דף הבית חגים ומועדים במעגל השנה צומות ט' באב
 שלח ברכה לחבר
 ציר היסטורי
 קישורים לאתרים
 הסקר השבועי
ט' באב

"מִי-יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם, וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה; וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה, אֵת חַלְלֵי בַת-עַמִּי."

(ירמיהו, ח', כ"ג, מתוך הפטרת תשעה באב)

 

"כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה
ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה "
תלמוד בבלי

 

 

"לא אשכח, לא אוכל שכוח את יום החורבן,
היום האיום מכל הימים, יום גורלנו ".
ברל כצנלסון

 


מדרשי אגדה לתשעה באב - באתר מחלקי המים 

 

 

לפתיחת קישור - מגילת איכה

 

מן המקורות

זמן הצום, שמות הצום, סמלים ותכנים

הרהור / קיבוץ יראון (1992)

אריה בן גוריון / בית השיטה (1981)

ארנון לפיד / גבעת חיים איחוד (1983)

מהלכה למעשה - דילמה חינוכית בט' באב

ט' באב - על שום מה?

הכותל המערבי / ש.י. עגנון

כותל האביונים / זאב וילנאי

א-ב מנהגים ומסורות לט' באב

בהלך רוח של ט' באב / זאב ז'בוטינסקי, וורשה, 1938

מקורות לא אכזב / ברל כצנלסון , "דבר" 1934

חורבן ותלישות / ברל כצנלסון , "דבר" 1934

תהילים, קל"ז

הבית השני / יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים

רצון מוזר: לצום בט' באב/סטף ורטהיימר

 

 

מקורות:
וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה
לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶך
בָּבֶל יְרוּשָׁלַיִם. וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָלַיִם
וְאֶת כָּל בַּיִת גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ. וְאֶת חוֹמֹת יְרוּשָלַיִם סָבִיב נָתְצוּ כָּל חֵיל
כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר רַב טַבָּחִים. וְאֶת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר וְאֶת הַנֹּפְלִים 
אֲשֶׁר נָפְלוּ עַל הַמֶּלֶךְ בָּבֶל וְאֶת יֶתֶר הֶהָמוֹן הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים.
וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר רַב טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיוֹגְבִים. וְאֶת עַמּוּדֵי הַנְּחֹשֶׁת
אֲשֶׁר בֵּית ה' וְאֶת הַמְּכֹנוֹת וְאֶת יָם הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בְּבֵית ה' שָׁבְרוּ כַשְׂדִּים
וַיִּשְׂאוּ אֶת נְחֻשְׁתָּם בָּבֶלָה. וְאֶת הַסִּירוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמְזַמְּרוֹת
וְאֶת הַכַּפּוֹת וְאֶת כָּל כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר יְשָׁרְתּוּ בָם לָקָחוּ. וְאֶת הַמַּחְתּוֹת
וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת אֲשֶׁר זָהָב זָהָב וַאֲשֶׁר כֶּסֶף כָּסֶף לָקַח רַב טַבָּחִים. הָעַמּוּדִים
שְׁנַיִם הַיָּם הָאֶחָד וְהַמְּכֹנוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה לְבֵית ה' לֹא הָיָה מִשְׁקָל לִנְחֹשֶׁת
כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה. שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמּוּד הָאֶחָד וְכֹתֶרֶת עָלָיו
נְחֹשֶׁת וְקוֹמַת הַכֹּתֶרֶת שָׁלֹשׁ אַמּוֹת וּשְׂבָכָה וְרִמֹּנִים עַל הַכֹּתֶרֶת סָבִיב הַכֹּל
נְחֹשֶׁת וְכָאֵלֶּה לָעַמּוּד הַשֵּׁנִי עַל הַשְּׂבָכָה. וַיִּקַּח רַב טַבָּחִים אֶת שְׂרָיָה כֹּהֵן
הָרֹאשׁ וְאֶת צְפַנְיָהוּ כֹּהֵן מִשְׁנֶה וְאֶת שְׁלֹשֶׁת שֹׁמְרֵי הַסַּף. וּמִן הָעִיר לָקַח
סָרִיס אֶחָד אֲשֶׁר הוּא פָקִיד עַל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַחֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי
הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר נִמְצְאוּ בָעִיר וְאֶת הַסֹּפֵר שַׂר הַצָּבָא הַמַּצְבִּא אֶת עַם הָאָרֶץ
וְשִׁשִּׁים אִיש מֵעַם הָאָרֶץ הַנִּמְצְאִים בָּעִיר. וַיִּקַח אֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים
וַיֹלֶךְ אֹתָם עַל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה. וַיַּךְ אֹתָם מֶלֶך בָּבֶל וַיְמִתֵם בְּרִבְלָה בְּאֶרֶץ
חֲמָת וַיִּגֶל יְהוּדָה מֵעַל אַדְמָתוֹ .

[8-21 ,מל"ב, כ"ה]

 

 

   תענית פרק ד' משנה ו'
חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל. בְּתִשְׁעָה בְּאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. מִשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה.

 

 תלמוד ירושלמי תענית פרק ד' הלכה ז'
ר' אבון אומר:
שבו בטל ההפר. וא"ר לוי בכל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפור צאו לחפור והיו יוצאין וחופרין להן קברות וישנים. ובשחר היו עומדין ומוציאין עצמן החסירים ט"ו אלף ופרוטרוט. ובשניה האחרונה עשו כן ועמדו ומצאו עצמן שלימים. אמרו דילמא דטעינן בהושבנה. וכן בי' ובי"א ובי"ב ובי"ג ובי"ד ובט"ו, כיוון שאשלם זיהרא, אמרו: דומה שביטל הקב"ה אותה הגזירה קשה מעלינו ועמדו ועשו יום טוב:

 


תלמוד בבלי מסכת סוטה
ל"ד ע"א-ל"ה ע"ב
ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו. אמר רבה אמר רבי יוחנן:
אותו היום (ערב) תשעה באב היה, אמר הקב"ה הן בכו בכיה של חינם,
ואני אקבע להם בכיה לדורות, ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים, וכתיב:
"וכבוד ה' נראה באהל מועד". אמר רבי חיא בר אבא: מלמד שנטלו אבנים וזרקום כלפי מעלה.

 

אבלי ציון
שנו רבותינו: כשחרב הבית בשניה רבו פרושים בישראל, שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להם ר' יהושע, אמר להם:

בני, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין?
אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי המזבח ועכשיו בטל? ונשתה יין שממנו מנסכים על גבי המזבח  ועכשיו בטל?
אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות.
אפשר בפירות...

