דף הבית חגים ומועדים במעגל השנה כט' בנובמבר
 שלח ברכה לחבר
 ציר היסטורי
 קישורים לאתרים
 הסקר השבועי
כט' בנובמבר

כ"ט בנובמבר 1947, אור לי"ז בכסלו ה'תש"ח-

 יום הכרזת האו"ם על מדינה יהודית

 

"ויהי בחצי הלילה ליל ה-29 לנובמבר שנת ה'תש"ח לבריאה, ויחליטו כל אומות העולם על הקמת מדינה עברית לעם ישראל בארץ ישראל. ויקומו כל איש ואשה, נער, זקן וטף ויצאו לרחובות בשירה ובריקודים וכל הארץ צהלה ושמחה ולא היה כחג ההוא מיום צאת ישראל ממצרים."

מתוך הגדת העצמאות, אהרון מגד, הודפס ע"י צה"ל לקראת יום העצמאות 1952

 

איך נוצר הצירוף המוזר כ"ט בנובמבר?

פנחס יורמן, כותב הספר "מדינה בטירונות", סבור כי הקנאות לשפה העברית שאפיינה את המוסדות הלאומיים ואת הציבור היהודי אז גרמה ללידתו של צמד המילים המוזר הזה. את המילה "נובמבר" אי אפשר היה אז לגייר ולייהד, אבל את ה 29, למה לא?

מוטקה נאור, מהיותר בקיאים באותה התקופה, סבור שמקור הצירוף המוזר הזה הוא שהם שניתן עוד קודם לכן לכיכר מוגרבי בתל אביב: כיכר ב' בנובמבר, יום הצהרת בלפור. בכ"ט בנובמבר 1947 היו לנו כבר יום וכיכר בשם ב' בנובמבר, ולכן ניתן היה גם להשלים עם הצירוף כ"ט בנובמבר.

איתן הבר


 

על ההצבעה

עדויות ותגובות

בעיתונות

 


 

על ההצבעה

בתאריך זה קיבלה עצרת האומות המאוחדות את החלטה 181 (לנוסח ההחלטה באתר הכנסת) לעניין השלטון העתידי בפלסטינה, הקובעת את סיום המנדט והקמת שתי מדינות - יהודית וערבית, לפי מפת החלוקה הזו:

 

  • ההצעה נתקבלה ברוב של 33 קולות: ארצות הברית, אוסטרליה, אורוגוואי, אקוודור, איסלנד, אוקראינה, ברית המועצות, בלגיה, בוליביה, ברזיל, בלארוס, גואטמלה, דרום אפריקה, דנמרק, הרפובליקה הדומיניקנית, האיטי, הולנד, ונצואלה, ליבריה, לוקסמבורג, ניו זילנד, ניקרגואה, נורבגיה, פנמה, פרגוואי, פרו, הפיליפינים, פולין, צרפת, צ'כוסלובקיה, קוסטה ריקה, קנדה, שבדיה.
  • 13 מדינות הצביעו נגד ההצעה: איראן, אפגניסטן, הודו, יוון, לבנון, מצרים, סוריה, עיראק, ערב הסעודית, פקיסטן, קובה, טורקיה, תימן.
  • נמנעו 10 מדינות: ארגנטינה, אתיופיה, הממלכה המאוחדת, הונדורס, יוגוסלביה, מקסיקו, הרפובליקה הסינית (סין הלאומית), צ'ילה, סן סלבדור, קולומביה.
  • מדינה אחת נעדרה: תאילנד.

 בחזרה לראשי

 


 

עדויות ותגובות

ביישוב היהודי התקבלה ההחלטה, שמשמעותה גיבוי בינלאומי לסיום המנדט הבריטי והקמת מדינה יהודית בארץ, בשמחה ספונטנית גדולה.

עמוס עוז

יוסף עופר

מוקי צור

איתן הבר

אליעזר קרליבך

נתן אלתרמן, הטור השביעי

  

עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך":

 

"...עד ששב הקול העב, הצרוד קצת, להרעיד את האוויר דרך הרדיו ולסכם במין יבושת מחוספסת אך הרת עליצות: שלושים ושלושה בעד, שלושה עשר נגד. עשרה נמנעים, ומדינה אחת נעדרת מן ההצבעה. ההצעה מתקבלת.

