה ולפתרון בעיותיה? או שמא גם הם עסוקים בעצמם, בקריירה שלהם,

ספונים בדל"ת אמות של פוליטיקה? שמעתי לפני ימים אחדים את נאומו חוצב הלהבות של עמיר פרץ, אודות הרדיפה שרודפים אותו. נזכרתי בדברים שאמר פעם רבין על פרס: "במסכנות לא בונים מנהיגות". אבל בעיקר התרשמתי מכך שכל הנאום רצוף ב"אני", "אני", "אני".

נאום של מנהיג, שנבחר על תקן של מחוייבות חברתית, אך כל כולו מרוכז בעצמו. ואם עצמו ממלא את כולו, איך ישארו לו מרץ, אנרגיה וזמן למצוקות החברה, לצרכי הכלל? וכמובן, פרץ הוא משל להנהגה הישראלית באופן כללי.

****

המנהיגות שהקימה את המדינה; המנהיגות של היישוב טרם הקמת המדינה ושל המדינה בשנותיה הראשונות, היתה מנהיגות מזן אחר. נוטים להציג את המנהיגות ההיא, ככזאת שבלהט המשימתיות של המהפכה הציונית לא ראתה את הפרט, את האנשים עצמם. ההיסטוריונים החדשים מאשימים את המנהיגות הזאת, שהיא התייחסה לאנשים כאל שמן בגלגלי המהפכה. אבל האמת היא, שאותה מנהיגות הקימה חברה סולידרית ומוסדות של סולידריות חברתית, כמו ההסתדרות הכללית, קופת חולים, חברת העובדים, בנק הפועלים (כשעוד היה בנק של העמלים ולא של העמלות)

וכמובן - צורות ההתיישבות השונות שנועדו לבנות חברת מופת של ערבות הדדית, החל בשכונות הפועלים, דרך המושב ומעל לכל -  הקיבוץ, הערבות ההדדית בהתגלמותה. אותה מנהיגות ביקשה את האור הגנוז והאמינה שבאורח חייה היא מגלה אותו. דוד בן גוריון האמין שמדינת ישראל, שתושתת על חזון הצדק והשלום של נביאי ישראל, תהיה אור לגויים.

בשירו "הנס של הלב האמיץ", הציב המשורר אהרון זאב, קצין חינוך ראשי הראשון של צה"ל, אלטרנטיבה ליהדות שציפתה לנס. שירו מתחיל במילים השאולות מתפילת "על הניסים" של חנוכה:

"הנרות הללו אנו מדליקים / על הניסים והנפלאות / שבימים ההם ובזמן הזה", אך מיד הוא משנה כיוון.

הניסים "שנעשו בידי אנוש / הנס של הלב האמיץ / הפלא של רוח האדם" וכו'. מהבית השני השיר מולחן, ומוכר כ"אנו נושאים לפידים" (שנגינתו מלווה את טקס הדלקת המשואות ערב יום העצמאות).

זאב מתאר את האנשים הצמאים לאור, אך מבינים שהוא לא יגיע בדרך נס, אלא הם יביאו אותו במעשיהם. הוא קורא לאותם אנשים להצטרף אליהם, אל ההנהגה המחוייבת לגלות את האור הגנוז.

"ומי אשר לב לו / הצמא לאור / ישא את עיניו ולבו אלינו / לאור / ויבוא!" ומדוע "אנו", מצליחים, נצליח, לגלות את האור?

כיוון שאיננו מצפים לנס. איננו אומרים ש"יהיה בסדר". אנו מחוייבים לחצוב בסלע עד דם כדי לגלות את האור הגנוז.

"נס לא קרה לנו / פך שמן לא מצאנו / לעמק הלכנו / ההרה עלינו / מעיינות האורות הגנוזים גלינו / נס לא קרה לנו / פך שמן לא מצאנו / בסלע חצבנו עד דם / ויהי אור!"

ויהי אור! זאב חוזר לבריאת העולם. המעשה הראשון של הקב"ה הוא בריאת האור. איזה אור?

האור הגנוז, אותו הוא מחביא מאיתנו מאז דור המבול. זאב ובני דורו, מאמינים שבידיהם המפתח לגלות את האור הזה.

****

המשורר אברהם שלונסקי, איש העליה השלישית ומאנשי הרוח המובהקים של תנועת העבודה, ראה אף הוא את מעשה החלוצים כחיפוש אחר האור הגנוז. בשיר שבת במחזור השירים "בגלבוע", הוא כותב: "כי שבעה הם ימים ימות השבוע / ושבעה יש קנים למנורה / ומי אשר הדליק המנורה בנפש / הוא יצק השמן לאורה". שבעת הקנים במנורת בית המקדש, משולים בעיניו לשבעת ימות השבוע. ביהדות של הגולה הוא ראה יהדות של שבת בלבד;

יהדות תלושה, של רוח ללא חומר, ללא מעשה. הוא האמין שחבריו והוא יוצרים יהדות שיש בה גם ששת ימי מעשה, שגם הם מקודשים, גם הם משולים למנורת בית המקדש. ומי ראוי לצקת את השמן לאורה של מנורת בית המקדש? מי אשר הדליק המנורה בנפש, כלומר אותם חלוצים עליהם כותב שלונסקי, בגוף ראשון, את השיר כולו.

ביציקת השמן במנורה, מציג שלונסקי את החלוצים ככוהנים וכלוויים של ימינו. ובמה הם זכו לכך?

"הו צק נא השמן וראה כמה מזמור / פה הותז מגביע זהבך / על גגות על כבישים על חולות בארצי / הן ידך ריבוני זו שפכה".

בניין הארץ, בניין חברת המופת, משול למזמורי הלוויים. הם, החלוצים, החילונים (לכאורה?) הם ידו של האלוהים. הם מביאי הגאולה.

****

למנהיגות שהובילה את מעשה בניין הארץ, לא היה צבא, לא היתה משטרה, לא היו בתי משפט. אך היא היתה אוטוריטה אמיתית ליישוב, והציבור הלך אחריה, הלך לאורה. מדוע? הציבור האמין שהמנהיגות הזו מחוייבת באמת לחברה ולחזונה. הציבור האמין שזו מנהיגות היודעת לגלות את האור. איך יכול יצחק טבנקין, להניע אלפים רבים ליישב את האזורים הקשים ביותר, המסוכנים ביותר, להקים קיבוץ בכל פינה בארץ, לצאת לשליחות ההעפלה, הפלמ"ח ושאר המשימות הלאומיות שבני הקיבוץ המאוחד נרתמו אליהם?

אולי יסביר זאת הסיפור הבא, מפיו של ישראל גלילי: "אני זוכר ליל חורף, רוח, התריסים נוקשים זה בזה, הגשם ממשמש ובא. חשכה מוחלטת. והנה, פנס, אדם עם פנס. זה היה יצחק טבנקין. 'לאן?', שאלתי. 'אני מחפש אדם', ענה לי טבנקין, 'אני מחפש מגע אדם'".

 

בחזרה לראש הדף 

 


 

 

"מה העבודה הזאת לכם?!" / אבי זעירא
התרבות היהודית כבית יוצר למחשבה מהפכנית
מאמר זה, אין עניינו בקשר שבין יהודים ומהפכה (המעוניין, יראה להלן: 'בעידן האלימות' / י. טלמון, בהוצ' ספרית אופקים עם עובד, 1974, עמ' 184-264) אלא במערך הזיקות שמקיימת התרבות היהודית עם עולם ערכי המהפכה הסוציאליסטית. בקיץ תרפ"ד, 1924, נפטר נחמן סירקין - מאבותיה המכוננים של הציונות הסוציאליסטית. ספד לו יצחק בן צבי (לימים, נשיאה הראשון של מדינת ישראל):
"מבחינה כרונולגית היה ראוי לנסח: הס, סירקין, א.ד.גורדון, בורוכוב. אולם מבחינה היסטורית יהיה נכון יותר אם נגרוס אחרת. "

... לפי הממשות ההיסטורית כמדומני נצדק יותר אם נגרוס: סירקין קבל תורה מהס ומסרה לברל, וברל הקיף בה את הכנסת הגדולה של אנשי העליה השניה. משנתו של גורדון ומשנתו של ברוכוב עם כל השפעתם המרובה - משניות לעצמן הן..." ("משנת ראשונים" - מנורת האבות אשר לכנרת, פרסומי ההסתדרות הכללית, עמ' 9).
כוחות נפש מנוגדים פעלו בקרב חלוצי העליות ה - 2 וה - 3.
האחד - ביקש להוות אלטרנטיבה להיסטוריה היהודית וכפועל יוצא, ניסה לעצב את זהותו ע"י שיח 'לעומתי', שרב בו המקום לעולם המחשבה המהפכני - סוציאליסטי.
השני - ביקש להראות כי הציונות הסוציאליסטית, היא היא הממשיכה הנכונה של היהדות ובעצם, היא מפנה דרמטי בחיי העם, אך בה בעת, מהווה חולייה בשלשלת חייו.

