דף הבית חגים ומועדים במעגל השנה פסח מאוצרות הארכיון הגדת זכרונות
 שלח ברכה לחבר
 ציר היסטורי
 קישורים לאתרים
 הסקר השבועי
הגדת זכרונות

הכנות לליל הסדר בקיבוצים - שנות העשרים

ליל סדר בראשות א.ד. גורדון

ליל סדר ראשון בדגניה / יוסף שפרינצק

ערב פסח בדגניה / ברוך בין יהודה

סדר פסח של פועלי העבודות הציבוריות בכנרת / נחמה זר ציון

מכתב מבנימין גל להוריו

חג האביב / זאב וקסקרץ

ערבי פסחים / צפורה גלעד

שביתת רעב בליל הסדר וספינת המעפילים / גולדה מאיר

הגדת הזכרונות

 

הגדת עין חרוד, 1950, ציור: חיים אתר


 

הכנות לליל הסדר בקיבוצים - שנות העשרים
--------------------------------------------------------------------------------

התכונה לקראת החג, שהייתה חלק בלתי נפרד מהווי הפסח בבית ההורים בגולה, הועתקה אל חצרות היישובים: "היו מוציאים את השולחנות החוצה, והתחילו לסייד את חדר האוכל - סיפר יוסף אדלשטיין על ראשיתו של סדר פסח בעין חרוד. "את קורות הגג חיתלו בירק מכל אשר מצאו" - השלים שלמה לביא בזיכרונותיו - "נתלו קני סוף ירוקים, עד שגג הרעפים השחור לא נראה לעיניים. את הקירות הלבנים קישטו בכפות תמרים עם פרחי בר אביביים מכל אשר מצאו". בדגניה נקנו כלי אוכל חדשים. בקריית ענבים "נברשות שהובאו מבית אבא, המונחות כל השנה ארוזות בחבילות, כאבן שאין לה הופכין - הוצאו לכבוד החג". בתל יוסף גויסו כל הסדינים מן המחסן "כובסו וגוהצו ופרסו אותם על השולחנות". ובפלוגת גדוד העבודה בירושלים - שהייתה לימים הגרעין לקיבוץ רמת-רחל - נתפרו לחברים לכבוד החג בגדים חדשים.

מוטי זעירא, "קרועים אנו", עמ' 239-240

 

בחזרה לראש הדף


ליל סדר בראשות אהרון דוד גורדון
מתוך ארכיון העבודה
--------------------------------------------------------------------------------

הגיע חג הפסח - ליל פסח ראשון לרבים מאיתנו בארץ. א"ד גורדון, שעבד איתנו בחווה כשלושת רבעי שנה, הבטיח לערוך סדר מסורתי. יום קודם הוצאנו ממזוודות החברים את החולצות הכי טובות, גיהצנו אותן לקראת החג. וביום הסדר הוצאנו סדינים, מטפחות, מכל הלובן הנמצא במזוודות החברות, קישטנו מעט את האולם, כיסינו את השולחנות בסדינים הלבנים, ערכנו את השולחן לפי חוקי המסורת. גם נרות הדלקנו והנחנו כרי הסבה בשביל גורדון, ראש הסדר, כדרך שהיו עושים בבית הורינו. אור הנרות ומראה השולחן הערוך, החגיגי, השרו באולם מתיחות חגיגית ועצב.

החלו החברים להתכנס באולם. משנכנס חבר עורר בו המראה געגועים עזים, חוורו הפנים, והיה פורש לקרן זווית ודמעות נושרות מהעיניים. וכך גם שני ושלישי. לעיני כל אחד קם מראה השולחן הערוך בבית שמעבר לים, פני האב והאם ובני המשפחה המיותמים, מקומו הנפקד ליד השולחן, תפילותיהם וגעגועיהם השלוחים אליו ברגע זה. באולם רעדו המיתרים הנמתחים בלב כל אחד. החברים עמדו וישבו דוממים בפינותיהם. גורדון ישב בקצה השולחן כשידו מאהילה על פניו. כך ישבו שעה ארוכה מבלי להניד אבר. דממה עמוקה מסביב.

השעה מאוחרת. גורדון הרגיש - אין כוח לערוך את הסדר, ואמר: נאכל, חברים. ניגשנו ישר לסעודה.

בשעת הארוחה הִשְׁרָה גורדון לאט לאט מרוח הסדר, שילב פסוקים ודברי אגדה, דיבר על ערך הפסח בכלל ועל סמל הפסח בחיינו.

הוא דיבר על חיינו, סבלנו, וגעגועינו. מה ערך לסבל הזה, מה ערך לגעגועים. סבל זה הוא ייעוד לנו, סבל זה הוא זכות, בזכותו נקנה לנו עולמנו. אין אנו יכולים להעריך כעת את גודל מעשינו וייעודו.

הוא התחיל לזמר בשקט וכולם אחריו.

וכך נכנס החג לתוקפו.

רקדנו עד אור הבוקר. החברים רקדו ללא לֵאות, בהתלהבות מיסטית. בריקוד פתחו החברים את סגור הגעגועים שהתעוררו במשנה עוז באותו ערב, געגועים למשפחה, געגועים לגאולה...

 

בחזרה לראש הדף

 


 

הסדר הראשון בקיבוץ
יוסף שפרינצק, דגניה
--------------------------------------------------------------------------------

 אזכור: ליל-הסדר הראשון באום ג'וני, בשנת תרע"א. הייתי עם קומץ הבחורים
והבחורות, אשר בארשת פניהם הקורנות קראו את ה"מה נשתנה" החדש של
חיינו, ותהיתי אותה שעה: השומעים? הישמעו את צלילי ההגדה החדשה
אבותיהם ואחיהם הצעירים, המפוזרים בעולם הגדול? אותו כינוס שנתכנסו
בליל הסדר נסתיים בסערת ריקודים. גורדון הזקן ובוסל הצעיר השתלבו במחול

הנלהב כשהם שרים: "בוקר, בוקר בא - לעבודה".