ובכך נבלע קולו בשאגה שבקעה מתוך הרדיו, גאתה וגלשה מהיציעים המשתוללים מחדווה באולם שבלייק סאקסס, וכעבור עוד שתיים-שלוש שניות של תדהמה, של שפתיים מפושקות כמו צמאות ושל עיניים קרועות לרווחה, השתאג בבת אחת גם הרחוב הנידח שלנו שבפאתי כרם אברהם בצפון ירושלים. 

...

וכעבור רגע שוב הייתי על כתפי אבא, והוא, אבי המשכיל מאוד, המנומס, עמד שם וצעק בכל קולו, לא מילים, לא משחקי מילים, לא סיסמאות ציונות ולא קריאת גיל כי אם צעקה ארוכה עירומה כמו לפני שהמציאו את המילים... אבי לא שתק אלא נתן את כל קולו בצעקתו הארוכה עד קצה קיבול ריאותיו אאאאההה וכשאזל לו האוויר שאף שוב, כטובע, והמשיך וצעק האיש הזה שרצה להיות פרופסור דגול וגם ראוי היה ועכשיו הוא היה כולו רק אאאאההה

...

ואחר כך היו ברחוב עמוס ובכל כרם אברהם ובכל שכונות היהודים ריקודים ודמעות, ודגלים הופיעו, וסיסמאות כתובות על יריעות בד, ומכוניות צפרו בכל כוח צופריהן, ו"שאו ציונה נס ודגל", ו"פה בארץ חמדת אבות", ומכל בתי הכנסת בקעו קולות השופר, וספרי התורה הוצאו מתוך ארונות הקודש ונסחפו אל מעגלי הרוקדים, ו"אל יבנה הגלילה", ו"שורו הביטו וראו/מה גדול היום הזה", ועוד אחר כך, בשעות הקטנות של הלילה, נפתחה פתאום המכולת של אדון אוסטר, ונפתחו כל הקיוסקים ברחוב צפניה ונפתחו ברחוב גאולה ובצ'נסלור וביפו ובקינג ג'ורג, טנפתחו הבארים בכל העיר, ועד אור הבוקר חילקו חינם משקאות קלים וממתקים, ודברי מאפה וגם משקאות חריפים, ומיד ליד עברו בקבוקי המיץ והבירה והיין, וזרים התחבקו ברחובות ונישקו זה את זה בדמעות, ושוטרים אנגלים המומים נגררו גם הם אל מעגלות המחול ורוככו בפחיות של בירה ובליקרים, ועל שיריוניות הצבא הבריטי טיפסו חוגגים משולהבים ונוססו עליהם את דגלי המדינה שעדיין לא קמה, אך הלילה הוחלט שם, בלייק סאקסס, שמותר יהיה לה לקום.

...

אבא שלי אמר לי כששוטטנו שם, בליל העשים ותשעה בנובמבר 1947, אני רכוב על כתפיו, בין מעגלי הרוקדים והצוהלים, לא כמבקש ממני אמר לי זאת אלא כיודע וקובע את ידיעותיו במסמרות אמר אבי, אתה רק תסתכל היטב היטב בן, בשבע עיניים תסתכל בבקשה בכל זה, כי את הלילה הזה ילד אתה כבר לא תשכח עד אחרון ימיך ועל הלילה הזה אתה עוד תספר לילדים ולנכדים ולנינים עוד הרבה אחרי שאנחנו כבר לא נהיה פה.

...

ולפנות בוקר, בשעה שבה לעולם לא מותר היה לילד לא להיות ישן מזמן במיטתו, אולי בשלוש, או בארבע, נכנסתי בבגדי אל מתחת לשמיכה שלי בושך. והנה כעבור זמן הרימה ידו של אבא את שמיכתי בחושך, לא כדי לכעוס עלי שאני שוכב לבוש בבגדי-יום במיטה אלא כדי לבוא אלי ולשכב לידי, גם הוא בבגדי-היום שלו שהיו רווים זיעת צפיפות ההמונים, ממש כמו בגדי (ואצלנו הלוא היה חוק ברזל: לעולם, בשום מקרה ובשום אופן, אין נכנסים בבגדי-יום אל בין הסדינים). אבי שכב כך לידי כמה רגעים ושתק אף כי בדרך כלל היה סולד מפני כל שתיקה וממהר לגרש אותה. אבל הפעם הוא כלל לא נגע בשתיקה שהיתה שם בינינו כי אם השתתף בה ורק ידו ליטפה קלות את ראשי. כאילו בחושך הזה נהפך אבי לאמא.