באמירה "כוחות נפש", יש נסיון לכרוך יחדיו, עולם אידיאולוגי בעולם אינטימי של רגשות וזכרונות, כיוון שיש להניח כי חלק מעוצמת הלהט המהפכני שפיכה בקרב חלוצינו, נבע מהצורך העמוק שלהם להתמודד עם ההשלכות הראשוניות והבסיסיות ביותר שנבעו מהכרתם המהפכנית (עזיבת הבית, תחושות היתמות ועוד). דברי בן צבי, מבטאים נסיון לייצר שלשלת -קבלה , ציונית סוציאליסטית, שמבחינה פרסונאלית, תחילתה במחצית המאה ה - 19 עם משה הס ("הרבי האדום"), אך יש לשים לב גם לנוסח הדברים:
לפנינו נסיון מודע ליצירת תודעה היסטורית השואבת את תוקפה מן ההיסטוריה היהודית העתיקה (משנה, אבות, פ"א) ומבטאת את רעיונותיה החדשים דרך סמליה העתיקים של האומה.
החלוצים בין יהדות ומהפכה:
המעיין בתולדותיה של תנועת הפועלים בא"י של המאה ה - 20, ימצא כי דווקא שושלת זו, היא שתטבע, בסופו של דבר,את חותמה ביישוב הנרקם והולך.הפלג המרקסיסטי, דוברה של האוניברסליות מהפכנית הצרופה, חזר לחצי האי קרים , מולדת המהפכה.בא"י נותרו אותם ציונים סוציאליסטיים, אשר היוו את, מה שלימים יכונה - 'הסוציאליזם הקונסטרוקטיווי', אשר עולם המעשה שלו, לא עמד תמיד במבחן המרקסיסטי הרדיקאלי (ראו בעניין זה, את ביקורתו של זאב שטרנהל על הציונות הסוציאליסטית בספרו - 'בניין אומה או תיקון חברה', בהוצ' עם עובד, 1995). באופן דומה ובמקביל ל'עולם המעשה', החלה נוצרת בא"י מחשבה יהודית - סוציאליסטית שמנעדה נע בין ברנר לגורדון.
'עולם התלמוד' הזה כלל נסיונות תרבותיים ומחשבתיים, לייסד כאן סוציאליזם השואב את השראתו גם ממקורות יהודיים, כפי שעשו לפניו, מוריו הגדולים - משה הס ונחמן סירקין. (על המנעד הרעיוני המורכב הזה ניתן לעמוד אצל גורדון - מכתבים ורשימות / א. ד גורדון. בעריכת ש. ה. ברגמן ואל. שוחט, בהוצאת מועצת פועלי חיפה, תשי"ז. עמ' 85-92 ואצל ברנר - כל כתביו, כרך ב', עמ'356-358).
לבירור המושג - 'מחשבה מהפכנית סוציאליסטית'
'מהפכנות' מבטאת יחס אקטיבי ביחס למציאות החברתית כי ביכולתו של האדם לנתחה, להבינה ולתקנה.
התיקון החברתי יאפשר לרעיונות הקדמה, באשר להיות האדם כריבון לעצמו ובעל זכויות טבעיות מתוקף היותו 'אדם', לקבל ביטוי ממוסד ומובנה בסדר החברתי והמדינה. המהפכנים סוברים כי המציאות החברתית , המעוצבת בידי כוחות הכלכלה הקפיטליסטית, מעוותת, דכאנית ומשרתת את האינטרסים של מתי מעט, מקרב שכבות האוכלוסייה.
רעיונות הקדמה החלו מקבלים אחיזה למן המאה ה - 18 ואילך, וניתן למצוא, לפחות בקרב חלק מן הדוברים שלהם, את שורשי הגותם ברעיונות המוסר של נביאי ישראל. (יש לציין, כי אין המדובר דווקא ביהודים, אלא בנסיון של משכילי התקופה לכונן את אידאלי הצדק, השוויון, החירות והאחווה, על אדנים אוניברסליים.) כיון שמתקיים פער מובנה בין הרעיונות הנאורים בדבר שחרור האדם ובין המציאות החברתית (וע"פ ניתוחו של מארקס, הרי שגם תודעתו של האדם היחיד, מהווה מכשול בפני שחרורו שלו עצמו!), הרי שכל נסיון לתקן זאת, עשוי להיתפס כמוזר, קקיוני או כהולך נגד הזרם.
רעיונות מהפכניים בתרבות היהודית

להיסטוריונים שביננו, אקדים ואומר כי בנסיון לקרוא רעיונות מודרניים בכתבים עתיקים, יש מן הסיכון שבאנאכרוניזם. כלומר, אך כפסע הוא לטעון כי כל שנאמר ע"י פורייה, מארקס, הס, סירקין וכו', כבר נאמר בהר סיני. וזאת כמובן, טעות קשה.
אך יש ויש אפשרות לקרוא את שנאמר בכתבים העתיקים על דרך הדרש, ההשראה הרעיונית והאסתטיקה הספרותית.
באופן זה, יש לקרוא את משה הס, שרק באחרית ימיו פנה אל עבר מקורותיו היהודיים, לאחר שכבר נטש אותם, והוא משקיף עליהם  מבלי לנטוש את התורה החדשה, שזה עתה יצר יחד עם מארקס:
"אלוהי ישראל לא יכול להיות פחות מאידיאל - הצדק אשר לו...כל תורת ישראל כולה נובעת מתוך עיקר זה של הוויה יחידה, הוויה שאין למעלה הימנה, המרכזת בקרבה את כל החיים העולמיים, חיי היחיד וחיי החברה...שוויון הכל בשטח המדיני, האזרחי והדתי, כיבוד אישיותו של היחיד, חלוקה צודקת של פרי העבודה.. כל הטובות האלה, שהיוונים והרומאים לא זכו להן אלא מקץ מאמצים ממושכים ומלחמות דמים...ישראל זכו להן כתוצאה ישרה מאמונתו באל הוויה אחד, שהצדק הוא עצם ישותו."

 (רומי וירושלים / מ. הס, בהוצ' הספריה הציונית עמ' 212-213).
ניתן לומר כי מאז פרסומו של ספרו, מתקיים מהלך תרבותי ופרשני המתמודד עם הנסיון לקרוא את האוטופיה המהפכנית דרך המקרא, המשנה, התלמוד והאחרים. באופן הזה, יכולה הייתה הציונות הסוציאליסטית למצוא את  מקורות השראתה בכתבי העם העתיקים. נביא להלן מספר דוגמאות:                                                                    
אידיאל שוויון ערך האדם, העומד בבסיסה של המחשבה הסוציאליסטית, נמצא לראשונה בתולדות הציביליזציה, אצלנו, היהודים:
כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  (בראשית ה')
או, למשל, קיומה של האוטופיה המקראית בדבר השמיטה והיובל והתייחסותו של ברנר אליה:
ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַיהוָה:  שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. 

ה אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר:  שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ. 

ו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה--לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ. 

ז וְלִבְהֶמְתְּךָ--וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ:  תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל. (ויקרא כ"ה)
כותב ברנר:
על פי זה יתעו בשווא כל אלה המתפעלים, למשל, מחוקי הקרקע שבתורת משה ורואים בחוקי היובל, למשל, סוציאליזמוס גמור, רעיון הלאמת הקרקע וכו'...מקורם בוודאי בקומוניזמוס הקדום הפרימיטיבי של חיי השבטים, השאיפה הטובה, שבוודאי לא יצאה מעולם לפועל של :

"ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו...וקראתם דרור לכל יושביה"

ודאי נעלה היא, אבל.. פירוש הדברים הוא: לא תימכר לצמיתות, אלא תשוב לבעליה בשנת היובל, אף אם לא יעבד אותה במו ידיו הוא, ואף שהיא פי מאה ממה שהוא צריך, כי אדמתו היא, קניינו הפרטי!   