 

בחזרה לראש הדף

 


 

ערב פסח בדגניה
ברוך בן יהודה
--------------------------------------------------------------------------------

"לא עלה על דעתנו ליזום תוכנית לליל הסדר. אף על פי כן גילה ליל שימורים זה את כל ההישגים החברתיים של הקבוצה, ושימש לי עדות חותכת לעומק הקשרים הנפשיים שנוצרו ביני ובין כולם. איני זוכר עתה אם קראנו משהו מההגדה או לאו, אך זכורני כי הרבינו לשיר - והפעם כולנו. כולנו כמשפחה גדולה - כולם אוהבים וכולם אהובים. הרבינו לרקוד, פעם בלווית שירה בוקעת מרומים, ופעם בלווית רשרוש ריתמי של הרגליים. בין ריקוד לריקוד שיחקנו כילדים במשחקי חברה שונים שהבאתי איתי מחיי התלמידים בגימנסיה. וכל אלה: השירה, המשחק, הריקוד, הצחוק וההתפעלות רקמו מסכת של אחווה ושותפות חיים רוויות אהבה, יושר ושמחה.

...באותו לילה הרבינו לשתות יין וקוניאק - תוצרת זו אפשר היה להשיג אז בארץ. כולנו השתכרנו. ידוע, והפסיכולוגיה החדשה מאפשרת ידיעה זו ביחוד, כי האדם ניכר בכוסו. אכן גודלה של דגניה הוכר לי באותו הערב. האנשים כאילו נעשו אצילים יותר, ובנפש טהורה וזכה גילו את מעמקיה. תומשוב חיבק בחצר עץ ונאם לפניו על חזון האדם החדש בקבוצה. תנחום קפץ על ספסל ודיבר בהתלהבות בשבח קבוצת הלימוד ומפעלי התרבות בדגניה השנה. ותוך נאומו פנה אלי והציע לי להיות חבר בדגניה לתמיד וביקש את תשובתי החיובית מיד. האווירה הייתה דרוכה ורווית התלהבות, אמונה, חזון ושמחה. גם אני הייתי באכסטזה של התלהבות: זוהי הפעם היחידה בכל חיי שהייתי שיכור, אבל תחושת החוויה העמוקה באותו ליל, שהשפיעה על כל רקמת חיי, לא הועמה על ידי כך."

ברוך בן יהודה, בוגר הגימנסיה הרצליה, בראשית מלחמת העולם הראשונה חיי בדגניה ושימש כמורה לחברי הקבוצה

 

בחזרה לראש הדף

 


 

סדר פסח של פועלי העבודות הציבוריות בכנרת, בתקופת מלה"ע 1
נחמה זר-ציון
--------------------------------------------------------------------------------

"התקרבו ובאו ימי הפסח ואני אז במשק הפועלות בטבריה. גן הירק שלנו היה על גבעה, ליד שלושת בתי האיכרים הבודדים. ביום בהיר אחד באה חנה צ'יזיק לגן בלוית שלושה חברים מכנרת - ואני עודרת עם הבנות את שדה הבצלים. ניגשת חנה אלי ואומרת: "החברים באו לבקש, שתלכי לכנרת ותסדרי ל"ציבורניקים" [עובדי העבודות הציבוריות, שלא היו חלק מהקבוצה] את סדר הפסח"

...

אליהו גליקסמן אמר: "אם לא יהיה לך טוב איתנו, תוכלי לחזור מיד לאחר הפסח. חברי דגניה וכנרת העובדים איתנו יחוגו בביתם הם, ואולם אנו מה יהיה עלינו?". אחריו הוסיף אירה קנמון: "אל תחשבי הרבה ובואי, כי רק ימים מספר נשארו עד החג, ולנו אין שום דבר. יצחק כהן [איכר במושבה כנרת] שפרותיו מתו, הסכים לתת לנו את הרפת למטבח וחדר אוכל, ואת המחסן לך לדירה."

...

בכנרת מצאתי שבעה עשר חברים בודדים, המסתובבים במושבה ומתגעגעים לפינת בית וחולמים על הרגשת חג. כל בקשותי והוראותי היו החברים ממלאים מיד, וכל איש שואל מה עליו לעשות. בחרנו בוועדת המטבח וועדת הפרודוקטים, וכל השאר התגייסו להביא אבנים קטנטנות מחוף הכנרת ליישור רצפת הרפת, שהייתה בורות-בורות כולה, וחלק מהחצר, כדי שיוכלו לרקוד אחרי הסדר. שני חברים סיידו את הרפת. וועדת המטבח אספה כלים שונים אצל נשי המושבה כנרת והחווה, והעבודה התנהלה במלוא הקצב. ביום האחרון שלפני החג אמרתי לחבריה: "אי אפשר בלי פרחים!". אז התפזרו הבחורים על ההרים ובביצה והביאו פרחים לרוב מכל הצבעים, ועיטרו בהם את הקורות העבות שסמכו את גג הרפת - כל קורה בצבע אחר. עד שהייתה הרפת לשדה פורח פרגים אדומים ודגניות תכולות ובבונג לבן-צהוב. השולחנות כוסו מפות לבנות וריח הדגים המתבשלים נדף על פני הסביבה כולה - דגים ממולאים כבבית אמא. ובעמדי כך ליד כל הסירים, בידי מחברת קטנה, שאני משננת מתוכה שיר להקריאו בערב הסדר:

"חדר צר, מלא אופל, על הרצפה תינוק..."

אני מוסיפה מלח לסיר, בוחשת בו, ושבה לשנן את השיר.

בא הערב. החברים מתאספים, רחוצים ולבושים בגדי חג. ובלב שמחה גדולה. כי בעצם ידיהם סידרו לעצמם הרגשת חג. מתיישבים על ספסלים העשויים קרשים על גבי ארגזים. אליהו גליקסמן פתח ואמר: "חג זה שמחה כפולה הוא לנו, כי יכולנו בעצם ידינו ליצור לנו פינה זו, וכי מסובים אנו אל שולחננו ולא כאורחים בלתי רצויים אצל אחרים." אחר כך דיבר על ערך חג חרותינו זה ועל התקוות הגדולות לאלה שיבואו אלינו. אני לא יכולתי להקשיב לדבריו, כי ליבי פעם בחזקה מאימת הציבור לפני ההקראה.