פרות לא נאכל, שכבר בטלו ביכורים.
אפשר בפירות אחרים...
מים  לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים. שתקו.
אמר להם: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל-עיקר אי- אפשר, שכבר נגזרה גזרה; ולהתאבל יותר מדי אי-אפשר.

שאין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה, אלא כך אמרו חכמים:
סד אדם את-ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט; עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט; ועושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט, שנאמר: " אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי וגו'.

וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחה, שנאמר: "שימחו את ירושלים... שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה".

(על פי ספר האגדה,  תלמוד בבלי סנהדרין ק"ד)

 

 

ישעיהו פרק מ א'-י"א
א נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי--יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם. 

ב דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ--כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ:  כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה, כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ. 
ג קוֹל קוֹרֵא--בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה; יַשְּׁרוּ, בָּעֲרָבָה, מְסִלָּה, לֵאלֹהֵינוּ. 

ד כָּל-גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ; וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. 

ה וְנִגְלָה, כְּבוֹד יְהוָה; וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר.

ו קוֹל אֹמֵר קְרָא, וְאָמַר מָה אֶקְרָא; כָּל-הַבָּשָׂר חָצִיר, וְכָל-חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. 

ז יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ; אָכֵן חָצִיר, הָעָם. 

ח יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ; וּדְבַר-אֱלֹהֵינוּ, יָקוּם לְעוֹלָם. 

ט עַל הַר-גָּבֹהַּ עֲלִי-לָךְ, מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם; הָרִימִי, אַל-תִּירָאִי, אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה, הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם. 

 י הִנֵּה אֲדֹנָי יְהוִה בְּחָזָק יָבוֹא, וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ; הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ, וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו. 

יא כְּרֹעֶה, עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא; עָלוֹת, יְנַהֵל. 

 

בחזרה לראש הדף


 

זמן היום :
ליל ט' באב עד ליל י' באב


שמות היום:
ט' באב; תשעה באב; צום החמישי


סמלים:
צום; קריאת מגילת "איכה"; הימנעות מתלמוד תורה; אמירת "קינות"; ישיבה על הרצפה


תכנים:
אבל; זכרון חורבן בית המקדש ואובדן הריבונות הלאומית; לקחים היסטוריים; גאולה;

משיחיות; אנטי-משיחיות

בחזרה לראש הדף


 

היתכן תשעה באב בימנו? הט' ועונשו / בארי צימרמן 

  

אובדנו של ט' באב במדבריות "החופש הגדול" לא היה מתארע, לולא אבד זכרו מלוח השנה הקהילתי משפחתי, בקיבוץ ומחוצה לו. רצף התאריכים המקיים את ההוויה היהודית, שאין לה חופש גדול, פגום במקומותינו בכמה קטעים קריטיים שט' באב הוא הראשון שבהם.
 
מדוע בטל בקהילותינו זכרו של ט' באב? התשובה מופיעה כבר בשנות השלושים במאמרו המפורסם של ברל כצנלסון "חורבן ותלישות". ברל, איש העליה השנייה נושא לפידיה במרוץ הזמן השוטף כגשם כאב את העובדה, ש"אחת מהסתדרות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו לילה, שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו". מתוך כאבו והתמרמרותו הוא מחפש את הסיבות למעשה זה, ובסופו של דבר קובע, כי מדובר במדריכי נוער, "שבעולמם הרוחני חסרה הידיעה וההרגשה של יום החורבן", ואף מסנגר ואומר, ש"אפשר אולי ללמד זכות עליהם בנוסח הידוע: סלח להם, כי אין הם יודעים מה שהם עושים".
 
ברל נופל כאן ברשתו של כשל נפוץ, הרובץ לפתחם של מהפכנים - כשל בהבנת האחריות המוטלת עליהם לשמר את הזיכרון הקולקטיבי אצל בני הדור השני למהפכה. בדברים שנשא לפני מדריכי נוער זמן מה מאוחר יותר, שב ברל לעניין ט' באב, מתוך הוויכוח שעוררו דבריו הקודמים, ושוב בולט לעיני המתבונן אותו כשל מהותי.
 
באמצעים פשוטים ביותר ובשעה אחת, ידע זיכרון העם להשרות אבל כבד על כל "נפש ישראלית על פני כדור הארץ", מתלהב ברל כשהוא מתאר את אופן התקיימותו של ט' באב לאורך ההיסטוריה היהודית, והוא ממשיך, "כל אבר בגוף האומה, אם ,לא נכרת כליל, עטה בשעה זו קדרות, שקע בצער, קיפל בליבו את הרגשת החורבן הגלות והשעבוד.
 
האם ניתן להבין מדברים אלו, שברל ראה באותם מדריכי נוער שכנגדם יצא, אנשים שנכרתו כליל מגוף האומה? וודאי שלא! דבריו של ברל כוונו כנגד אותם זמנים, בהם האלטרנטיבה היחידה לאבל ט' באב הייתה יציאה טוטאלית, "נכרת כליל", ממסגרת העם - טמיעה, המרה וכדומה. בזמנים ההם לא היה מי שנותר בתוך המחנה בלא "הידיעה וההרגשה של יום החורבן". ברל יודע, כי שנות השלושים של המאה העשרים אינן דומות לשנות השלושים של המאה התשע-עשרה.
 
אי אפשר לומר על מדריך נוער בארץ-ישראל, הדובר עברית, המחנך להגשמה ציונית-סוציאליסטית, השותף לברל ברעיון ובחתירה להגשמתו, שהוא איבר ש"נכרת כליל" מגוף האומה.
 
אך אף שאינו מגיעה בנקודה זו לחשבון נפש ממצה של מהפכת דורו, מסמן כאן ברל, בכל זאת ובעקיפין, אפשרות נוראה: הכרתות שלמה של בן המהפכה הציונית מגוף האומה, למרות היותו מגשים בגופו את מצוותיה של הציונות ושל תנועת הפועלים. כמו בנושאים אחרים, חדר גם כאן מבטו הגאוני של ברל אל מעבר לפרגוד ההווה. כשל הבנתו את עומק בעייתו של דור הבנים, נדחק מפני עומק הבנתו ההיסטורית את הכישלון הצפוי למי שחותך או נחתך משורשי הסמלים הלאומיים. האם יש קשר בין היעלמו של ט' באב מחיינו, לבין גמגומינו השוצפים אל מול השמצותיו הנוראות של הרב פרץ? האם היעדרו של חשבון נפש אמיתי בשאלות יהודיותה של קהילתנו אינו מכביד עלינו, בבואנו חשבון עם עלילות-דם פרימיטיוויות הנוחתות עלינו מצד החרדים.
 