(כל כתבי י. ח ברנר, כרך ג', עמ' 466 )
ניתן לראות כי אף האוטופיה המקראית שייתכן והיא הממשק הקרוב ביותר לרוח הסוציאליזם, עדיין איננה עונה להגדרת ברנר למושג - 'אוטופיה'.
באופן זה, יכולנו לעבור דרך תשתיות תרבות רבות נוספות כגון הפן הסוציאלי שבשבת, היחס לקניין, שאלת היחיד מול הכלל, רעיון המניין ועוד ועוד.
כל אלה, הינם התכנים ההומאניים הנמצאים במקורותינו אשר מהפכנים יהודיים ידעו למצוא בהם מקור מים לא אכזב.
אך עד כאן, לא חידשנו הרבה, כיון שרבים וטובים, מזרמי מחשבה מגוונים ניסו למצוא תקדימים עתיקים לרעיונותיהם המודרניים (כמו למשל, ז'אבוטינסקי בהתייחסו לעניין השמיטה והיובל ראו להלן, 'רעיון היובל', בתוך: אומה וחברה, ירושלים תש"י, עמ' 177.)
אני סבור כי מהפכנים יהודיים יכלו למצוא במורשתם לא רק את תכניה האוטופיים של המהפכה, אלא גם לשאוב השראה למכאניזם המהפכני עצמו.
שוב, יש להיזהר מאנאכרוניזם ובוודאי כשאנו דנים במושג - 'מהפכה', ששורשיו המקראיים אינם בעלי קונוטציה טובה (סיפורי חטאיהן של סדום ונינווה שזור במילה "נהפכת"), אך נדמה כי ניתן למצוא מקורות השראה לפעולה אקטיבית, ההולכת כנגד הסדר החברתי או התודעה השלטת במקורותינו. 
כך, ניתן לעמוד על שורשי ההשראה לביקורת התודעה הכוזבת (ביטוי מרקסיסטי) על כזבה של תודעת היחיד הנשטף בהגמוניה החברתית השלטת דרך סיפורו של אברהם ההולך ומנתץ את אליליו של אביו עובד האלילים.
עבודת האלילים של ימינו - הזוהר, הכסף, המצליחנות - מגולמים במסריו של סיפור עגל הזהב שעליו אומר המשורר הסוציאליסט:

כי נפשי עוד דרור שואפת                                  

לא מכרתיה לעגל פז        (ש. טשרניחובסקי / אני מאמין)

וכמובן, דברי התוכחה של הנביאים שנאמרו, תמיד, מתוך מציאות היסטורית -פוליטית - חברתית קשה ועגומה ובעיקר, מול קהל שומעים שרובו ככולו, מתנגד לדברי הנביא ופועל כנגדם. ובכל זאת, נכנסו המה לזכרון הקולקטיבי של העם והתקדשו כחלק מספריו הקדושים.
דיבור נבואי זה, משמש מקור השראה וחוזק רוחני לעוז רוחם של יחידים או קבוצות הפועלות כנגד ההגמוניה החברתית והאינטלקטואלית השלטת.
אך נדמה, כי יותר מכל, מתגלם רעיון המהפכה בשני הרעיונות הבאים: תיקון העולם והגאולה.
בשונה מעולם המחשבה הנוצרי המבקש להנחיל חיי עולם הבא לאחר תום העולם הזה הרי שמתקיימת בפסוק היהודי העתיק: "תיקון עולם במלכות שדי", כמיהה ואולי אף תביעה, לשאוף לתיקונו של העולם כבר בחיי העולם הזה. ע"פ זאת, לאדם יש תפקיד בבריאה. אין הוא בא והולך כאילו היה חיה, אלא יש בו הפוטנציאל לשנות מהלכו של עולם, לכוונו אל הטוב והנשגב ולקבל אגב כך, משמעות מלאה וראויה לשאלת השאלת: מהי משמעות החיים?
רעיון הגאולה, נחשב לאחת מבשורותיה הגדולות של היהדות לאנושות וחותמו ניכר בזרמי מחשבה שונים, אשר אחד מהם, "הפלא ופלא", הוא חזון אחרית הימים המארכסיסטי, שבו תתקיים האוטופיה הקומוניסטית. אלא, שגם כאן, כמו ברעיון תיקון העולם, לאדם יש תפקיד וזכות להשתתף

בקירובה של הגאולה האנושית (יש לזכור, בגאווה, כי רעיון גאולת העם, כרוך בגאולת העמים והעולם) עוד בחייו.

השאלה, כפי שהעמידה יצחק שדה, היא:
האם האדם מוכן להשליך עצמו על לשון המאזניים, כדי להטות את המציאות לכיון הראוי בעיניו?
מכיון אחר ניתן לומר, כי ייתכן ודווקא דבריו של 'הבן הרשע' , השואל את שאלות הקיום הנוקבות ביותר, הם המשקפים נכוחה את עולם ההמשגה של המהפכנים באשר הם:
היציאה כנגד הסדר החברתי הקיים תוך הסתכנות בתשלום מחיר אישי כבד ביותר.
המחיר האישי ששילמו חלוצי העליות הסוציאליסטיות, איננו נחלת פרק מסויים בהיסטוריה, אלא הוא חלק בלתי נפרד, כנראה, בעולם ניאו ליברלי.
אני מכיר מקרוב, כמה חבורות של מהפכנים צעירים סוציאליסטיים, המשלמים מחיר עבור רעיונות אשר הדעה השלטת בפוליטיקה ובמדיה

איננה מקבלת ודוחה כבלתי רלוונטיים להיום.
לסיום, מן המפורסמות הוא כי מכל הרעיונות המהפכניים הגדולים של המאה ה - 19, רק המהפכה הציונית התממשה וקיבלה אחיזה מוגמרת במציאות.ייתכן וחלק מהצלחה מופלאה זו, ניתן לזקוף לעובדה כי בשונה ממהפכות אחרות, בהן דרש המהפכן: "עולם ישן עדי יסוד נחרימה" וראה בעבר, אם כל חטאת, הרי שבמקרה היהודי -ציוני - סוציאליסטי, שאבה רוח המהפכנות לא רק מתקוות העתיד אלא גם ממקורותיה בעבר. 

 

בחזרה לראש הדף 


 

מעמקי הציונות
מאת שירן בן יעקב,

 23.2.2007

 

כיצד קרה שהמושג 'ציונות'
כה התעוות ונותר משויך
רק לקומץ לאומנים מתלהמים?


אני יושב על המזוודות ומחכה
אולי להיאסף אל אבותיי
אני עומד על המזוודות
להיטיב לראות את הנוף שמחוצה לארץ
אני עדיין על המזוודות
יהודי גולה בארצו
ספק שולח שורשים
ספק מרכך הקרקע לעקירה מרצון
 
השבוע, שוחחתי עם ציונה (שם בדוי) חברת עבר וילדות. אמרתי שם איזו מילה גסה,

'ציונות', 'ציוני' או משהו כזה. מאותו רגע התחילו הפרעות בקו, רחשושים, ואז, רק לרגע, דממה.

מה? מה? מה לילה מליל, דממה בישראל. ועלתה אותה שאלה שוב ושוב, "ציונות? אתה?"

רחמנא ליצלן "אתה שפעם גרת בשיינקין, אתה שישבת לחומוס עם חמודי מקלקיליה"?..

השם ישמור... אפילו טרומפלדור לא ישמור. ראיתי איך פגישת המחזור שלי ושל ציונה הולכת פייפן..

הלו ציונה, הלא תשאלי לשלום בחורייך?
מתנצל? לא! מתגאה? כן! מתגאה אבל עם ראש בין הרגליים ודגל בחצי התורן.

לא על הציונות שלי, אלא עליה אני בוכה. כיצד קרה שהמושג 'ציונות' כה התעוות ונותר

משויך רק לקומץ לאומנים מתלהמים עם סרטים כתומים. עכשיו לך תסביר שציונות זה לא סרט,

לא כתום, לא כחול, אולי סרט כחול לבן, אבל בטח ובטח לא דגל לבן. לא פלסטיני ולא יהודי.