בגמר הסדר התחיל הריקוד, וקולותינו בקעו שמים. והנה התחילו באים אלינו ומצטרפים למעגל מאיכרי המושבה כנרת ומחברי קבוצת כנרת ודגניה, וחצרה של לאה כהן הייתה לשרשרת אחת מאוחדת. יד על שכם רקדה כל המושבה."

נחמה זר-ציון

 

בחזרה לראש הדף


 

ליל הסדר בגן שמואל, 1947. ארכיון גן שמואל

 

 


 

מכתב מבנימין גל להוריו, בית השיטה
--------------------------------------------------------------------------------

בנימין גל כותב להוריו המסתייגים מתוכן הסדר בקבוצת החוגים ב- 1938 :

 

בית השיטה 16למאי 1938                      

[ט"ו באייר, תרצ"ח, יום ב']

 

אבא ואמא היקרים.

אתה רואה, אבא, שאנחנו לא כל כך נוראים כפי שמספרים לכם. והקשרים שלנו עם עברוֹ של העם הם על כל פנים לא יותר חלשים משל חובשי הירמולקות. אנחנו רק חושבים שחופש המחשבה הוא גם כן אחד מערכיה היסודיים של היהדות וכשאנחנו יונקים ממקורות העבר אין אנחנו מאבדים את חוש הבקורת ואיננו חושבים שיש לקדש במדה שוה את כל מה שטבעו הראשונים. ואם המאמר "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים" אומר הרבה מאוד ללבי, הרי ששמחתי מאוד על הכללתו בהגדה

אבל מה לעשות – ההגדה המסורתית איננה ממלאה את כל מה שיש לנו אל הפסח, אל חג החרות וחג יציאת מצרים שבכל הדורות. ואנחנו מגששים באפלה. והנה במשך השנים האחרונות הלכה והתפתחה צורה של הגדה בכל הקבוצים כמעט. הגדה שהתחילה בפינות שונות ובצורות שונות, היו הרבה הגדות עלובות ודלות. והנה לאט לאט נוצרת בכל זאת איזו דמות של חג חדש בקיבוצים, והחג הוא באמת חג גדול לנו. סיפר לי ברל כצנלסון שהיה אצלנו בחוהמ"פ בכינוס, שהוא היה בליל הסדר בגבעת ברנר, ומעולם עוד לא ראה בשום בית כנסת יהודי בשעת נעילה יראת-חג ורוממות קודש כזו ששררה באולם בגבעת ברנר בשעת החג. ואינני חושב שגבעת ברנר שונה בזה מאיתנו, או מכל קבוץ אחר. עוד הרבה מתלבטים ומגששים בעיצוב דמות החגים אצלנו. אבל מה שהוא בכל זאת הולך ונוצר. ואם הגענו לכך שיהודי כמוך נהנה מההגדה של קבוצת החוגים הרי זה ודאי הישג גדול. אני שולח לכם את ההגדה ותעיינו בה שוב. שילַבנו בחג שלושה גורמים עיקריים:

א. חג האביב שהתבטא בסדר הבאת העומר – כל הציבור יוצא לשדה לפנות ערב לטכס הקציר, הקציר מלווה בשירים ובהקראות על האביב והעומר.

ב. יציאת מצרים – נכלל בהגדה בחלקה הראשון וכולל קטעים מההגדה המסורתית, התנ"ך ומאמרות חזל וכו'.

ג. החלק השלישי הוא השאיפה לחרות בכלל. השעבוד בגלות ויציאת מצרים של דורנו. מצאנו לנכון לשלב גם את דורנו ושאלותיו למרות מה שבענין זה נראה אולי "פחות חשוב", אבל אני חושב שזה היה גורע מערך החג בשבילנו אילו לא היה ניתן ביטוי לשאיפת החרות כפי שאנו חשים אותה יום יום. בעריכת ההגדה השתתפתי גם אני וגם כתבתי קצת. את הקטע המתחיל ב"ועבדים היינו בכל דור ודור" ועוד.

החג עצמו היה גרנדיוזי. באו כל ידידנו הקרובים והרחוקים. באו, כרגיל, הרבה הורים של חברים. ערב החג היה ממש "כמו בבית". רחצו, מרקו וגרדו, אכלו בחוץ וכו' וכו' כנהוג.

חול המועד היה מוקדש לכנוס מועצת "המחנות העולים" שאין לי עכשיו כח לכתוב עליה.   ושלום שלום לקרוב ולרחוק

                                               בנימין גל

בחזרה לראש הדף


חג האביב / זאב וקסקרץ
--------------------------------------------------------------------------------

קטע ממכתב, דגניה ג' (הגרעין שהקים את קיבוץ גניגר)
 