האם הפקדתו של ט' באב בידי היהדות הרבנית אינה מקבילה להפקרת מושג יקר כמו "ארץ ישראל" בידי אותם יהודים רבניים? האם אין קשר בין הפקרה מופקרת זו ובין אזלת ידינו לחנך את ילדינו על ברכי ההנחה היסודית בדבר זכותנו על כל ארץ ישראל, הבחנה שבמסגרתה אין הבדל עקרוני בין עמק חפר להר גריזים? האם אין קשר בינה ובין הקושי שיש לנו בהבהרת העמדה הפוליטית הגורסת אי ויתור תודעתי על "ארץ ישראל, תוך חתירה לויתור הוויתי פוליטי על חלקים מארץ זו, תמורת ליגיטימציה אזורית ובין לאומית לגבולות בטוחים, מוסכמים ובני הגנה של מדינת ישראל, עמדה שבמסגרתה מתקיים הבדל עקרוני ביותר בין עמק חפר להר גריזים?
 
גם השנה, כבכל שנה, נדלג ברגל קלה על פני תשעה באב. גם היודעים, הסבורים אולי, כחבריו של ברל ב"גדוד" שבמצרים, כי "כבר נגאלנו", וגם הבורים, על בניהם ובשעה טובה כבר נכדיהם, ישאו עיניים לעבר חג האהבה המקומי בט"ו באב, או לעבר חום יולי אוגוסט המהביל בחללו של עולם. בקרן זווית, בספריית בית-הספר האזורי, ינקה הספרן את ספרי התנ"ך לקראת שנת הלימודים הקרבה ובאה. בין "רות" הסיפור המקראי, ובין "קהלת" ,ספרות החכמה, בכה תבכה בלילה מגילת איכה, ודמעתה על לחייה. אמנם לא כל רעיה בגדו בה אך דווקא אותו ציבור חלוצי, שעשה יותר מכולם למען תתגשם תקוותו של הפסוק המסיים אותה: "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם" ,איכה ה', כ"א, - דווקא הוא לא השכיל להשיבה אליו. "על זה היה דווה לבנו, על אלה חשכו עינינו", איכה ה', י"ז.
 
 
בארי צימרמן ט' באב תש"ן - 1990 גבעת חיים איחוד
 

 



הרהור:
- - -
במוצ"ש, ט' באב, נוכחתי לדעת שמתכננים דיסקו ומסיבה של הנעורים בחדר-האוכל.

 

פניתי למדריך החברתי ולמזכיר, הבאתי לתשומת ליבם את התאריך ובקשתי שידחו את המסיבה.

 - - - שניהם השיבו בשלילה, ולמזכיר אמרתי שזו שערורייה, וגם כעת אני חושב כך.
כאן המקום להסביר לבני הנעורים את חשיבות העניין.
מתוך חורבות היום הזה, ט' באב, קמה מדינת היהודים. היום בו פעמיים חרב בית המקדש

שסימל את לבו של עם ישראל ,הוא היום הזה שמסמל את תמצית סבלו של העם במשך דורות רבים,

דתית והיסטורית.
כל אחד יכול להתייחס ליום הזה כרצונו. זו החלטתו האישית. אך זו בהחלט שערורייה שקבוץ מקיים, במקום ההתכנסות הציבורי שלו – בחדר-האוכל – מסיבה, דווקא ביום זה.

[1992 ,יראון ]

 

 בחזרה לראש הדף


 

 

אני, החתום מטה, מעיד בזה שלא אני המצאתי את מועד ט' באב. יש עמי בכתובים עדות מסייעת,

שכבר בחודש אב תרצ"ד (1934!) נזף מורי, ברל כצנלסון, בי ובחברַי, מדריכי "המחנות העולים",

על כי ערכנו טיול ומחנה ביער בן שמן בט' באב.
לתגובתו הפומבית קרא: "חורבן ותלישות", וברל פרסם את נזיפתו בעיתון "דבר", שהיה עורכו.

לתגובות השליליות והחיוביות היה המשך מיידי במאמר שני, הנקרא "מקורות לא אכזב".

מתוך מאמר זה נהגנו להדפיס משך שנים רבות בשער הפנימי של הגדת הפסח שלנו,

בביצועו הגרפי היפה של דוד אלף, את דברי ברל הנפלאים על פסח: "עם שומר
משך אלפי שנים את יום צאתו מבית-עבדים" וכו'.
בקטע הבא מיד לאחר הגדרת חובת הזיכרון של פסח, כציווי חינוכי, באה קריאתו החינוכית

לשמור על תשעה באב כעל יום אובדן חירותנו – מכל שכחה. "כי ביום זה ראה כל דור ודור וכל אדם

בישראל, כאילו עליו חרב עולמו" ---
את צריבת האש החינוכית ההיא נושא אני עמי מאז היותי נער...
- -

[14.8.1981 / אריה בן גוריון, ט"ו באב תשמ"ב]

 

בחזרה לראש הדף 


 

 

הקיבוץ הופך כיום למעוז החילוניות, למקלט-מעט לאלה אשר נקעה נפשם מן הרוח המשיחית

הסוחפת אתה - - -
רבים, ואולי גם טובים, אל תחת כנפי-הדת; לאלה הממאנים לראות ביהדות הרבנית

ובזרם האורתודוכסי את בעלי-החזקה על הדת-היהודית, המסרבים להיכנע לאנאכרוניזם,

לפנאטיות, ליהירות ולשנאת-הזר המתלווים כנראה בהכרח אל מעשה "השיבה אל המקורות"

או "החזרה אל הדת".
אינני יכול להישאר שווה-נפש גם אל מול הקטנה, הבלתי-מסוכנת, לכאורה, שבפלישות

הדת אל תוכנו. מי יתקע לי כף כי רצונו של מיעוט (ואני מעז לנחש – מיעוט זעיר) לקדש כאן את ט' באב, שמעולם לא קודש כאן בעבר, לא יגבר בעתיד, ויביא להעמקת חדירתו של הפולחן הדתי בחצרנו?
זאת, אך בעיקר זאת: אינני כופר בזכותם של חברים בתוכנו לברור לעצמם כראות עיניהם מצוות עשה או אל תעשה, אלמנטים אלה או אחרים של פולחן, סמלים, טכסים וכיו"ב, המעניקים להם, כנראה, באופן שאינו נהיר לי, תחושות שאינן מובנות לי לצורך שנשגב מבינתי. אך אני כופר בזכותם, ואצא בכל כוחי נגד ניסיונם לכפות את אלו עלי.
רצונם אינו רצוני. אם קדוש להם יום חורבן הבית וממלא אותם עצב וכאב, ישבו נא במטותא, בבתיהם הטובים, ימנעו מעיניהם את מראות הטלוויזיה, ומפיהם אוכל ומשקה, ולמהדרים שבהם אני מוכן אף לסייע באספקת עפר לשים על ראשם ובהשגת התקציב הדרוש לקניית סנדלי גומי להתהלך בהם.
- -

[1983 ,ארנון לפיד, גבעת חיים איחוד]

 

בחזרה לראש הדף


 

מהלכה למעשה:
האם תלך מיכל למסיבה?