אוי איזה סרט..


"נו, אז מה כן"? ממשיכה ציונה עם זרם הפטריוטיות האוהד שלה.. אוי ציונה ציונה..
אז מה כן? להיות ציוני הגיוני, כזה שרואה במולדת מקום של שלום,

כזה שרואה במולדת מקום של אהבת חינם איש את רעהו. ואני כזה.
אז תקשיבי טוב ציונה, ולא משנה מה החברים שלך בתל אביב או בקיבוץ ברעם אמרו לך 

(אגב, רמת אביב ג' היה משכנו של שבט בהנהגתו שייח' מוניס. אנשיו גורשו ב-1948;

וקיבוץ ברעם הוא על שם הכפר בירעם, מכירה את המושג 'עקורי איקרית ובירעם'?).

לא משנה מה אמרו לך כל יפי הנפש, אם היו עוקרים אותם משיינקין אז גם הם היו מכופפים,

משנים ומעוותים את שמאלניותם, והיו הופכים להיות האמא של הציונים אולי גם של אלו הכובשים.

אולי יום אחד גם לא תהיה להם מדינה להיות בה שמאלנים ולצעוק אחד על השני 'שלום עכשיו'...
 
***
אז מה כן? להיות ציוני הגיוני, כזה שמוכן להכיל בתוכו את מיעוטיו,

כזה שמוכן לעשות שלום עם שכניו, כזה שלא יצא למלחמה עם אחיו,

גם אם זה כרוך בוויתורים מחד ואחיזה בנשק מאידך.
ניגוד? פרדוקסאליות? לא בטוח.


"ציונות היא שיבה לחיקו של עם ישראל עוד לפני השיבה לארץ ישראל", כדברי  בנימין זאב הרצל

 

בחזרה לראש הדף 


 

 

היהדות – בין הספר והחיים / אבי זעירא
סבתא חנה שלי, זרקה מאחורי גווה, זוג הורים המום, אחים ואחיות משתאים ועולם תרבותי שלם, אותו כינו לימים בלעג – 'הגולה'. הורי, בני הארץ הזו, ידעו לשמוח על הקמת המדינה ולמדו לכאוב את מחירה. בעבורם, הייתה היהדות, 'יהדות של חיים'. כלומר, ביטויה של זהותם היהודית – לאומית, התבטא במימדים המוחשיים של החיים היהודיים המודרניים – תנועת נוער ציונית, ערכים סוציאליסטיים, שירות צבאי, טיולים בארץ, מעורבות פוליטית וכו'.
להם, הותיר דורה החלוצי של סבתא חנה, הוויה ציונית- עברית מלאה, דוברת עברית ילידית, גדושת משמעות והתפעמות מחזיון תקומתו של העם בציון. ואני, צבר דור שני, מה יהא עלי ועל שכמותי?
כדי להבין את גודל הצלחתה של הציונות כתנועת תחייה, יש להבין את גודל ניוולותם של החיים היהודיים בגולה – מנהיגות עקרה, עוני משפיל, מערכת קהילתית קורסת, מערך לימוד לא רלוונטי לשאלות החיים הגדולות, בדלנות וגטו מרצון, שעבוד האישה והחלש למוסדות הקהילה, ואין אונות יצירתית מול עולמה הסוער והרוגש של המאה ה – 19. וזאת, בתקופה שכל הדלתות נפתחו בפניהם – דלתות ההגירה או החירויות הפוליטיות.
ובכל זאת, ואולי בשל זאת, נותרו היהודים בשולי ההוויה האנושית. כרטיס היציאה היה – התבוללות.
הציונות הציעה אלטרנטיבה. לא להתבוללות מחד גיסא. ולא להסתגרות מאידך גיסא.
כדי לעשות זאת היה עליה להטות את הכף בנקודת הארכימדס של זמנה וזו דרשה מהפכה טוטאלית – בעלייה לארץ, בתפיסת החיים כחברה סוציאליסטית ובעיקר – שינוי תודעתי של היהודי החדש כלפי עצמו, כדברי גורדון: "מבינים אנו לכאורה כי תחייתנו היא מהפכה, אבל עדיין קרובה לנו המחשבה כי היא מהפכה ביהדות של היהודי, ואין אנו מרשים לעצמנו לחשוב כי היא מהפכה באדם שביהודי" הציונות בחרה בחיים. המחיר היה- השתכחות הספר.
אגב, לא ספר התנ"ך. נהפוך הוא, מי שקיבע את התנ"ך כספר הספרים הייתה  הציונות הסוציאליסטית, כיון שהוא שימש אלטרנטיבה לספר הספרים הגלותי  - הגמרא (בעיקר התלמוד הבבלי). אך עדיין, המהפכה התודעתית של סבתא חנה, דרשה היררכיה והגדרתן מחדש של הדרישות היהודיות ובמהלך זה, נקבע כי עולם שלם יורד מדרגה – מצוות, ספרות הגולה הגדולה , מנהגים, פיוטים ואפילו...אלוהים(בקרב זרמים מסויימים בציונות הא"י).
כור ההיתוך הבן גוריוניסטי ביטא זאת היטב – לא היה כל נסיון לבסס את אותה זהות ישראלית – צברית חדשה על אדניה של היהדות לדורותיה, אלא רק זו שהחלה בראשית המאה ה – 20. (אגב, כור ההיתוך היה פרוייקט חשוב, למרות מגבלותיו והביקורות הקשות שהוא סופג. אך חולשתו, לגבי דידי, הייתה בהעדרם של התכנים היהודיים המסורתיים ופחות בשיטת פעולתו).

אז מה אני מציע?
להכריז על ביטולה של החלטת האומה העברית על החלוקה: יש 'יהודי ספר' ויש 'יהודי חיים'.
החילוניים מתייחסים לתרבותם כאל אורחים, כאל ביקור במוזיאון- לפעמים מאד מתרשמים או אף מתרגשים ("חייבים לקחת ת'ילד לכותל בבר מצווה"), ולרוב, אדישים. הדתיים משמרים את המוזיאון – שמים עליו שומרי סף ,ממנים מדריכי סיורים ומטיפים לכל שומע כי "כך היה תמיד" או, "זו היהדות". כדי ששני שהמחנות יתחילו לשנות מדרכם על שניהם להפסיק לפחד:
החילוני – שאיזה 'שד חזרה בתשובה' יקפוץ עליו אם יפתח תלמוד.
הדתי – שהמנדט על היהדות יילקח ממנו.
ההיסטוריה היהודית מוכיחה כי רק אותו דור היודע לשמר את המתח שבין שינוי לשימור הוא המביא לתסיסה ופריחה תרבותית (ראו את דור הזהב בספרד המוסלמית ואת השפעת אריסטו על הרמב"ם, או את דור האמוראים והגאונים בבבל).
יהדות המוזיאון מאד נוחה לפוליטיקה, כיון שהיא משמרת סטטוס קוו. היא מאד נוחה לקיצוני שני הצדדים כיון שכך נשמרת החשדנות ההדדית המפרנסת את משנתם (טומי לפיד מצד אחד וכמה רבנים חשוכים מצד שני).
לחילוניים משימה ייחודית והיא המלחמה בבורות הנוראה.
לדתיים משימה ייחודית והיא חידוש ההלכה, כך שתהא מותאמת לזמננו.
עלינו להצטייד בעוז רוחם ובתושייתם הרבה של החלוצים שהשכילו ליצור תרבות חדשה, תוססת ובעלת  ערכים אנושיים נעלים. אם לא נעשה כך, נמצא עצמנו בידיהם הטמאות של כהני הדת הלאומניים מצד אחד (שכל כולה של תרבותנו נועד, לדבריהם, כדי להצדיק השקפה פוליטית שנוייה במחלוקת) או בידיהם הטמאות של שוחרי האוניברסליות הצרופה, שכל גילוי של עצמיות יהודית או פטריוטיות ציונית נתפס בעיניהם כ"לא נאור".
ולסיום, אני מאמין כי לציונות יש תפקיד עולמי. לא רק כלפי העם היהודי.
אני תוהה על ההבדל שיש כיום בין קהילת יהודי ארה"ב לקהילת יהודי א"י. הרי בזכות הציונות, הצלחנו להטות את המרכז חזרה מבבל לירושלים. האם יש ערך מוסף לחיים היהודיים דווקא כאן, במדינת ישראל על פני "הגולה", ממנה ברחה סבתי כל עוד רוחה בה?!
אני סבור שכן.
לעם היהודי היושב בציון יש מסר לחיים אנושיים אצילים, חברה בה הרוח שולט ולא החומר, חברה בה חזון הנביאים מוגשם הלכה למעשה בחוקי המדינה ובסדרי המשטר שלה, בחברה בה הזולת חשוב לא פחות, אם לא יותר, ממני. הדרך לחברת המופת הציונית עוברת, דרך מקורות ישראל והתחדשותם. מדוע? כי כך פעלו חלוצינו. וזה עבד עד תקופה מסויימת בה שכחנו את התורה – היא תורת ארץ ישראל המודרנית, זו המשלבת ערכי שלום וצדק עם יכולות ארגון בלתי רגילות. דווקא בזמנים של דו"ח וינוגרד, של דו"ח העוני האחרון, של משפטי פוליטיקאים נטולי כל בושה – דווקא היום יש לזכור כי חזון איננו לוקסוס, או שיעור היסטוריה, אלא הוא מצפן רעיוני.
ונקנח במעט בן גוריוניזם בריא:
"המדינה היהודית לא תהיה נאמנה לקיומה, למהותה, אם לא תדע לקיים את המורשה ההיסטורית הגדולה של נביאנו, המורשה שהיא גם משאם וחזונם של טובי האנושות בימינו: אמונה באחדות המין האנושי, בשלום בינלאומי ואדיקות בעקרון האנושי, שלא הכח, אלא הכרעה דמוקרטית תקבע את יחסי העמים, כשם שהיא מחייבת לקבוע את היחסים הפנימיים בתוך כל עם ועם."