"חג האביב, חג הלידה. אם אדמת יולדת. שדות תבואה מזהירים, עוד מעט ויצטהבו. פה ושם הכלניות עוד צוחקות את צחוקן האדום האחרון. הנה ערמות הקציר מסודרות בשורה כמחנה של צבא באוהלים. הפול מחקה למקצרה. נתחיל עבודת הקציר ברינה. אתמול תלשתי את הפול הגדול. הנה החג הגדול בא. התכוננתי לקראת החג הזה. זה זמן רב שלא הייתי במצב רוח חגיגי. רציתי פעם לחגוג את חגי אני, שלנו, לא של אבותינו אשר יצאו ממצרים.
ובדגניה ג' השדות מעבר לפסים ע"י הרי חורן. שמה אפשר להרגיש טעם חג שאינו קשור עם זכרונות היסטוריים מתים... אולם בדגניה ג' בחצר חגגנו השנה את חג הפסח בדיוק אשר חוגגים אבותינו בברדיצ'ב ובטרנוב. איזה תנועה ורעש החצר מלאה: כרים, שמיכות, מיטות, ארגזים, נעליים והכל לקראת פסח (לא חג שלי).
לו ידעת כמה כל זה הרגיז אותי, אולם לא התרגזתי כלל. כאב לי קצת על שחיללו את חגי...בערב פסח הכל כמו בבית אמא. השתדלתי לעבוד בשדה וביחידות ולחשוב על דברר חגי אני. היו מצות וכמובן שגם יין לא חסר. שתיתי בליל פסח הרבה, אבל חג לא היה לי. רק כשעה קטנה ישבנו על יד השולחן, ותכף החלו הריקודים. אי אפשר היה לחוג את החג הפסח של ברדיצ'ב, הלוא אנחנו אפיקורסים גמורים. ובכן יוצאים במחולות... אולם גם כן נמאסו תכף. למחרת הייתי תורן במטבח. הייתי עסוק כל היום, וזה הציל אותי מעצבותי. אולם אסור לדחוק את הקץ. לאט לאט יעמדו אנשים על הדבר. החגים של אבותינו ריקים הם בשבילנו. עלינו ליצור את חגנו אנו ולא דווקא ביום שיצאנו ממצרים."
 

עַרְבֵי פְּסָחִים

מאת צפורה גִלעד, בית השיטה (ניסן, תשס"ג 2003)
--------------------------------------------------------------------------------

 


בנימין [גלעד] מצא את מותו בערב פסח תשל"ב, אבל פסח על תכניו המיוחדים
עובר כחוט במכתביו וברשימותיו. ההיצמדות אל ערכי החג הולכת וגוברת עם השנים.

בערב פסח תרצ"ו (1936), כאשר עבד בתנועה בחיפה, כתב מכתב קצר להוריו:

לאבא, לאימא, לרות – היקרים,
היום ערב פסח, אני יושב ברכבת ונוסע לעין חרוד. הרכבת מלאה ועמוסת אנשים, אבל
הרגשתי חמוצה לא-טובה.

ערב פסח – ודבר מה מיוחד אצלי – אין. רק נזכר אני וחוזר ונזכר ב"חצוצרה
שנתביישה" של ביאליק, ואותה הרגשה שנקנית לך עם גמר הסיפור הזה מהדהדת
בי, ואני כבוש לה.

ברכבת – אנשים, בחלון – העמק, הנה כבר עשרה חודשים מאז יצאתי לחיפה, ואצלי
בלב ייחול שבתפילה לדבר-מה קדוש ושלו כי יבוא.

באנו לעין חרוד, ארד, ואלך לי בשדות, לקבוצה.


הסיפור הזה של ביאליק לא הרפה מבנימין, ובדברי הברכה בחג ה-25 לבית השיטה
הוא חוזר אליו:
ונזכר אני, בשעות קשות כשהשאלות סוחטות אותי, והן מופנות א ל י ולא אל מוסד
רשמי כל שהוא, ולא אל מישהו אחר, - - - נזכר אני – אולי שלא לעניין – בתמונה עצובה ואפורה
שקראתיה בילדותי אצל ביאליק בסיפורו "החצוצרה שנתבישה".


אותו סיפור, על גירוש משפחה יהודית בערב פסח, איך האם היהודייה לא שוכחת לקחת נרות
שבת, וכשיורדת החשכה ביער, היא עוצרת את העגלה, ומדליקה את נרות החג. זהו: בשעה
קשה, כשהכל נראה אבוד, לא להתייאש, לא לאבד אמונה.


(1943) ומה בערב פסח תש"ג?
ימי השואה, ההדים כבר מגיעים, עוד לא יודעים על המרד בגטו וורשה, ובנימין אומר
דברים בפתח ליל הסדר:

ביום זה, כאשר מצד אחד הורגים בנו בלי סוף, ומצד שני הוא יום יציאת מצרים, יום
צאתנו מבית עבדים, מה יש לנו לומר לעצמנו ביום זה?
לא אגיד: שם נשחטים אחינו ואנו בכל זאת נחוג ונפסח ביד רמה! אולם גם לא אגיד: נשב בתענית.

את חשבוננו עם עצמנו צריך לעשות.

מה יש להגיד לעצמנו ביום יציאת מצרים?
המשותף – עצם המעש, לקום ולעשות, עצם החריגה מבית עבדים. אין ספק שזו היתה התמרדות
של עם עבדים, שנאלץ בהיחבא לברוח, וללא ספק ספג מכות על התמרדותו זו. אולם המסורת
שלנו, מתוך אהבתה-הערכתה את סיפור יציאת מצרים, הלבישה את ההתמרדות הזו בשלל מעשי נסים.

לנו לא יהיו נסים, ובאשליות שווא שיתנו לנו ארץ, שיחונו אותנו בחיים עצמאיים – אל
נשעשע נפשנו.

הקשר שלנו ליציאת מצרים, הצו החינוכי הענק אשר נצטויינו על ידי מרידה זאת, היא
עצם ההתמרדות, עצם החריגה מבית עבדים, ולקיחת החורין בחוזק יד, ללא ציפייה וללא הסתמכות

שמישהו, ולו גם הקב"ה, יצילנו מידם...


(1948) ומה בערב פסח תש"ח?
מלחמת תש"ח בעיצומה, חודש אדר השחור – נפילת השבעה בקרב על הגלבוע, נפילת השבעה
בבית קשת, ועוד...

בנימין בבית, מחלים, לא במלחמה ומכין את ליל הסדר. והנה, באמצע ליל הסדר, הוא עולה על
הבמה, מפסיק את שירת המקהלה, ומכריז:

"חיפה בידינו"!!

מחיאות כפיים אדירות פרצו באולם, וביומן סופר שאחר שירת ה"חד גדיא" פרצו
ריקודים סוערים בחדר-האוכל.


(1963) ובפסח תשכ"ג:
הרשימה היפה ביומן – "ערבי פסחים" – שחותמת [היום] את ההגדה הקיבוצית:

מאז ועד היום.

מן המדבר של אז ועד ניסן תש"ח,
ממחתרת ספרד ועד פסח תש"ג בורשה החרבה.