יוספה חונכה בבית "דתי". כעת היא נשואה ליוסף, שחונך בבית "חילוני", והם מנהלים אורח חיים "חילוני". לפנות ערב מודיעה מיכל, בתם הבכורה בת ה-15, שהיא יוצאת למסיבה בבית אחת מבנות כיתתה. יוספה מזדעזעת: "הרי עוד מעט ליל תשעה באב! איך אתם מארגנים מסיבה במועד כזה?"
אומרת מיכל: "דווקא בגלל שאין הערב לאן ללכת, החלטנו על המסיבה, ולי זה לא מפריע בכלל".
אומר יוסף: "גם לי זה לא מפריע. שתלך לאן שהיא בוחרת".
ואז:
"את לא הולכת למסיבה!" אומרת יוספה
"אני כן הולכת למסיבה!" עונה מיכל

 

מה עשויים להיות נימוקי יוסף?
מה עשויים להיות נימוקי יוספה?

 

בחזרה לראש הדף 


 

תשעה באב הוא יום צום לזכר חורבן בית המקדש הראשון והשני , ומאורעות אחרים -
המיוחסים לפי המסורת לתאריך זה .

חורבן הבית הראשון - 586 לפנה"ס חל בשבעה לחודש אב מלכים ב', פרק כ"ח ,
פס' ח' - י' או בעשרה בו ירמיהו נ"ב, י"ב - ט"ז לפי התלמוד הוא נקבע לתאריך
זה כי בו התחילה הפורענות ירושלמי, תענית, פרק ד', הלכה ט'.
לפי עדות יוסף בן מתתיהו נשרף הבית השני -70 לספירה, בעשרה באב ויום
האבל על החורבן הועתק לתשעה בו, שכבר היה יום אבל ידוע. לפי המסורת יום
זה הוא גם יום בכיה לדורות על חטאם של המרגלים, בו נגזר שלא יכנסו בני
ישראל לארץ .

שלושת השבועות בין י"ז בתמוז לבין תשעה באב נקראים ימי "בין המצרים": "כל
רודפיה השיגוה בין המצרים" איכה א', ג'. בתקופה זו על-פי המסורת נתרגשו
צרות ואסונות רבים על עם ישראל לאורך הדורות. בשלושת השבועות של "בין
המצרים" ממעטים בשמחה. לא עורכים שמחות ונוהגים מנהגי אבלות. במסורת
האשכנזית ב"תשעת הימים" שבין ראש חודש אב לתשעה באב מתחזק האבל
וחלים מנהגי אבל נוספים כמו איסור על קניית בגדים ומנעלים, המנעות מתספורת
והמנעות מאכילת בשר ויין . במסורת הספרדית מתחזק האבל בשבוע שחל בו
תשעה באב .
בימים אלה, יש מאמינים, מתחזקות סכנות ופעולתם של שדים ויש לנהוג בהם בזהירות .
ביום י"ז בתמו נבקעו חומות ירושליים על-ידי נבוכדנאצר מלך בבל -
בתקופת הבית הראשון ועל-ידי הרומאים בתקופת הבית השני .
בי"ז תמוז ארעו על - פי המסורת, כמה פורענויות וארועים קשים אחרים :
משה ניפץ את הלוחות ברדתו לראשונה מן ההר.
בטל קרבן התמיד שהיה מוקרב בקביעות פעמיים ביום בבית המקדש
כאשר היוונים צרו על ירושליים בימי מלחמת המלכים החשמונאים הורקנוס
ואריסטובולס, משום שלא נותרו כבשים לקרבן התמיד .
ביום זה שרף אפוסטומוס, חייל רומי, ספר תורה שמצא.
ביום זה הועמד צלם בהיכל, כנראה בימי החשמונאים או בימי
אדריאנוס קיסר רומי .
ביום זה נפלה בית"ר בסוף מרד בר-כוכבא.

 

בחזרה לראש הדף 


 

הכותל המערבי / שמואל יוסף עגנון

 

וכותל המערבי, שארית מחמדנו מימי קדם,

שהשאיר לנו הקדוש ברוך הוא בחמלתו הגדולה,

גבוה שתים עשרה קומות איש - כנגד י"ב שבטי ישראל,

כדי שיכוון כל אחד מישראל את ליבו

לפי  שיעור קומתו ולפי השבט שלו.

ואבנים גדולות הוא בנוי, וכל אבן של חמש אמות על שש אמות,

ואין כמותן בשום בניין שבעולם.

והן מונחות בלא טיט ובלא טיח ביניהן,

אף על פי כן הן מחוברות כאחת,

ככנסת ישראל שאין לה אפילו שולטנות כל שהיא שתחבר אותה,

אף על פי כן היא חטיבה אחת בעולם.

 

בחזרה לראש הדף 


 

כותל האביונים / זאב וילנאי

 

כשעלה ברצונו של שלמה המלך לבנות את בית המקדש,

נגלה אליו מלאך מן השמים ואמר לו:

המקדש שאתה עומד לבנות, יהא חלקם של כל ישראל.

אסף שלמה רוזנים ושרים, כוהנים ולוויים,

וגם לדלת העם קרא.

עמד לחלק בגורל את מלאכת הקודש -

ונפל כותל מערבי בחלקם של דלת העם.

התחילה המלאכה בבית אלוהים.

השרים והרוזנים ואילי הכסף קנו ארזים וברושים

והירבו שכירי יום וזרזום לכלות המלאכה.

רק עבודת העניים התעכבה, כי לא השיגה ידם.

אנשים, נשים וטף שבהם עמלו וטרחו, חצבו אבנים,

אבן שלמה מוסעת ממערה גדולה - היא מערת צדקיהו,

עד שגמרו מלאכתם והקימו לו לכותל המערבי.

וכשהחריב האויב בעוונותיו הרבים את בית המקדש,

אכלה האש את כתליו,
בנית בית המקדש - ציור מן המאה ה 19

ורק אבני הכותל המערבי ניצלו מן התבערה,

והשכינה לא זזה משם עד היום הזה.