אמן כן יהי רצון!

 

בחזרה לראש הדף 


 

 

 חז"ל והקבוצות השיתופיות / אבי זעירא ,  מאי 08'

 תנאים, אמוראים וחלוצים
שרשת קבלה יהודית - חלוצית שאתגר בצידה
מנבואה להלכה:
בכל פעם שיהודים פעלו כחבורות יוצרות, קרה דבר משמעותי בהיסטוריה היהודית.
על החיבורים הרעיוניים, הביוגרפיים והסמנטיים, בין תנועת החסידות והחלוצים, כבר נכתב.
הפעם, אנסה לעמוד על חיבור אפשרי בין חבורות חז"ל ועולמם לחבורות חלוצי הציונות, תוך הצגת אתגר תרבותי, להולכים ב"תלם החברותי".
למעבר, הידוע ,מעולמם של נביאים לעולמם של חכמים ("פסקה נבואה מישראל") היו השלכות כבירות על המשך החיים היהודים ויצירתם התרבותית. בין היתר, נוצק דפוס מנהיגותי חדש – חבורות רוחניות.
במסכת אבות נאמר: משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה (שם, פרק א', הלכה א').
במקום הנביא היחיד, המתווך את המסר האלוהי לעמו, עולה מוסד 'הכנסת הגדולה', במקביל לחילופי השלטון הפרסי בזה ההלניסטי, וממנו החלו מתגבשות חבורות, חבורות של פוסקים, אשר היו אמונות על "ייצורו" של קוד תרבותי חדש בעולם היהודי –  'ההלכה'.
ה'הלכה' , הינה תרומתה המיידית והגדולה של חבורות החכמים, והיא באה להחליף את "דבר ה'", היא האמת האלוהית שמבשרה הוא הנביא (מרחיב על כך, א. א. אורבך במאמרו 'הלכה ונבואה' בתוך: מעולמם של חכמים).
נשים נא לב,אם כך, כי במעבר מעולמם של יחידים לעולמן של חבורות, נערך שינוי כפול:

במדיום (החבורה היוצרת) ובמסר (ההלכה) .מעתה, הקוד התרבותי שיארגן את החיים היהודיים הוא – 'ההלכה'.

כלומר, הנגזרת ההתנהגותית המתחייבת מן התורה האלוהית.

מחז"ל לעלייה השנייה:
ביאליק, בפוגשו נציגים מקרב תנועתו הרעיונית – 'הציונים הכלליים',  מסביר להם את הקשר בין אידיאות לבין הגשמה:

 "אתם יודעים, שבימי זכריה ומלאכי פסקה הנבואה והתחילה ההלכה.  כבר חגי מתחיל בשאלות ותשובות של הלכה.  זהו המעבר של הנבואה אל ההלכה.  זה היה כאילו יום קטנות – פסקה הנבואה הגדולה, ההתרוממות, ההתלהבות הגדולה הנמרצת, והתחילו דברים ממשיים.  רבותי! הרי זהו גורלה של כל אידיאה, היא מוכרחת לעבור את התקופות הללו – מתקופת השירה אל תקופת ההלכה ומעשי יום יום וכו'..."
בהמשך הדברים, נזקק ביאליק להקבלות היסטוריות,שהן מרכז דיוננו כאן: " צריכים אנו להודות, שהחלוצים בתור תנועה, הם הם שהכניסו לתוך העם ההכרה, שהציוני הוא לא הדורש והתובע, אלא קודם-כל והעיקר, החלק החשוב הוא לבוא כאן לא"י ולהתישב.  ללכת לא"י זוהי חובת גברא, חובת יום יום... השמאליים (= החלוצים, א. ז) יודעים בשביל מה הם מחנכים את ילדיהם, יש להם "שולחן ערוך", יש להם מעשים, יש להם חובות חיי יום יום, מן הבקר עד הערב.  צאו וראו איך מתחנכים ילדי העובדים, איך הם חיים ואיך הם עובדים.  אני עובר יום יום על בית חנוך כזה ומביט בקנאה: עומדים ילדים בני 12-13 ומכבסים לבנים – זוהי מצוה, מצות העבודה, כמו שאצלנו היתה הנחת תפילין, אולי יותר מזה.  הם יודעים בשביל מה הם מחנכים, הם יודעים כיצד להכין את הילדים." ('הציונים הכלליים ועבודת התרבות', בתוך: דברים שבע"פ, כרך א').
הנסיון להעמיד את עולם המעשה וההגות החלוצית כהמשך וכביטוי לחייו וליצירתו של העם היהודי (ולא כסטייה או התנגדות לו) התקיים כבר אצל מרטין בובר (למשל, במאמר: החלוץ ועולמו, בתוך: תעודה וייעוד, כרך  ב') .
ברוח דומה, ניתן להבין את מפעלו של יריב בן אהרון, בחוברת 'שורשי יניקה' המעניק עומק רעיוני ותרבותי למחשבה החלוצית הציונית ומראה את המקורות המקראיים, התנאיים והאמוראיים (בעיקר) כמעיין הראשיתי של הרעיון החלוצי לערכיו השונים (הומניזם, שוויון וכו') גם מוטי זעירא, בספרו 'קרועים אנו', ממקם את הזרם החלוצי הא"י במתח הדיאלקטי שבין מרד שובר מסגרות, לבין המשך פעולתו בתוך החיים היהודיים.
אחת ההוכחות לקיומו של מתח זה, היא התיאוריה אודות תפקידם של "מושגי ערך" בתרבות.
מפתח התזה, מ. קדושין, מניח כי לכל קבוץ אנושי מסויים, קיימים "קנייני רוח יסודיים, אשר בהתגבשותם למכלול, מהווים סימני אפיון של תרבות וחברה" (מובא אצל זעירא, עמ' 307).
המחבר, מביא מספר מושגי מפתח כאלה, הפועלים באינטנסיביות בקרב החלוצים, כגון: 'הלכה ואגדה', 'קודש וחול' וכו'. לאחר שהמחיש את קיומם של"מושגי ערך" יהודיים אלה בקרבם, מסיים זעירא את ספרו בקובעו כי:

"איתורם של מושגי הערך הללו אינו מבטל את תכניה המהפכניים של התפיסה הציונית חלוצית... יחד עם זאת, הבנת המושג 'הלכה' כתבנית עומק מרכזית בתרבות היהודית... מאפשרת להבחין ביסודות הרצף בתרבות היהודית, על אף המרד האידיאולוגי והרוחני כנגד העבר היהודי ואורח החיים הגלותי". (שם, עמ' 344).
בדברים הבאים, אנסה להעמיד את התפיסה אודות "החבל התרבותי" הנמשך מיני אז ועד היום, כאתגר תרבותי ומשימתי, עבור חברי הקבוצות / הקהילות / החבורות / הקבוצים השיתופיים של ימינו.