מ"עלילות הדם" שבכל הדורות, ועד המצה האסורה בברית המועצות
ליל השימורים שאינו דהה לעולם.

הזיכרון ההיסטורי שאינו מחוויר.

זו התקדשות החג, זו טוהרת הציפייה. זה ביעור החמץ, זו החמימות שבלב.

–"ה"הא לחמא עניא
–"ה"כל דכפין
–בית העבדים
"ה"וימררו
- - - "ה"יד החזקה והזרוע הנטויה
- - - החד גדיא הנצחית
ארבע הכוסות, הדלת הפתוחה, אליהו הנביא כי יבוא. משיח בן דוד במהרה יבוא.

המרור שבכל הדורות, המצה שבכל אתר.

הציפייה שבכל התקוות,
התקווה שבכל הלבבות.

ליל השימורים שאינו דהה לעולם, הזיכרון שראינו מחוויר.

השתא עבדי" - מ ע ב ד ו ת ל ח י ר ו ת ".


"ובפסח תשכ"ח, אחרי מלחמת "ששת הימים:


פסח תשכ"ח
"?מה נשתנה"
הפעם, יותר מבכל הלילות, הולם לבנו: הלילה הזה א ח ר מכל הלילות!
 פסח בגולן, במחנות הצבא שלאורך הירדן, בכפר עציון וים המלח, בירושלים הבלתי חצויה,
– פסח על גדות התעלה – זכר ליציאת מצרים בימים ההם, בזמן הזה
פסח שבכל אתר ואתר שיהודים נחיתים בו בהֹלֶם אחד עִם ישראל.


לא. לא שכחנו!
עוד האויב יורק אש עלינו. עוד הוא מתנכל לסדרינו. עוד אליהו לא בא. עוד כסאו פנוי.


ובהסיבנו אל "הסדר" של היום ובהרימנו את הכוס נקרא:
"מה נשתנה?"
"השתא לא עבדֵי!"

בפסח תשכ"ט (1969), כותב בנימין מכתב ליוחַי בצבא, ומזכיר ערבי פסח קודמים:

(1969) בית השיטה, א' דחול המועד פסח תשכ"ט

יוחי, בן יקר, שלום רב,
ובכן, את ערב פסח תשכ"ט חגונו כשאתה שם ואנחנו כאן. הייתה עמנו סבתא ומשפחת בארי
ישבה מולנו. סביבנו היו עשרות ומאות החברים, הבנים והנכדים, והמקהלה תפסה את כותל
המזרח. לא היית עמנו, אבל כאילו ישבת אתנו למן "הא לחמא עניא" ועד "קומו תועי מדבר",
ועד "אליהו הנביא" שלאחר סעודה. בנימין, "אבי הסדר" הפעם, שלח ברכתו "לכל חברינו אשר
" אינם יכולים להסב עמנו" – והיית גם אתה כלול בברכה נאמנה וחמה זו. בדברי פתיחתו ל"סדר
ציטט את בילינסון, בדבר "כל המערכות לחירות שם היינו", ציטט את ברל כצנלסון בדבר "הצו
הפדגוגי העתיק" של "בכל דור ודור חייב אדם..." וסיים בחירות, בשלום וב"ארץ ישראל
48 השלמה" – והיו הדברים רחוקים ומבוקשים, ולוטים בעתיד, והזכירו את פסח 43 ואת פסח.

– והנני אתך


נ ס פ ח

בשנים האחרונות לא "הרפה" פסח ממני. אצרף שלוש רשימות.


5.97 / פסח תשנ"ז
באה מאהבה
לזכר ארנסט (הורביץ)

ליל הסדר השנה היה החג של בני הדור השני – "אמצע הדרך" – אלה שנולדו וגדלו עם "הסדר
המיתולוגי", כפי שראו לו, של בית השיטה, של ארנסט.

הם נסחפו אחר ההתלהבות של דיתה, אחר השרביט של דני, וסחפו את כולנו.

זה עמד באוויר – הריגוש, האהבה והגעגוע. וכך זכחינו כולנו לחוויה בלתי נשכחת.

ושוב אותה תפילה, אותו ייחול – שלא ייגמר לעולם.

 


1999 ניסן תשנ"ט, אפריל
פסח דורות

בימים שלפני פסח נלווה אלי עצב נוסף. נודע לי מבני משפחתי, שזה וזה נוסעים לפני
ליל הסדר לחו"ל – ליוון, לתורכיה ועוד. בתקשורת דובר על 250 אלף נוסעים, וביניהם גם
חברי קיבוצים.

הרהרתי לעצמי: פסח, פסח! ומה על חובת האבות – "והגדת לבנך"? ומה על "בכל דור ודור
חייב אדם..." – זה "הצו הפדגוגי העתיק" כהגדרתו של ברל כצנלסון? - "פסח דורות". איך
 בעבר הרחוק סיכנו נפשם יהודים בספרד, בימי האינקוויזיציה, וערכו בסתר ליל סדר.

ואיך בברית המועצות חיפשו יהודים בחירוף נפש את "המצה האסורה". וכאן, בעצם "הלילה
הזה", בליל הסדר טסים לטוניס ועוד.

חשתי את עומק המשבר שאנו, החברה הלא דתית, נתונים בו. הרי אם מתנערים גם מפסח נותרים
אנו "ערום ועריה".

והנה נתקלתי, בעתון ערב החג, בסיפור על "מרטירולוגיה יהודית" בת זמננו. שלושה
טייסים שלנו בשבי הסורי, עורכים ליל סדר בתא הכלא. וכך כתוב: "כשהתקרב פסח 71 החלטנו
לחוג אותו כהלכתו, בגלל הסמליות של מעבדות לחרות, חג לאומי, ומאחר שהזכיר לנו את
הבית והמשפחה.

כתבנו מהזכרון הגדה, מקרטון שהשגנו הכנו צלחת פסח. כדי לחמם את האוכל אגרנו שומן, עשינו
 פתילות מכותנה וגנבנו גפרורים מהשומרים. מהסלט שקיבלנו שמרנו פטרוסיליה כתחליף לכרפס.