 

בחזרה לראש הדף


 

 א' - ב' של מנהגים ומסורות לתשעה באב

אין לומדים תורה – בתשעה באב, מלבד דיני אבלות וענייני החורבן, זאת כיוון שלימוד תורה נחשב דבר משמח ומרומם.

 

אפר תחת פאר – בעדות אחדות מקובל להעמיד קערת אפר בכניסה לבית הכנסת, בה טובל כל אחד את אצבעו ומכתים את מצחו כדי לקיים "אפר תחת פאר". יש גם המפזרים אפר על רצפת בית הכנסת.

 

הליכה לבית הקברות – בבוקר תשעה באב נהוג ללכת לבית הקברות. על-פי התלמוד מנהג זה נועד לסמל את היותנו חשובים כמתים. (בבלי, תענית ט"ז, ע"א) נהוג להשליך שום על הקברים כדי להבריח שדים ורוחות רעות.

 

המנעות מנעלי עור ומאכילת בשר כביטוי לעינוי והתנזרות מנוחיות ומתענוגות  וכזכר להפסקת הקרבנות במקדש עם החורבן. יש גם הנוהגים ללכת יחפים לגמרי.

 

המנעות מאכילה, שתיה , רחיצה ותשמיש המיטה (קיום יחסי מין) מבטאת דמיון למצב המוות.

 

הסרת הפרוכת – מארון הקודש. יש העוטים לארון הקודש ולספר התורה פרוכת שחורה מיוחדת.  יש גם המניחים אותו על הרצפה.

 

מגילת איכה – המגילה היא קינה על חורבן בית המקדש (הראשון) וירושלים , מיוחסת לירמיהו הנביא. נקראת לאחר תפילת ערבית בבית הכנסת בערב תשעה באב. נהוג לקרוא את המגילה לאור נר דל.

 

מנהגי תפילה – נהוג להתפלל ללא מנעלים ובדממה כדרך אבלים, בתפילת שחרית נהוג ברוב העדות לוותר על טלית ותפילין, כביטוי לאבל.

 

מנהגים בירושליים – נהוג לערוך בכותל "תיקון חצות" ולומר קינות. נהוג גם להקיף בלילה את חומות ירושלים לקיים "סובו ציון והקיפוה" (תהילים מ"ח, י"ג).

 

סעודה מפסקת – נהוג לאכול סעודה מפסקת לפנות ערב תשעה באב. היא מאופיינת במאכלי אבלות סמליים כמו עדשים, כעכים וביצים (מאכלים עגולים)  ולא בשפע תבשילים. נהוג להמנע מבשר ויין. יש הנוהגים לסעוד על הקרקע כסימן נוסף לאבלות ויש אף הטובלים פת באפר.

 

קבלת התענית של תשעה באב – אחרי הסעודה המפסקת נהוג לקבל את התענית:
"הריני מקבל עלי תענית של תשעה באב באכילה ושתיה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המיטה…ואני מקבל עלי חמישה עינויים אלה: להתאבל ולקונן על חורבן בית המקדש ועל גלות השכינה הקדושה ועל גלות ישראל עם קדוש ועל הריגת הצדיקים בשעת החורבן." נהוג בזמן זה לשבת על הארץ, לחלוץ את הנעליים, ויש אף הלובשים קרעים.

 

קבלת פני המשיח – לפי המסורת נולד המשיח בתשעה באב. בעדות ספרד מקובל אחר הצהריים לקשט את הבית ולהתרחץ כדי לקבל את פני המשיח שכבר נולד. בעדות שונות רווחו מנהגים סמליים נוספים הקשורים לקבלת המשיח.

 

קוצים – בעדות אשכנז היה נהוג לקטוף קוצים ולהשליכם בשעת אמירת הקינות על שערם וזקנם של המתפללים והמתפללות.

 

קינות – נהוג לקרוא קינות; פיוטים של צער מתקופת הפיוט הקלאסי ומתקופות אחרות, הקינות נקראות בערב תשעה באב וביום. הקינות לתשעה באב קובצו בספרי קינות מיוחדים: ספר הקינות האשכנזי נקרא "קינות" והספרדי נקרא "ארבע תעניות" או "חמש תעניות".

 

שינה על הארץ – נהוג לישון על הארץ בליל תשעה באב, לעיתים עם אבן במקום כר, כביטוי לתענית. 

 

בחזרה לראש הדף


בהלך – רוח של ט' באב / זאב ז'בוטינסקי
(קטע מתוך נאום בוורשה)
מזה שלוש שנים אני פונה אליכם, יהודי פולין, עטרת יהדות העולם, בקריאה.

אני מזהיר אתכם בלא הפוגה, שהקטסטרופה מתקרבת. שערותי הלבינו וזקנתי בשנים אלו, כי ליבי שותת דם על שאתם, אחים ואחיות יקרים, אינכם רואים את הר הגעש שיתחיל תכף לפלוט את אש ההשמדה. אני רואה מראה איום, הזמן קצר בו אפשר עוד להינצל.
אני יודע: אינכם רואים, כי אתם טרודים ובהולים בדאגות יום-יום. האזינו לדבריי בשעה השתים-עשרה:

למען השם! יציל נא כל אחד את נפשו, כל עוד יש זמן לכך, - והזמן קצר!
ועוד דבר ברצוני לומר לכם ביום תשעה באב זה: אלה שיצליחו למלט את נפשם מהקטסטרופה, יזכו לרגע החגיגי של שמחה יהודית גדולה: לידתה מחדש ותקומתה של מדינה יהודית. איני יודע אם אני אזכה לזאת, בני כן! אני מאמין  בזאת כשם שאני בטוח שמחר בבקר שוב תזרח השמש. אני מאמין באמונה שלמה.
 

(ט' באב תרצ"ח – 1938  וורשה)

 
בחזרה לראש הדף


 

 

מקורות לא אכזב / ברל כצנלסון


שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושיכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו?

היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזכרוננו, לאבות אבותינו. קלסר פנינו לא היה אז אלא העתקה של דורות עברו. ואילו היתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש?
השמרנות האפלה רוצה ליטול מאיתנו את כוח השכחה, והפסידו – מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את "האויב", אך לולא נשתמרו בזיכרון האנושיות דברים יקרי ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו בבערותנו, עבדי עולם.
דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה , ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק מאד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?
השנה היהודית זרועה ימים, אשר אין כמותם לעומק בחיי כל עם. האם מעניינה או מתפקידה של תנועת הפועלים העברית לבזבז את הכוחות האצורים בהם?