 
המשותף והמאתגר לחבורות חז"ל וחבורות חלוצי האלף השלישי:
תחילה, אעמוד על המפריד:
1. מעמדם של חכמים נגזר מתוקף סמכותם כלפי הציבור, שהאמין כי רק מתי מעט רשאים לפרש את התורה ולפסוק הלכות ברוחה. ההלכות שנוצרו בבתי המדרש של התנאים, האמוראים והסבוראים נועדו לחנך ולעצב את חיי הפרט, המשפחה והקהילה היהודית.
מן הסתם, תוקפן של חבורות החלוצים של ראשית הציונות ועד היום, איננו נובע משליטה בידע אלוהי, או מתוקף סמכות ממוסדת שניתנה להם, והוא חל אלא בגבולות הקבוצה הקטנה או, בתנועה (כאשר ישנה אחת כזו, המקיפה כמה קבוצות חיים מעין אלה).
במקרה הטוב, כפי שניתן ללמוד מדברי ביאליק, היה להן תוקף מוסרי כלפי הציבור שמחוצה להן, בשל נסיונן לחבר את הפער שבין האידיאה (ה"אגדה") לחיי היום יום (ה"הלכה").
2. מפריד נוסף הוא הציר המארגן של התכנסותן – אצל חז"ל העניין הוא התלמוד – לימודו ויצירתו. אצל החלוצים,  המעשה – יצירתו כתורת חיים, כאלטרנטיבה לחלקיות ההוויה היהודית בגולה.

ועכשיו, למשותף:
• שתיהן ניסו לעצב את מציאות החיים של זמנן. כלומר, אלו הן אליטות משרתות, התופסות את פעולתן במסגרת מושגית של אחריות להמשכיות העם היהודי תוך רצון לעצבו ברוחן (על הפלגים והזרמים השונים, כמובן).

עול אחריות זה שהעמיסו על שכמן, הביא לידי אקטיביזם חברתי: במקרה החז"לי – ע"י פסיקה. במקרה החלוצי – ע"י הגשמה.
• שתיהן פעלו במתח אדיר שבין שימור מורשת העבר לחזון העתיד (אצל חז"ל זה התבטא במאבק על

שימור ההלכה הקדומה למול הרפורמות השונות. ראה הסיפור המפורסם על "תנורו של עכנאי".

אצל החלוצים, לא אפרט, כיון שרבות נכתב על כך... ).
• בשתיהן ניתן לאתר שני שלבים משמעותיים:
1. תנאים = חלוצי תחילת המאה ה – 20.  אלו גדולי התנועה, "המייפלאוור" של החבורות הללו אשר דבריהן מתקדשים אצל ממשיכיהם. במקרה החז"לי –דמויות כמו ר' עקיבא, הלל הזקן ועוד. במקרה החלוצי – ברנר, ברל וכו'. דור זה התמודד עם מורשת העבר הכבירה והמחייבת מצד אחד  ומצד שני, שאף בנחישות לחדשה ולהתאימה לזמנה ולתנאים המשתנים בהם נתון העם.
2. אמוראים + סבוראים = חלוצי האלף השלישי. אלו הם דורות הפועלים במציאות שונה לחלוטין

מזו של קודמיהם. והם מוצאים עצמם מחוייבים להם (בבתי המדרשות בבבל לומדים את דברי התנאים ומהם יוצאים לשיח האקטואלי, כך גם בקרב החבורות: קוראים את המציאות היהודית דרך העיניים והניתוח הברנרי או הגורדוני ומהם יוצאים לאקטואליה).

 וכעת לאתגר התרבותי (אחד, מיני רבים, מן הסתם...).
יסוד מכונן בהווייתם ובפעולתם של חז"ל הראשונים -  התנאים – הוא, ארץ ישראל.
הפותח את המשנה, היא היצירה התנאית הקלאסית, ימצא סדר שלם (מתוך שישה) העוסק בענייני האדמה וגידוליה:

פאה, שביעית, ערלה וכו'. היצירה התנאית ספוגה ארצישראליות וכתובה בעברית (ברובה) משנאית נפלאה.
באופן מקביל, ניתן לומר כי כך גם היא היצירה הספרותית והתרבותית של חלוצי העליות ה - 2 וה – 3, אשר מפגשם עם אדמת הארץ, הפך להיות החווייה המכוננת שלהם כיחידים וכחבורות. מתהום הנשייה, הועלו רבדי החג הקשורים בעבודת השדה והיחס לנופי הארץ.
לא כך הם פני הדברים ביצירה החז"לית מתקופת האמוראים, הפועלים כבר ברובם, מחוץ לגבולות הארץ. בבבל  על בתי מדרשותיה המפוארים.
הסביבה המשתנה והתנאים הפוליטיים החדשים משפיעים על היצירה האמוראית ונוצרת, למעשה דמות היהדות כפי אנו מכירים אותה כיום (על המאבק בין המסורת הא"י למסורת הבבלית, ראה להלן אצל בן אהרון במסכת 'אגדת פומבדיתא').
כך, במקביל ולהבדיל, קורה גם במעבר מחלוצי הציונות לחלוצי האלף השלישי – יסוד 'המקום', משתנה: יעדי ההגשמה אינם כבר בכפר, אלא בעיר. המהלך האורבני אליו חז"ל מגיבים, מתרחש גם בקרב הקבוצות השיתופיות כיום.
אצל חז"ל מצאנו זרמי מחשבה שקראו להפוך את האורבניות והגולה ליתרון, לערך מכונן, למהלך שיש לבחור בו, כי הוא הוא נשמת אפה של היהדות. בו טמון סוד קיומו של העם. כעת, לאחר יותר מ-  100 שנים לעליה ה – 2 , בחרו רוב הקבוצות שלא לחיות בסביבות הנוף הארצישראלי ולא להתפרנס מעיבוד האדמה.( ייאמר מייד: החבורות של ימינו פועלות בא"י ובמסגרת שיח ציוני ולא גלותי, כמובן. ההבדל הוא בעיצוב היחס התרבותי והחינוכי לאתוס ההתיישבות)
כיצד זה ישפיע על עיצוב התרבות החלוצית המתפתחת בקרב חברי הקבוצות?
כיצד נתפסת המסורת הקבוצית שרובה ככולה, שזורה שירה ותפילה לארץ ישראל? האם הפכו ט"ו בשבט ושבועות לחוויה בורגנית, כזו הנזכרת, אך לא מגשימה, את שהיא חוגגת?
נדמה,  כי ככל שעולה חוסר התואם בין אופני הייצוג התרבותיים לבין הערכים בהם אוחזים חברי הקבוצות, עלולה לצוץ ציניות או תחושת חוסר רלוונטיות. נשאלת השאלה – כיצד מבטאים, בחלוציות החדשה, את יסוד המקום, בתרבות הקבוצתית?  
 

בחזרה לראש הדף



 

 
"לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' " זכריה, ד' פס' 6
מדינת ישראל בין כח למוסר / אבי זעירא
(מאמר ארוך. קחו אוויר)


אני מתוצרי מלחמת ששת הימים. נולדתי ב 7 במאי 1968. כלומר, 20 שנים (פלוס שבוע) מיום הקמת המדינה ושנה (פחות חודש) מאותה מלחמה מפוארת שלאחריה כבר שלטנו בשטחי יהודה, שומרון, עזה, סיני והגולן.
בשונה מדור ההורים שלי, אני גדלתי לתוך מציאות חיים מובנת מאליה שבה לעם ישראל יש קיום מדיני עצמאי, רב עוצמה בשם – מדינת ישראל.
ועוד יותר, אני גדלתי לתוך מציאות שבה גבולות הארץ נמתחים לפי הגיאוגרפיה המקראית והטבעית (לפי נתיבי הירדן, ים סוף והים התיכון) ולא נמתחים ע"פ החלטות פוליטיות בין בני אדם.
במהלך 19 שנות חייה הראשונות של המדינה הצעירה, התהווה קונצנזוס נדיר בין צדקת הדרך של הציונות לבין הצדקת רוב העמים (לפחות, אלה שבמערב) את קיומה של מדינת היהודים.