אחר כך סיפר לי בלחש, בלי לקרוא לי אף פעם אחת לא הוד מעלתו ולא כבודו, מה עשו לו ולאחיו דויד נערי-רחוב באודסה ומה עשו לו נערי גויים בגימנסיה הפולנית בווילנה, וגם הנערות השתתפו, ולמחרת, כשהגיע אביו, סבא אלכסנדר, לבית הספר לתבוע את עלבונו, לא החזירו הביריונים את המכנסיים הקרועים אלא התנפלו לנגד עיניו הרואות גם על אביו, על סבא, והפילו אותו בכוח על המרצפות, ופשטו גם מעליו את מכנסיו באמצע בית הספר, והנערות צחקו וניבלו פה, שהיהודים הם כולם כך וכך, והמורים, מצדם, ראו ושתקו, או אולי צחקו גם הם.

ועדיין בקול של חושך ועדיין ידו תועה בשערותי (כי לא היה רגיל ללטף), אמר לי אבי תחת שמיכתי לפנות בוקר, אור ליום שלושים בנובמבר 1947, "ודאי גם לך עוד יציקו לא פעם ביריונים ברחוב או בבית הספר. ואולי הם יציקו לך דווקא מפני שאתה עוד עלול להיות קצת דומה לי. אבל מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך ביריונים רק מפני שאתה יהודי ומפני שהיהודים הם כך וכך. זה - לא. לעולם לא. מהלילה הזה הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד".

ושלחתי את ידי המנומנמת לגעת בפניו, מעט למטה מן המצח שלו, הגבוה, ופתאום במקום המשקפיים פגשו אצבעותי דמעות. אף פעם אחת בחיי, לא לפני אותו הלילה ולא אחריו, אף לא במות אמי, אני לא ראיתי את אבי בוכה. ובעצם גם באותו לילה לא ראיתי: היה חושך בחדר. רק יד. רק יד שמאל שלי ראתה."

 

בחזרה לעדויות

 

יוסף עופר, ניצול שואה שעלה כנער ונמצא עם חברת נוער עולה בקיבוץ אפיקים, כותב במכתב לחברתו:

" אינני יכול להתאפק. מוכרח אני לשבת ולכתוב לפחות כמה מילים בערב זה, שכמוהו אולי אחד היה רק בימי חיי... השעה כבר מאוחרת מאוד, 3 אחרי חצות...

...כבר ישנתי שנה עמוקה פתאום אני מתעורר לקול צפירה וצעקות. חשבתי שהתקיפו את אפיקים. רק אחרי כמה רגעים כשהתלבשתי כבר נזכרתי שבוודאי הצביעו בעד המדינה היהודית. ובאמת צדקתי. לא ידעתי מה לעשות. רצתי לחדר האוכל שם כבר מחצית הקיבוץ רקד הורה. אחדים פרצו בצעקות, התנשקו החברים. ואני לא מצאתי את מקומי. לא ידעתי מה לדבר ולמי לדבר. רקדתי כמו כולם, וכשיצאתי הייתי אחרון שעזב את חדר האוכל..."