ותשעה באב. לא מעטים הם בעולם העמים המשועבדים. וגם רבים אשר יצאו בגולה. פולין הגאיונית, אשר פליטיה ישבו בגולה רק שנים-שלושה דורות, כבר ידעה במידה גדולה את צרת ההתבוללות. רוסיה האדירה פיזרה בעולם את המוני פליטה מאחרי מהפיכת אוקטובר. והם, היושבים על נהרות צרפת, כבר מבכים את הטמיעה, את שיכחת הלשון, את התנכרות הדור הצעיר, ומעמידים למופת את היהודים אשר אלפיים שנות פיזור לא יכלו להם.
אכן ישראל ידע לשמור את יום אבלו, יום אובדן חירותו, מכל שיכחה. וביום זה ראה כל דור ודור, וכל אדם מישראל, כאילו עליו חרב עולמו.
ובכל יום זה בשנה נשפכו דמעות רותחות, ודור לדור מסר את מכאובו.
הזיכרון הלאומי הכניס לתוך יום-עברה זה כמה מנסיונותיו המרים מחורבן הבית הראשון והשני ודרך גירוש ספרד ועד ימינו – עד פרוץ המלחמה העולמית. זיכרון העם ידע באמצעים פשוטים ביותר להשרות בשעה אחת אבל כבד על כל נפש ישראלית על פני כדור הארץ. כל אבר בגוף האומה, אם נכרת כליל, עטה בשעה זו קדרות, שקע בצער, קיפל בליבו את הרגשת החורבן, הגלות והשעבוד. וכל דור יוצר הוסיף משלו להרגשת החורבן, החל מקינות ירמיהו, דרך שירי ספרד וקינות אשכנז, ועד ל"מגילת האש" של ביאליק.

מספרים על אדם מיצקביץ, משוררה הגדול של פולין, שכל ימיו היה מתאבל על שעבודה ומתכן תכניות מהפכניות לשחרורה, כי בתשעה באב היה הולך לבית הכנסת היהודי לשתף עצמו עם היהודים המתאבלים על אבדן מולדתם.
ישנה דעה האומרת: חלילה לנו מלשכוח את ט' באב, אבל העם החוזר לביתו ומקים את בניינו, יהפוך מעכשיו את יום האבל ליום חג. ואפשר גם להביא ראיה ניצחת ממה שנאמר: "והפכתי אבלם לששון" (ירמיהו ל"א, י"ג).

בהשקפה זו רואה אני מליצת גאולה מזויפת, הקלת ראש בטרגיות של ימינו. ולא זאת הפעם הראשונה אני נתקל בה. עוד בראשית ימי הגדוד העברי ביקשתי לייחד בתוך הגדוד את זכר יום האבל הלאומי, שלא יהיו בו תרגילים והליכות של חול. התקוממו כנגדי כמה חברים שראו בזה הוכחות ל"גלותיות" שלי. דרשו להפוך יום זה להילולה וחינגה כי "כבר נגאלנו". מה בא עלינו לאחרי ימי הגאולה ההם – יודעים אנחנו כולנו. כל כמה שירבו הישגינו בארץ, וכל כמה שנרבה ונגבר כאן, וגם לכשנזכה ונחיה כאן חיים שאין בהם בושה וכלימה – לא נאמר "נגאלנו" כל עוד לא תמה גלותנו. כל עוד ישראל פזורים בגלות ונתונים לגזירות ולאיבה ולבזיון ולשמד, כמו בתימן שבאסיה, באלז'יר שבאפריקה, בגרמניה שבאירופה, ולו גם נהנים מ"שיווי זכויות" ומחסדי הטמיעה כבצרפת הקפיטליסטית ובססס"ר הקומוניסטית, - לא אשכח, לא אוכל שכוח את יום החורבן, היום האיום מכל ימים, יום גורלנו.
 

(י"ד באב תרצ"ד – 1934         "דבר")

 

בחזרה לראש הדף 


 

חורבן ותלישות / ברל כצנלסון
 

שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה קיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי משהו עשה זאת במתכוון. אין להעלות על הדעת כי מדריכי נוער חלוצי, המחנכים אותו ל"חיי הגשמה", כלומר, למאמצי שחרור מן הגלות ותיקון הנגעים והמומים שחלו בנו בעקב החורבן – אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי-ידיעה זו כשהיא לעצמה היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער.
מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שיכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם. אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לונו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את "ציון הלא תשאלי" וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש".
זאת הבין אדם כאהרון ליברמן, גיבורה הראשון של התנועה הסוציאליסטית היהודית בגולה, כשניגש לייסד בלונדון את אגודת הפועלים היהודית הראשונה, באטמוספירה שכולה קוסמופוליטיות וחוסר כל חלום של קיום לאומי עצמאי, זכר ולא שכח את יום האבל הלאומי. וב"פנקס" של אותה