לאחר מלחמת ששת הימים אנו מזהים תהליך מקביל של נסיגה מתחושת 'צדקת הדרך', הן בקרב העמים והן בקרבנו.
החלה נוצרת משוואה הרסנית בקרב תומכי א"י השלימה , כי ככל שאחיזתנו בשטחים אינה נשענת על עניינים של צדקת הדרך הציונית (ואין ספק כי המחשבה הציונית יכולה הייתה בקלות ובטבעיות להצדיק את אחיזתנו באזורים הללו: אלו הרי המשעולים בהם התהלכו מיטב גיבורי התנ"ך. שהרי אין חולק כי הנביאים והכתובים מעמידים את ממלכת דוד ואת שבט יהודה ונחלתו, במרכז)  או על זו הבינלאומית (פיתוח האזור, שוויון זכויות וכו') , הרי שיש לפנות אל הנשק, המחסום והשיתוק הכלכלי של ערביי פלשתין.

מדינת ישראל לא תוכל להסביר לאורך זמן, לצעיריה המתגייסים, מדוע עליהם לפעול כשוטרים בקרב אוכלוסיה אזרחית, לערוך חיפושים, לעמוד במחסומים ולהיות חלק מהמערך הלא דמוקרטי היחידי שנותר עדיין בעולם הדמוקרטי .
מדינת ישראל יודעת להסביר לעצמה ולבניה כי יש ערך ומשמעות בשירות צבאי המקיים את שמו וייעודו המרכזי של צה"ל והוא – הגנה על המדינה.
בנקודה זו, נכון להזכיר ביטוי נשכח והוא – 'צבא העם'.
בין יתר משמעויותיו עומדת ההכרה כי בשונה ממדינות המחייבות שירות צבאי בכפייה או, כמקצוע שיש גמול כספי בצידו, הרי שמדינת ישראל פיתחה מודל שלישי הנשען על ההכרה שקיומה של המדינה אינו מוסכם עדיין ע"י שכנותיה / אויביה, ושעל כלל האזרחים להגן על קיומה הפיסי ועל ערכיה של המדינה, בתוך רצון, שליחות והקרבה למען הכלל.
לצורך כך, חייבות מטרות השירות הצבאי, בעת מלחמה, להיות ברורות ומוסכמות על רוב האזרחים.

נשים לב, כי ממלחמת לבנון ה 1, נפער סדק ההולך וגדל עם השנים, באשר לצדקת הלחימה. בזבוז משאבי האמון וההסכמה בקרב כלל האזרחים באשר למטרות הלחימה ע"י הממשלות השונות, יתנקם בנו בעת פקודה, כאשר באמת נידרש למלחמה מוצדקת בבחינת הסיפור הידוע על 'זאב זאב'.
ככל שגדל הפער בין מטרותיו הבסיסיות של צה"ל לבין מדיניות הממשלות השונות בעניין שליטתנו בשטחים, נדרשת המדינה ליותר ויותר מניפולציות ומהלכים שלא היינו חושבים כי אי פעם נזדקק להם:
הקמת מכינות קדם צבאיות, תגמולים חומריים לחיילים ולמילואמינקים, קלישאות הנזרקות בחללה של תקשורת בדבר חשיבות השירות הצבאי, מכבסות מילים המחפות על העוול שנעשה לצעיר המשרת בשטחים למול אוכלוסיה אזרחית ועוד ועוד.

בנוסף,יש לקחת בחשבון שני נתונים שאינם תלויים רק בנו, אך הם שחקנים מרכזיים בדיון שלנו:
1. האנטישמיות הקלאסית מוצאת ביטוי בפונדמנטליזם המוסלמי והיא אינה עורכת הבחנה בין יהודי התפוצות למדינת ישראל. משום כך, אין כלל קשר בין מהלכינו הפוליטיים מול סוריה והפלשתינאיים, לבין רצונם הגלוי להשמידנו כמדינה. יש להכיר בכך שארגונים כמו החמאס והחיזבאללה, מבקשים להשמידנו ללא קשר לאחיזתנו בלבנון או בעזה (הפגזת שדירות מצד אחד וטיווחו של הצפון מצד שני, הן ההוכחות לכך) . מצד שני, הבחנה זו דווקא מאפשרת התבוננות ראציונלית יותר בפלשתינאיים, ולהבין כי יש כח פוליטי אחר, מתון וראציונלי שאיתו ניתן לדבר.
2. אינדיבידואליזם קיצוני ונהנתני, הפושה במערב והשלכותיו על מדינה כמו אוסטרליה, בטלות בשישים לעומת השפעותיו השליליות עלינו כמדינה שעדיין נלחמת על עצם קיומה. מה אומרת אמא ישראלית לבנה המשתחרר ? "או קיי,עכשיו גמרת עם עניין השליחות והערכים, עכשיו תדאג לעצמך, תהנה בתאילנד קצת ותחזור מהר לפקולטה למשפטים. כי מה שחשוב זה אתה - הצלחתך הכלכלית והפרטית."


אז מה ניתן לעשות?
ראשית, לא להתייאש.
להאמין במה שהאמינו חלוצינו, כי כוחו של האדם חזק דיו כדי לעצב את אורחות חייו וחברתו הסובבת.
שנית, עלינו כחברה, לשוב ולהעמיד את המוסר כעניין המעניק לנו את הזכות לחיות כאן.
זכותנו על הארץ, אסור לה שתישען על כח הנשק מצד אחד ועל הבטחה אלוהית מצד שני.
כח הנשק הינו ההיפך מזכות. 'זכות' אני מרוויח מתוך ערכי כחברה והיא קודם כל מופנית כתביעה כלפי ואילו הכח הצבאי הינו הגבול בו נפסקת הזכות ומתחילה האלימות כלפי האחר.
שלא יהיה ספק, אנו נמשיך ונזדקק לצה"ל למשך הרבה מאד שנים קדימה, אך עצם קיומו של צה"ל איננו מהווה זכות לקיומה של מדינת ישראל, אלא תנאי קיומי.
מדינה שמבססת את קיומה אך ורק ממשחק הכוחות הצבאי והכלכלי מול אויבותיה, נדונה לכשלון  שהרי ידוע סופן של אימפריות שהתבססו על החוסן החומרי בלבד (כלכלי וצבאי) ואשר לא ידעו לפתח כל חזון או בשורה לעצמן ולעולם.
אגב, כל אותם אלה מביננו הרואים בשירות הצבאי חשיבות רבה (ואני מקווה כי יש רבים כאלה) שישאלו את עצמם האם זהו הביטוי היחידי לבטא את ערכי הציונות?! לצערי אני מזהה הלך רוח כזה, המשעין את כל יהבו הציוני להזדהות עם המדינה, אך ורק על צה"ל וחשיבות השירות בו. מחשבה מעין זו, תוביל אותנו למדינה מיליטריסטית, כלומר לצבא שיש לו מדינה ולא להיפך.
ניתן להימנע מכך, אם נזכיר לעצמנו ולבנינו המתגייסים, כי השירות הצבאי הינו ביטוי אחד בלבד, חשוב ככל שיהיה, לאורח החיים הציוני הראוי. כלומר, השירות בצבא חייב להיות לו המשך לשירות אזרחי למען הכלל (אך זהו כבר דיון נפרד).

ההבטחה האלוהית חייבת לעניין אותנו, כיהודים, בחינוכנו העצמי, אך אין לה כל משקל בשיח הפוליטי עם העולם והערבים. לא רק משום שאין הם ממאמיניו, אלא בעיקר משום שכל הטוען בשם אמת אלוהית, הרי מיניה וביה שהוא מוציא עצמו מן המשחק הדמוקרטי שכולו מבוסס על יכולת הפשרה ויצירת ההסכמות בין קבוצות בחברה נתונה. מי שטוען למנדט על האלוהות, מוציא עצמו מן הכלל הדמוקרטי ומכאן, קצרה הדרך לרצח פוליטי, כמו זה של רבין, ועוד כאלה שעוד יגיעו, כל עוד יימשך השילוב הקטלני של אלוהים + א"י.