מאחת הארוחות שמרנו עצם – "זרוע". מצמוקים שקיבלנו ומסוכר עשינו יין.

את ליל הסדר חגגנו בשירה רמה. ואולם באמצע החגיגה נפתחה דלת התא, נכנס מפקד הכלא ודרש
שנפסיק את החגיגה, אך סירבנו. כשנוכח, שאיומיו להשליך אותנו לצינוק אינם מרתיעים
אותנו, הלך.


אמרתי לעצמי: זה כוחם של מטען תרבות וזיכרון ילדות בשעת ניסיון.

 

2000 ניסן תש"ס, אפריל
אחרי החג

חגגתי את ליל הסדר עם משפחתי ועם חברי – עם חברי שבחיים, ועם חברי שאינם
בחיים, וכמובן עם בנימין.

ישבנו, כבימים ימימה, ליד משפחת בארי – עם רות ושבתאי. עלך השולחן ה"הגדה" המצוירת של דוִד
אָלֶף – יקרה, יקרה... וההגדה של אריה בן גוריון, עם ההקדשה בכתב ידו – "רוחו של בנימין ז"ל
"חותמת הגדה תנועתית זו ב'ערבי פסחים' שלו-שלנו.

הייתי שטופה בזכרונות, ונעה בין המתרחש באולם ובין "ערבי פסחים" בעבר, כשארנסט ברוחו
ובשרביטו מנחה אותם.

שרים "טל תן לרצות ארצך..." ואני שומעת את הסופרן הצלול והפעמוני של נלי..

אומרים "עבדים היינו לפרעה במצרים" – נחום, נחום שריג היה קורא בטעמים, ואחר כך יוסף..

ויעבידו מצרים את ישראל" – ואני שומעת את קולו המסתלסל, והיהודי כל כך של שמעון דגני"..

וכך הלאה והלאה.

והנה שפרה חוזרת – "ותיקח מרים הנביאה את התוף בידה" ואחר כך תמר שרה.

ומה קרא בנימין? – את דברי ברל כמובן – "עם שומר אלפי שנים"
ועוד מעט – הדסה – "שאי סביב עיניך וראי.."
והנה שרים "אין אדיר כאדוני" – עדה, עדה... "מי פילל ומי מילל.."

כולם, כולם באו לי – הם נוכחים, הם קיימים בי, בנו...

 

בחזרה לראש הדף


שביתת רעב בליל הסדר וספינת ההעפלה / גולדה מאיר

ב 8 באפריל 1946 קיבלתי מברק מאיטליה ובו היה כתוב:

"אנו אלף ומאה פליטים יהודים.

עלינו בנמל של לה-ספציה על האוניה "דב הוז" כדי להגיע לארץ ישראל שהיא התקווה האחרונה שלנו. המשטרה עצרה אותנו על האוניה. אנו מכריזים: לא נעזוב את האוניה. אנחנו דורשים להרשות לנו להמשיך בדרך לארץ ישראל. אנחנו מזהירים: אנחנו נטבע עם האוניה בים אם לא נוכל להמשיך בדרך שלנו לארץ, מפני שכבר הגענו אל השלב האחרון של היאוש."

למחרת פתחו הפליטים בשביתת רעב. הועד הלאומי בארץ דרש מהם להפסיק לצום בגלל התנאים הקשים שהיו על האוניה, אבל החלטנו שאנחנו, נציגי הועד הלאומי נצום בשבילם, ונפתח בשביתת רעב בארץ עד שהאוניה תקבל רשות להפליג לארץ. ביום השני של שביתת הרעב התקיים צום כללי של כל היהודים בארץ מגיל שלוש-עשרה ומעלה. הרגשנו פתאום שאנחנו עם מלוכד.

ביום השלישי לצום חל ערב פסח, ואלפים מכל רחבי הארץ עלו לירושלים להביע הזדהות כשהם נושאים פרחים. הרבנים הראשיים, שצמו יחד איתנו וניהלו את הסדר המיוחד, החליטו של אחד יאכל חתיכת מצה, קטנה כזית. על השולחן שמנו כוסות תה במקום כוסות יין בשביל האנשים הצמים. קראנו מתוך ההגדה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים... לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עמהם." כל שנהף בליל הסדר אנו אומרים את המילים האלה אבל בפעם הזאת הבנו אותן בדרך חדשה.

 

בחזרה לראש הדף


 

הגדת הזכרונות
אוסף של זכרונות חברות וחברי קיבוצים מימי ילדותם ונעוריהם בגולות השונות

--------------------------------------------------------------------------------
מתוך "הגדת הזיכרונות", "הגדה של פסח" מסורתית מלווה באוסף גדול של זיכרונות
חברות וחברי קיבוצים מימי ילדותם ונעוריהם בגולות השונות. "הגדת הזכרונות" מבוססת
על אוצרות הארכיון המצוי ב"שיטים", מכון החגים הקיבוצי, ונמצאת בתהליכי עריכה.

 לקראת הפסח / פולין
החורף באזור זה של פולין הולך וגווע. החלונות מאבדים את מעטפת הפלדה של
הכפור. העצים בחוץ מלבלבים, ניצני צמחים מציצים מבין כתמי השלג.

אם רוחות קרות עדיין מנשבות, הרי האביב עומד בפתח. גם המעטפת הפרטית
של כל אחד מתחדשת. כי עת היא לבגדים חדשים, לנעלים חדשות. לא חשוב אם הארון
מלא בגדים והנעליים עדיין לא לוחצות, חוק הוא שפעמיים בשנה, רק אז
תופרים (לא קונים) בגדים חדשים. זהו טקס מיוחד אותו לא אהבתי. לסור אל
התופרת, שהיא לוקחת מידות, (כי ודאי גדלתי) לראות את פניה המאוכזבות של
אמי שבעצם לא גדלתי ולא שמנתי (הייתי מאד קטנה ורזה) לעמוד בשקט וללעוס חוט
כנגד עין הרע, לריב עם אמי שלא תשנה את גזרת השמלה (הייתי שמרנית מאד), עם
כל אי-הנעימות – הרי זו חוויה של התחדשות.