האגודה רשום פרוטוקול היסטורי מיום ב' אב (תרל"ו) 1876. ליברמן מציע: הואיל והאסיפה הבאה של האגודה חלה בתשעה באב יש לדחותה ליום אחר. אחד מחבריו טוען נגד הדחייה בשם ה"כלל אנושיות" ובשם שלילת המסורת. וליברמן מסביר לו כי "כל עוד לא באה המהפכה הסוציאליסטית, יש בחירות הפוליטית חשיבות רבה בשביל כל אומה ולשון. לט' באב יש בשבילנו, הסוציאליסטים העברים, אותו ערך שיש ליום זה בשביל בני גזענו. ביום זה אבדה לנו חירותנו ועמנו מתאבל עליה זה י"ח מאות שנה ויותר". כך הבין וכך הרגיש וכך רצה לחנך את תנועת הפועלים סוציאליסט – יהודי גדול, בימים שעוד האמינו באמונה שלמה כי המהפכה הסוציאליסטית הקרובה לבוא עתידה לבטל במחי-יד אחד כל הניגודים הלאומיים, ואפילו את עצם קיומם של הלאומים המיוחדים, ובימים אשר שום חזון של תקומת ישראל, של שילומים לאבל של 'י"ח מאות שנה' לא נראה עדין באופק.
ואנחנו?
הדור אשר שתה את קובעת הגלות והשעבוד יותר מכמה וכמה דורות שקדמו לו, הדור אשר הוחזר בחוזק יד אל הרגשת החורבן והגירושים, הדור אשר כל טעם חייו הוא בזה שישמש גשר מן החורבן והגלות אל חיי עצמאות וחירות – האם הדור הזה יתחנך לייעודו על ידי שיכחת יום אבל עמו?אמנם, משרדי הוועד הפועל של ההסתדרות סגורים ביום האבל ההיסטורי, אשר שום אומה תרבותית אינה יודעת כמוהו לעומק ולכאב. אך יתכן כי קיים מרחק תרבותי רב בין עולמם הרוחני של ראשי ההסתדרות ובין עולמם הרוחני של כמה ממדריכי הנוער. ואלה רואים, כנראה, את מעשה הוועד הפועל של ההסתדרות כעניין חיצוני, וליבם בל עימם. ומאידך גיסא, האם יכולה תנועת הפועלים להסתפק רק בחינוך לדברי הלכה ואידיאולוגיה בלבד, מבלי שתיצור לעצמה ולחניכיה אטמוספרה רוויית רגש וסמליות?
הלא בימינו מרבים לדבר ובהסתדרויות נוער בפרט, על ערכם החינוכי של סמלים. מדוע איפוא לא תדע שום הסתדרות נוער לעטוף ביום זה את דגליה אבל? להשרות ביום זה על מסיבותיה מן הצער הגדול, המפרה והמחנך? האמנם תש כוחנו להיות ולהחיות את סמלינו, להעמיק בתוכנם, למלא אותם רוח הדור וצרכי הדור?  האמנם אין אנו מסוגלים אלא להשתמש בסמלים שאולים בהקפה, בסמלים שאולים בהקפה, בסמלים שאין עימם אלא העתקה וחיקוי, והעיקר, הסכמה מן החוץ? האומנם אין אנו מסוגלים אלא לחיים תלושים, לתרבות תלושה ולסמלים תלושים? על אותם מדריכי הנוער אשר בעולמם הרוחני חסרה הידיעה וההרגשה של יום החורבן אפשר אולי ללמד זכות בנוסח הידוע: סלח להם, כי אין הם יודעים מה שהם עושים. אבל על עצם העובדה, שבתוך תנועה כבירת- תכנים ועמוקת רגשות אפשר שהדרכת הנוער תהא נתונה בידי מי שאין להם חוש לאוצרות הרוח של האומה, לסמלים היסטוריים, לערכים תרבותיים – אין כפרה.
 

"דבר" י' תרצ"ד 1934
 

בחזרה לראש הדף


 

 
תהילים פרק קלז
א  עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל--שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ:    בְּזָכְרֵנוּ, אֶת-צִיּוֹן.
ב  עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ--    תָּלִינוּ, כִּנֹּרוֹתֵינוּ.
ג  כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ, דִּבְרֵי-שִׁיר--    וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה:
שִׁירוּ לָנוּ,    מִשִּׁיר צִיּוֹן.
ד  אֵיךְ--נָשִׁיר אֶת-שִׁיר-יְהוָה:    עַל, אַדְמַת נֵכָר.
ה  אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם--    תִּשְׁכַּח יְמִינִי.
ו  תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי, לְחִכִּי--    אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי:
אִם-לֹא אַעֲלֶה, אֶת-יְרוּשָׁלִַם--    עַל, רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.
ז  זְכֹר יְהוָה, לִבְנֵי אֱדוֹם--    אֵת, יוֹם יְרוּשָׁלִָם:
הָאֹמְרִים, עָרוּ עָרוּ--    עַד, הַיְסוֹד בָּהּ.
ח  בַּת-בָּבֶל,    הַשְּׁדוּדָה:
אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם-לָךְ--    אֶת-גְּמוּלֵךְ, שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ.
ט  אַשְׁרֵי, שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת-עֹלָלַיִךְ--    אֶל-הַסָּלַע.


 

בחזרה לראש הדף 


הבית השני
"וטיטוס שב אל הבירה והחליט להסתער ממחרת היום כעלות השחר על ההיכל בראש כל חילו ולכובשו. אולם האלוהים כבר גזר מימים ראשונים לתת את היכלו למאכלת אש, והנה בא יום הדין לקץ העיתים, אשר בו נשרף גם בית המקדש הראשון בידי מלך בבל. ומידי היהודים יצאה האש לראשונה ומעימם היתה הסיבה. כי אחרי שוב טיטוס ממקום המלחמה, שאפו המורדים רוח מעט ויצאו עוד פעם להכות ברומאים. שומרי ההיכל התנגחו עם השונאים המכבים את הבעירה, בחצר בית ה' הפנימית, ואלה הניסו את היהודים ורדפו אחריהם על ההיכל. משם עברו הרומאים אל האולם הנשאר בחצר בית ה' החיצונה, ושמה נמלטו מבני העם נשים וילדים ורעב  רב כששת אלפים נפש. ואנשי הצבא לא חיכו עד אשר יוציא הקיסר את משפט השרידים ושרי החיילים יתנו להם פקודה, כי אם מיהרו אל האולם בחמת נקם, ושלחו אש. הקופצים מתוך האש ניפצו את עצמותיהם ומתו, והנשארים נשרפו חיים איש לא ניצל מהם. ואחד מאנשי הצבא לא חיכה לפקודת המצביא ולא נבהל מהמעשה הנורא אשר אמר לעשות, כאילו ציווה למלא את הדבר מפי הגבורה, ותפס בידו לפיד בוער מתוך האש, ואחד מחברי האיש הרים אותו למעלה, והוא שלח את האש אל חלון הזהב, אשר בקרבתו היה המבוא מצד צפון אל הלשכות הסובבות את ההיכל.
וכאשר התלקחה הלהבה, הרימו היהודים קול צעקה נוראה, בהכירם את גודל האסון, ומיהרו מכל העברים לעצור בעד האש ולא חסו על חייהם ולא חמלו על כוחותיהם, בראות עינם באובדן מקדשם ובית-חייהם, אשר למענו שמרו את נפשותיהם. מי האיש אשר לא ירבה להמר על חורבן הבית הזה, הוא הנפלא מכל הבניינים, אשר ראו עינינו ואשר שמעו מהם אזנינו, והנעלה מכולם בגודלו ובהדרו ובתפארתו לכל חלקיו וגם במהלל כבוד קדושתו"?
 

יוסף בן מתתיהו "מלחמות היהודים" ו': ט'-י"א

 

בחזרה לראש הדף


 

רצון מוזר: לצום בט' באב

מאת סטף ורטהיימר


זה יותר מחודש מקנן בי רצון מוזר: לצום בתשעה באב. יירגעו כל המודאגים - לא התחלתי לפתח סנטימנטים דתיים אחרי גיל 80. אני חילוני וכזה אשאר. ובכל זאת, המועד הזה, המציין את עזיבת העם היהודי את ארצו, את צאתו לגלות לפני יותר מאלפיים שנה, מעורר בי מחשבות עגומות, הקשורות לכאן ולעכשיו.