 

בחזרה לעדויות

 

מוקי צור:

"יש לי זכרונות חמים מהלילה ההוא כירושלמי שטיפס על שריוניות בריטיות, על חיילים בריטים שנתנו לנו סוכריות כי הבינו כי אנחנו שמחים. גם את היריות הראשונות  שהחלו בירושלים. זהו יום  שלא ישכח אך רציתי לספר לך  שבעין גב  הביאו כשבעה מקלטי רדיו לא מוכרים על ידי הקיבוץ. הקיבוץ החליט כי אין  לחברים זכות לשבור את השיוויון ועל החברים  לאפסן את המקלטים מתחת למיטות ולא להשתמש בהם. הקיבוץ היה חזק בתביעותיו.אך כאשר  הגיע ה29 לנובמבר אי אפשר היה לעמוד בלחץ  וכל  המקלטים הולבנו. על ההצבעה באו"ם אי אפשר היה לוותר. עד היום לא ברור לי האם המקלטים יצאו לאוויר העולם ללילה אחד או  לכל הימים שבאו. אם אכן הותרו  המגבלות  לכל הימים ה29 בנובמבר אחראי על כל הסטיות מהנורמה הקיבוצית..."

 

בחזרה לעדויות

 

איתן הבר:

"מאותו ערב, מאותו לילה ב 29 לנובמבר 1047, אני זוכר בעיקר צעקות מחרישות אוזניים: "מדינה עברית", עליה חופשית". ועוד פעם ועוד פעם.

ליד ביתנו ברחוב בורכוב בתל אביב חלפו משאיות (בלשון אותם הימים: מכוניות משא) וטנדרים, ולעינינו הנדהמות היו תלויים עליהם המוני אדם - על הגג, על הפרונט, מחוץ למשאיות ובתוכן - וכולם, כולם, שאגו במקהלה אחת גדולה: "מדינה עברית, עליה חופשית". הקולות נמשכו לתוך הלילה והגיעו עד שחר. ההמונים - ואולי רק נדמה לי? - הקישו על גופי הפח של המכוניות. הקישו? הלמו כמשוגעים.

הייתי ילדון שאבא הוציא ממיטתו כדי להיות עד לאירוע היסטורי. אני זוכר במפורש שהלכנו לקינג ג'ורג, חצינו את גן מאיר, כנראה בדרך לכיכר מוגרבי, וכאן מסתיים הזיכרון: אנשים רקדו, מאות שלפו דגלים. מהומת אלוהים בחצות וחצי. "מדינה עברית, עליה חופשית".

 

בחזרה לעדויות

 

עזריאל קרליבך, ספר התקומה:

7000 יהודים הצטופפו באולם ניקולאוס שעהאחת לאחר ההכרזה ההיסטורית, 10,000 חסמו את מנהרות הרכבת התחתית, אלפים לאין ספור מילאו את הרחובות מסביב לאולם האסיפה. עתוני הבוקר הודיעו שוויצמן ושרתוק יהיו הנואמים. היהודים הביאו סולמות וטיפסו לעבר חלונות האולם. הם רקדו הורה בברודווי. הם אחזו בשולי בגדו של כל ארצישראלי, הקיפו אותו ורקדו סביבו. המשטרה הגיעה כדי לקיים את הסדר, אולם בסופו של דבר מסרה את מכוניות הרמקול שלה לידי המפגינים. הארצישראליים הועלו על המכוניות ונשאו נאומים בפני הקהל.

בתוך האולם כיסה מנהיג הפועלים הישיש, שלוסברג, את ראשו, דמעות עמדו בעיניו, כאשר אמר לפני פתיחת האסיפה: "הבה נברך כולנו שהחיינו".

7000 היהודים בתוך האולם והרבבות בחוץ ברכו בקול אחד:

שהחיינו

 

 

זוכרני, ועד סוף הדורות לא יישכח - מעמד הרגעים האחרונים בלייק סאכסס, רגעים שכל אחד מהם כאלף שנים, רגעי ההצבעה. זוכרני את האולם הענקי, והמתיחות, והאוויר דחוס, ובחלל מרחפת נשמת דורות ישראל, הד תפילות האבות ומלחמות הבנים, הד חזיונות וגעגועים ונדודים של מיליוני מיליוני קדושים, והציפיה מתעלה לשיאה, והנשימה נעצרת, והלב הולם כפטיש...
זוכרני, וממעל לבמה, ממעל לנשיא ולמזכיר, ולחמישים ושבע המשלחות ולמאות הצופים והמאזינים, בקיר הגבוהה שממול, מושלת בכל ומטילה את צלה על הכל - מפה פלאסטית ענקית של העולם. מפה ללא סימני גבולות ושמות ארצות, גושים צהובים עצומים של היבשות מזדקרים מעל רקע שבעת הימים הכחולים. ואני זוכר, כיצד ישבנו מול המפה הזאת, והעין תהתה על פני מרחביה וחיפשה היכן מקומה של ארצנו זו ושל חלקנו הזעום שמחולקת שבעתיים. והעין חיפשה ולא מצאה, כי גם על רקע המפה המוגדלת המקום שהוקצה לנו, זעיר כל כך, בטל באלף, נבלע באינסופיות של כל הממלכות הללו, במידה אפסית, פעוטה מראש של מחט. ואף על פי כן, המחט המיקרוסקופית הזאת היא לנו כל העולם ומלואו, כל חיינו ומאווינו, ובשבילנו היא טבור כל כדור הארץ ושקולה כנגד כל המרחבים העצומים האלה...