גם הבית מתחדש. פריט חדש נרכש לכבוד פסח. את הכל ממרקים ומצחצחים לא למען
הכשרות, הבית שלנו היה חילוני, אלא למען המסורת. אמא מתכופפת וזוחלת כדי למרק
את רצפת הפרקט. הכל נקי ומצוחצח. מן הבוידם מורידים את הכלים היפים, העדינים
–המעוררים זכרונות של מאכלים טובים השמורים רק לפסח. הוי ידוע לכם, חג הפסח
זה קודם כל אוכל מעורר תאווה לא רק ל"ליל הסדר" אלא לכל ימי החג. כי לא יבוא אל
קרבנו דבר חמץ או מאכל כשר ורגיל של כל ימות השנה.

בראש המאכלים צועדות הכופתאות – הקניידלעך. אותן מכינים בקפידה, ממלאים בגלידי
שומן אווז. כל נגיסה ממלאה את הפה במין תחושה של נועם, של רכות הגולשת בקלות לתוך
הקיבה. אחרי הכופתאות צועדים היינות. אבא טרח להכין את היין עוד בסתיו, משלל
פרות העונה, ובמשך כל החורף שמענו את קולות הטפטוף של היין המסונן משקית אחת
לשנייה למען יהיה צלול וזך. זו היתה תרומתו של אבא לכבוד הפסח.

והמצות, אותן "אייער-מאצעס" – מצות הנאפות בבית על בסיס ביצים. כל נגיסה
היתה משולה לטעם גן עדן.

מה היה העיקר, האם מרכז החג היה "ליל הסדר", או ימי החג בהם כל המשפחה היתה
נפגשת – אין זה חשוב. לא הקפדנו בכל נימי הטקס ב"ליל הסדר". אהבנו לשמוע את
אבא מספר ושר את פרקי האגדה, מבלי שהבנתי בעצם מה היא המשמעות של "עבדים היינו
לפרעה במצרים"

[ 1991 נחמקה, יחיעם ]


--------------------------------------------------------------------------------
מצה בסתר / בלגיה
זה קרה ב-1943, במלחמת העולם השנייה, בכפר קטן בבלגיה, כשהייתי מוסתרת אצל משפחה נוצרית.

בת 11 הייתי אז. ידעתי שבכפר הזה גרה פעם משפחה יהודית, עם שתי בנות קטנות.

למדתי בבית הספר הנוצרי אצל נזירות. רק הנזירה הראשית ידעה שאני יהודיה.

החודש היה אפריל. יום אחד הנזירה קראה לי למשרדה. כשנכנסתי היא ביקשה ממני לשבת
ואז היא הוציאה מארונה חבילה דקה עטופת נייר משי. לפני שהיא פתחה אותה, היא שאלה
אותי אם אני יודעת שמתקרב חג הפסח, ואז היא פתחה את החבילה ובתוך הנייר היתה
מונחת מצה לבנה.

היא שברה אותם לשניים ונתנה לי לאכול ממנה. היא סיפרה לי ששתי הבנות היהודיות למדו
אצלה פעם בבית הספר, עד שבאו הגרמנים ולקחו את כל המשפחה.

הילדות נתנו לה את המצה והיא שמרה עליה כמזכרת. היא לא יכולה לתת לי את כל המצה.

כמובן שמאוד התרגשתי ובכיתי.

הילדות לעולם לא חזרו.


[1990 , לולה מרטינובסקי, משמר הנגב ]


--------------------------------------------------------------------------------
/ פולין
הסדר התנהל בשירה אדירה: אבא היה נותן כל פעם לבן אחר לקרוא קטע של הגדה. הצעיר
מהבנים היה שואל את ארבע הקושיות. על השולחן היתה עומדת הכוס הגדולה של אליהו
הנביא; כוס גדולה ויפה במיוחד שעברה שנים רבות במשפחתנו. כשהגענו לשתיית הכוס
השניה אבא היה ממלא את הכוס עם יין של אליהו הנביא והאחיות רצו לפתוח את הדלתות
לאליהו הנביא – אצלנו בבית היו שתי כניסות ואם הוא נכנס לא ראיתי אותו. כשהגענו
לשיר את ה"הלל" קמנו כולנו על הרגליים ושרנו את ה"הלל" בהתרגשות מיוחדת ובקול רם. גם
את "בצאת ישראל ממצרים" היינו שרים בהתרגשות ובכוונה רבה. - - - יום לפני שפרצה
…המלחמה עזבתי את הבית. כבר 50 שנה שאני לא יושב בליל ה"סדר" עם ההורים
אבל בכל ליל "סדר" ברמת יוחנן, כשאני שר את "בצאת ישראל ממצרים" - עומד מחדש לעיני
בכאב, כמו חי, "סדר" הפסח בבית הורי, עם האחים והאחיות וילדיהם, שכולם-כולם עלו בלהבות
…בשואה, ביחד עם שאר בני משפחתי וכל יהודי עירנו

[1990 , שלמה יבלונקה, רמת יוחנן ]


--------------------------------------------------------------------------------
בוּמהרה / אוסטריה
לילות הסדר, בימים הטובים ההם בוינה, לא היו משהו מיוחד, כי כל המשפחה הגדולה תמיד
היתה ביחד, גם בכל ליל שבת היינו כולנו אצל סבא וסבתא. בלילות הסדר סבתא תמיד
ערכה מקום אחד או שניים נוסף, כי לא היתה שנה שסבא שלי לא הביא מבית הכנסת
מישהו בלי "סדר" – ואנחנו הילדים למדנו להתייחס אליו בכבוד ולהגיש לו כל דבר
ראשון כי הוא היה אורח מכובד.