במשך שנים נטיתי להסכים עם הטיעון, שעם הגשמת החזון הציוני והקמת מדינת ישראל איבד ט' באב את משמעותו. הרי אינני חרדי המייחל לגאולה או לבוא המשיח. הגאולה שלי מושגת על ידי בני אדם, הבונים, יוצרים, מתיישבים ובוראים בכוח מעשיהם מציאות חדשה לעם היהודי.

יותר מכך, ירושלים אינה קרובה מאוד ללבי. בעיני היא מקום מושבה של פקידות אטומה וביורוקרטיה המונעת יוזמות של עשייה ויצירה. אני יודע, כמובן, שירושלים מסמלת הרבה יותר מכך, אך מעולם לא נמשכתי לסמלים המייצגים את העבר. לבי נמצא עם חלקים אחרים של ארץ ישראל כמו הגליל והנגב - אזורים דלי אוכלוסין, המחכים ליישוב ולפיתוח. אני מעדיף להפנות את פני אל העתיד, ובעיני הוא נמצא שם ולא בירושלים.

ועם זאת, אני סבור שמבחינת המשמעות הרחבה יותר הנודעת לט' באב - יש לו עדיין תוקף. על פי המשמעות הרחבה הזאת בט' באב מבטא עם ישראל את צערו על שהוא שרוי עדיין בגלות ואת תשוקתו לשוב ולחיות חיים עצמאיים מלאים ובריאים בארצו. כמו לפני חורבן בית המקדש.

אני יודע מהי גלות. הייתי פליט. אף שהייתי רק כבן עשר כשמשפחתי ברחה מגרמניה הנאצית, החוויה הזאת נטעה בי לאורך כל חיי את הרצון להכות שורשים ולהיאחז בקרקע. אך אף על פי שפעלתי בתחום המעשה הציוני של התיישבות ויצירה איני מרגיש שאני רשאי ויכול לנוח תחת גפני ותאנתי. יש לי תחושה קשה, תחושת כישלון - כאילו אנחנו עדיין מצויים בגלות. כביכול בגופנו עלינו לארץ, אך בנפשנו, במנטליות שלנו, נשארנו עם של פליטים.

אנו סוגדים למי "שעשה את זה" בחו"ל, בזים לעבודה יצרנית, למלאכה, למיומנויות מעשיות, ומעלים על נס אנשי כספים, עורכי דין, וכל סוג של ידע שאפשר לארוז במזוודה ולהסתלק עמו מכאן.

כמה שנים יכולים אנשים לחיות בארצם ולהמשיך לשבת על מיטלטליהם כאילו הם אורחים לרגע?

במשך דורות של חיים בגלות הוכרחנו לנהל חיים מעוותים, לא בריאים, נטולי יצרנות ויצירתיות. כשניתנה לנו ההזדמנות להבריא, גילינו שכל מה שנכפה עלינו נהפך לחלק מאתנו. לא בקלות ניתן להיפטר מאורח חיים של נוודים.

בחברה שלנו עדיף להיות עורך דין מאשר להשתלב כפועל מקצועי בתעשייה מתוחכמת, המבטיחה קיום של סיפוק וכבוד. בחברה הישראלית, אני מתבייש לכתוב זאת, בושה לעבוד. בושה לעמוד בין מכונות בסרבל כחול ולייצר מוצרים של ממש.

ענפים שלמים בארץ משוועים לידיים מיומנות של אנשים משכילים. וזה לא שאין כסף בתחום. לעובדים כאלה התעשיינים מוכנים לשלם היטב. הסיבה היא, שערכי הציונות האמיתית התהפכו. הפירמידה שוב נעמדה על ראשה. זו תוצאה ישירה של מערכת החינוך שלנו, המציבה בראש סולם הערכים את המניפולציות ואת ההתפרנסות מבעיות של אחרים, ואילו חיים של יצירה ושל תרומה לעובד ולמדינתו נדחקו לתחתית הסולם.

לצד הדבקות שלי בתחרות חופשית, תמיד האמנתי שהעובדה שהאדם יוצר בעבודתו משהו אמיתי מהווה ערך בפני עצמו, המעניק משמעות לחייו - במיוחד לנו, היהודים, על ההיסטוריה המיוחדת שלנו.

מבחינה זו, אפוא, לט' באב יש רלוונטיות ישירה לחיינו כאן ועכשיו. עליו להזכיר לעצמנו את המחלה שלנו: האשליה שכבר נגאלנו מהגלות בעוד אנו בעצם שקועים בה.

הרעיון שלפיו אדמה היא ערובה לביטחון צריך להיות מותאם למציאות ימינו. הביטחון הוא אמצעי ולא מטרה. אני סמוך ובטוח, שמעמדה של חיי יצירה ועבודה, של אנשים בטוחים בעצמם ובמקומם, נוכל להושיט יד בוטחת לשלום לפלשתינאים ולארצות ערב ולשתפם במפעל שאנו מקימים. יהיה אפשר לעשות זאת מתוך גישה שוויונית וברוחב לב.

לעולם לא נחיה חיים חופשיים של עם היושב לבטח בארצו ולעולם לא נגיע לשלום, האפשרי, עם שכנינו, אם נמשיך לנהוג כעלים נידפים, יהודים גלותיים, החיים חיים של פחד והתגוננות.

אינני מחכה לגורם חיצוני שיביא לנו ישועה. עבודת הגאולה היא מלאכה קשה לכולנו. יש צורך בחשיבה חדשה בכל הנוגע לתחומי החינוך (מדינה המחסלת את החינוך המקצועי שלה מאבדת את עצמה לדעת), התעשייה, וההגירה ממדינת תל אביב הערכית והפיסית לטובת הפריפריה המתפתחת.


פורסם בעיתון "הארץ" - 10/08/2008.

 

בחזרה לראש הדף

שיטים, מכון החגים - בית היוצר להתחדשות התרבות היהודית והחברה בישראל, קיבוץ בית השיטה, 10801, טלפון: 04-6536344, פקס: 04-6532683

מכון שיטים (ע"ר) מס' עמותה 58-0459212

chagim@bethashita.org.il

המכון נתמך על ידי הגופים הבאים : מוסדות חינוך ותרבות - ברית התנועה הקיבוצית (ע.ר), משרד החינוך, התרבות והספורט - האגף לתרבות תורנית, מינהל התרבות, משפחת מאיר-מוזס

היצירות המוצגות באתר הן ברישיון | האתר נבנה ע"י   

כרגע באתר 209 גולשים