 

 

בחזרה לעדויות

 

נתן אלתרמן, הטור השביעי:

בטלגרף לגְרוֹמיקוֹ

אחרי נאומו הראשון בעצרת האומות בעד פתרון ציוני, 1947

לגרומיקו אנדרי,

ליק-סכסס, קִרְיַת או"ם.

תודה.

אין מילים.

הישוב עוד המום.

 

התעוררנו בבוקר. פתחנו עיתון...

ונשארנו תקועים

ותוהים: מה פתאום?...

 

כי תבין נא: נגמלנו במשך הזמן

מידיעות שכאלו

עם טעם של מָן.

 

כן נגמלנו מִזוֹ התחושה החמה,

הזרה,

המוּזֶרֶת,

של קצת נחמה.

 

לפעמים זהו רגש בריא, חם וטוב

של שחיין הנלחם בגלים עד בלי-סוף,

ופתאום משליכים לו גלגל מן החוף...

 

עוד דרכו יגעה...

עוד הפור לא נפל...

אך תודה הוא צועק

אל משליך הגלגל.

 

טוב היום... ביחוד אם נוסף לַמַּחְזֶה

את מראהו של בוין ברגע הזה...

בשמעו בחדרֵי

הלהטים וה"דרֵי",

קול מוזר - והקול

קול גרומיקו אנדרֵי.

 

יש אומרים, עוד צריך לחכות ולראות.

אך עובדה:

רחבו במקצת הקירות.

 

וישנה פה מין הרגשה מיוחדת.

איך לומר זאת?

כמין הרגשת יום-הולדת.

 

ואשר לאנשי השומר-הצעיר...

לו ראית!

כמו חתנים הם בעיר!

 

כן, גרומיקו אנדרי,

יש ויש התרגשות.

זה מותר. זה מותר.

לפעמים יש רשות.

 

בחזרה לעדויות

 

חזרה לראשי


בעיתונות

 

מהדורת עיתון פועלי ארץ ישראל "דבר" מיום 30 לנובמבר:

 

 

ראוי לשים לב לפניה אל הקוראים, וכיצד מקפיד העיתון להציג את הקמת המדינה לא כהשגת מטרת הציונות, אלא כמכשיר בלבד להגשמתה:

"יהודי העולם מותר להם שתהיה היום השמחה במעונם, אך אל יהיו שיכורי חג. יהיו עמוסי חובה. המבחן הגדול אך מתחיל, הוא מתחיל מהיום.

בנאמנותכם, בחלוציותכם, באמונתכם הגדולה הגעתם עד הלום. בנאמנותכם, בחלוציותכם, באמונתכם הגדולה תקימו את המדינה היהודית, מכשיר נאמן להגשמת הציונות" 

 

 

 בחזרה לראשי


שיטים, מכון החגים - בית היוצר להתחדשות התרבות היהודית והחברה בישראל, קיבוץ בית השיטה, 10801, טלפון: 04-6536344, פקס: 04-6532683

מכון שיטים (ע"ר) מס' עמותה 58-0459212

chagim@bethashita.org.il

המכון נתמך ע"י הגופים הבאים: מן היסוד, קרן מוזס וולפוביץ והתנועה הקיבוצית.

היצירות המוצגות באתר הן ברישיון | האתר נבנה ע"י   

כרגע באתר 916 גולשים