את זכותנו על הארץ יש לבסס על האמונה כי הגעתנו ואחיזתנו לא"י הינה ברכה לא רק לנו אלא גם לערבים.
ההגות החלוצית מלאה מחשבות ודרכים לביטוי זה, ואף מגילת העצמאות שלנו מכריזה על כך בראש חוצות.
הציונות מעולם לא ראתה בהקמת המדינה חזות הכל.
מראשית דרכה, היא תפסה עצמה כתנועה בעלת ערכים יהודיים, סוציאליסטיים והומניסטיים שתפקידה של המדינה הוא לבטא אותם .
כלומר, מדינת היהודים, איננה מטרה כשלעצמה, אלא היא כלי להגשמת חזון הדורות היהודי, העתיק והחדש.
חזון זה, לא כולל ערכים של אלימות, שליטה בעם אחר, אימפריאליזם, דיכוי ושנאת זר.
נהפוך הוא, יש בו ערכים של שלום, צדק חברתי, אהבת הבריות ועוד.
הקמת כח צבאי - יהודי, כפי שנהגה מראשית ימי ארגון 'השומר' ועד הקמת צה"ל, נתפס כאילוץ, כתנאי ליכולת קיומנו הפיסי כאן, שיאפשר לנו, כחברה יהודית מתוקנת, לבטא את ערכינו.
אינני רואה כיצד ניתן להחזיק במושג "הצדק" כאשר אנו שולטים בעם אחר.
וכך ,כמובן בכל הקשור להלכות עשיית שלום.
עלינו לחזור לגבולות 67', לא משום שאין זו אדמתנו. ולא משום שאנו חלשים מול הערבים. ולא משום שזה עשוי להביא שלום (מה שעדיין סביר)
אלא משום שלחזור לגבולות אלה, מסמן את חזרתנו למושג הכל כך קריטי לקיומנו והוא – 'צדקת הדרך'.
א"י של 19 שנותיה הראשונות הייתה חברה ערכית יותר, שלא וויתרה על האתגרים היהודיים שהציבו מולה נביאינו –
שלום, צדק ואמונה.
אני מאמין שעוד נכונו לנו עתידות. הכל תלוי בנו (הרוב, בכל אופן...).

 

בחזרה לראש הדף

 


 

 

אקולוגיה – עלה התאנה שלנו
אבי זעירא / מולדת


מי יעז לצאת כנגד איכות הסביבה?!
הניתן להעלות על הדעת כי יש איזשהוא פסול, ולו הקטן ביותר, בנושא הנתפס כ"בון טון" של ימינו?!
שהרי מיטב אומנינו, עיתונאינו ואפילו, המוכשרים והישרים שבין הפוליטיקאים שלנו, תומכים כולם

בהעמקת התודעה הסביבתית והעשייה למענה.

למען הסר ספק, ייאמר מייד כי אין ספק ששמירה על משאבי כדור הארץ והעלאת המודעות לנזקי הפיתוח התעשייתי, הינם יעדים חשובים שמן הראוי כי כל אזרח וממשלה על גבי הגלובוס, יירתמו למענם.
יתרה מכך, ארגוני איכות הסביבה מהווים היום, כמעט לבדם, את "החומה האחרונה" בפני כוחות השוק המיוצגים ע"י כרישי הנדל"ן ובעלי ההון, הרואים את אדמת א"י כמיזם עסקי אחד גדול, ללא כל סנטימנט ציוני, ערכי או סביבתי. תאוות בצע לשמה!
(מישהו זוכר על מה היה המאבק נגד סלילתו של כביש 6? מן הסתם, ייזכר המאבק הסביבתי, אך מה באשר למחאה החברתית שנלוותה אליו בקריאה להשקיע בתחבורה ציבורית ולא בהגדלת שוק הרכבים הפרטיים והדלקים?!)

אז מה הבעיה בעצם?
הביקורת איננה על העניין עצמו, אלא על ההקשר שבו היא פועלת וכיצד היא נתפסת ע"י ציבורים גדולים בחברה שלנו.
הייתי מנסח זאת כך: מדוע 'איכות הסביבה' נתפסת כ"דבר הנכון" דווקא בשנים האחרונות? מה קרה בעשור האחרון? האם מצבנו על פני כדור הארץ החריף דווקא עכשיו?

התשובה לכך איננה נעוצה רק במצב הפיסי  הרעוע של הטבע העולמי או הישראלי. על כך, אין חולק. החלק המשלים, העשוי להסביר מדוע אנו נרתמים בקלות לקמפיינים סביבתיים, קשור דווקא בתודעה השלנו כחברה, ולא בפיסיקה של הטבע.

נדמה, כי ניתן לזהות תהליכים מקבילים אצל ציבורים רחבים ומשפיעים (בד"כ, מעמד סוציו –אקונומי בינוני ומעלה, מצביעי שמאל מסורתיים וכד') שככל שהשקפתם הציונית מתערערת כך מתחזקים אצלם יסודות מחשבה אוניברסליים,שהבולט בהם הוא – 'איכות הסביבה'.
הסיבה לכך, כך נדמה, ברורה:
קשה לשמאל לאחוז בהשקפה ציונית מורכבת, המחייבת המשך אחיזה בערכים כמו – 'התיישבות', 'חברת מופת' וצבא ,כל עוד אנו מבקשים "חיים נורמאליים", רווחה אישית ובעצם, "קצת שקט מכל הציונות הזו".
אפשרות אחת הנגזרת מכך, היא הפניית עורף לכל מה שקשור לארץ הזו ובעצם, לחיות עם הגב ליבשה ועם הפנים לים (אינטרנט, ג'וב טוב בחו"ל, הוצאת דרכון נוסף "ליתר בטחון" ועוד).
אפשרות שנייה, היא לתעל את אנרגיות העשייה למען הכלל ולמען חלקת הארץ הזו, לעבר עניינים שבהם כך נדמה, מאד ברור "מי הרע ומי הטוב?" הרבה יותר קל להירתם להגנת פרח או צוק, מאשר לזכויותיו של עני, זקן, אישה, ערבי, פליט וכו'.
גם לכלל הציבור קל לאחוז בהשקפה סביבתית משום שהיא נתפסת כ'פוליקטלי קורקט', שאיננו מסבך אותנו עם אף אחד, כי ברור אצל מי הצדק והרי כולם מכירים בכך, ואנחנו אוהבים להיות חלק מ"הרוב הצודק". זה מאד נעים להיות גם צודק וגם לא לשלם על כך מחיר...
ע"י דבקות לעשייה סביבתית אני פוטר את עצמי מעשייה בתחום מורכב ובעיקר, פוליטי (במובן של "כן שטחים או לא?") כמו עשיית שלום, גבולות א"י, צדק חברתי וכל מה שעל סדר יומה של המדינה.
תוצר מבורך נוסף לחוסר ההתמודדות על המורכבות של ההשקפה הציונית, הוא עליית הדימוי העצמי, שהרי "אני עושה מעשה ראוי ואולי אף ציוני" כך שבכלל יצאתי פטור מכל נקיטת עמדה פוליטית בשיח הציוני.
מהלך זה, הינו נדבך נוסף בהסתלקות שלנו מהאחריות למה שקורה ועוד יקרה כאן. אנו חסרים אנשים מורכבים היכולים, מבחינה פוליטית, לפעול בכמה תחומים. לצערי, אני מזהה דיכוטומיה, בקרב פעילי טבע וסביבה, שמשנתם הציונית רעועה שלא לומר, אנטי ציונית (בדיוק כפי שלא ניתן למצוא כמעט, לצערי, אנשים המחזיקים דעה ימנית, בקרב ארגונים לזכויות אדם)
משל למה הדבר דומה?
בילדותי, היו מיכלי איסוף העיתונים משמשים כתרומה לוועד למען החייל.
כיום, אותה פעולת איסוף, מיועדת למחזור גרידא, ולא כתרומה לעניין ציוני, רחמנא ליצלן!

 

בחזרה לראש הדף 

 

 

 


 

שיטים, מכון החגים - בית היוצר להתחדשות התרבות היהודית והחברה בישראל, קיבוץ בית השיטה, 10801, טלפון: 04-6536344, פקס: 04-6532683

מכון שיטים (ע"ר) מס' עמותה 58-0459212

chagim@bethashita.org.il

המכון נתמך ע"י הגופים הבאים: מן היסוד, קרן מוזס וולפוביץ והתנועה הקיבוצית.

היצירות המוצגות באתר הן ברישיון | האתר נבנה ע"י   

כרגע באתר 379 גולשים