כולנו במשפחה שרנו יפה, בהרבה קולות, ולשיר ביחד עם כולם היה תענוג אמיתי. דוד
יוז'י (יוסף), האח הבכור, היה הבדרן. תמיד עצרנו את הנשימה כשהגענו למלה "בִּמהרה", כי
דוד יוז'י קרץ לעברנו, הילדים, ושר בקול גדול "בוּמהרה"! כל שנה אותו הדבר, ואף
פעם לא התעייפנו מזה.

הסדר האחרון היה דבר אחר לגמרי. אלה היו ימי היטלר, והנאצים כבר שלטו בוינה. אין
שמחה, אין צחוק, רק דאגה. דאגה על מה יהיה עם כולנו ובמיוחד מה יהיה עם הילדים. סבתא
שלי כבר לא היתה בחיים, והדודים והדודות אמרו שמוטב כך, מוטב שכבר לא ראתה את סבא
שלי מושלך לרחוב לנקות את המדרכה על הברכיים. סבא שלי כבר לא היה הסבא שהכרתי, שהיה
לוקח אותי על הברכיים וקורא לי ה"עַזֶס פּוֹנֶים" (עזת פנים) שלו (תמיד חשבתי
שזה שם חיבה!). על החלונות כבר לא היו וילונות תחרה, אלא קרשים עבים ירוקים, שחס וחלילה
לא יראו ולא ישמעו מבחוץ. סבא שלי לא הביא הביתה בן אדם אחד, אלא די הרבה אנשים שאיבדו
משפחה ובית. שלוש בנות-הדוד הגדולות כבר היו באנגליה, שניים בהולנד, ואני עמדתי
לפני נסיעה לאנגליה לבד, עם "קינדר טרנספורט". עשינו כל מה שצריכים לעשות בליל
הסדר, אבל הכל בשקט ובדיכאון, ואמא שלי בכתה.

מלבד אמא, כל אלה שהיו שם נספו בשואה.


[1994 , גרטי א., לביא ]


--------------------------------------------------------------------------------
קערת הסדר עברה מראש לראש / מרוקו
גם במרוקו ניקו הרבה לפני פסח, וכולם השתתפו במבצע נקיון, שכלל צביעת הבית
ופתיחת מזרונים, מזרוני צמר, כביסת הצמר וייבושו, ותפירת המזרון מחדש.

שבוע לפני פסח עסקו כל ילדי המשפחה, עם ההורים כמובן, בהכנת מצה עשירה לפסח. הכלים
להכנת המצה עברו מבית לבית. כאשר סוף סוף הגיע היום המיוחל, היינו חבוטים
ועייפים, אך מרוצים.

ליל הסדר התחיל במשפט "בבהילו יצאנו ממצרים", וקערת הסדר הגדולה עברה מראש
לראש 3 פעמים. אנחנו, הקטנים, מצטופפים תחתיה, שלא תעבור וחלילה תפסח עלינו.

את רוב הטקס של ליל הסדר שרנו. היו מנגינות קבועות ובין קטע לקטע אבא ז"ל תרגם
את הקטעים לערבית. (במנהג זה המשיך גם בארץ אף שלא הזדקקנו יותר לתרגום.) כאשר
הגיעו לקטע "ותִרבי ותגדלי", אבא היה חובט בצמח הקמומיל על ראש הבנות. גם את
הקטע הזה מאד אהבנו וחיכינו לו.

אין צורך להזכיר שלאכול אצל ספרדים בפסח כדאי ביותר. ידעיה הזדמן אצלי בפסח
אחד אצל הורי. אכלנו שם קטניות ומצה עשירה.

בדרך חזרה ללביא אמרתי לידעיה לא לספר לדוד מה אכלנו. כאשר נכנסנו הביתה הוא
"צעק: "אבא, אכלנו חמץ אצל סבתא.


[מירה ש', לביא, 1994]


--------------------------------------------------------------------------------
קטעי קריאה קבועים / מצרים
לכל משתתף היו קטעי קריאה קבועים. מרים זוכרת אחד מן הקטעים הללו אותו מימשה ברבות השנים:
? מהיכן אתה בא -
 ממצרים -.

? ולאן פניך מועדות -
 לירושלים -.

את האפיקומן חיפשו נערים ונערות שהגיעו לפירקם ומי שמצא אותו לבסוף התבשר
שיינשא עוד באותה השנה... קניידלך לא היו, והמצות היו עגולות ונאפו ע"י יהודים
כפריים מן הסביבה.

לפעמים חל חג הפסח בחג המצרי "שַמְנָסִים" ["להריח את האביב"] – חג האביב. האנשים
היו יוצאים לגנים הגדולים ומקבלים את האביב באכילה ושתייה בחיק הטבע. היהודים אמנם
הקפידו להיבדל מן הערבים, אך הללו התייחסו אליהם יפה מאד; ובכלל היו אנשים נעימים
וחברותיים. כאנשים מאמינים, התייחסו בכבוד רב לחגי-היהודים.


[מרים פרי, מצובה שוחחו: מיכל גנס, יענקלה, דינה גולד]


--------------------------------------------------------------------------------
ים סוף של חמיצה / טרנסילבניה
בילדותה היתה סבתא לדרר בכפר קטן וסגור בטרנסילבניה (שמשון ושרה בקרו בכפר
לפני כשנה: מ70- המשפחות היהודיות שחיו בו לא נותר זכר, ובקושי רב מצאו את
(המקום בו היה ביתם.

תושבי הכפר הזה אהבו, לא עלינו, לשים בכוס עינם. וכך ארע, שאביה של סבתא, שהיה
איש נכבד בכפר, הביא פעם אחת לכבוד חג הפסח חבית לא קטנה של יין איטלקי משובח.

עברה השמועה מפה לאוזן ופשטה בכל הכפר. הזדרזו האנשים ובאו והתאספו בביתו
של בעל החבית כדי לטעום טעימה של כלום. כי זאת לדעת: מפני כבודן של ארבע כוסות אין
טועמים לפני הסדר יותר מטעימה של כלום.

טעמו האנשים טעימה קלה, ויראו כי טוב, ויטעמו עוד טעימה אחת קטנה.

ויהי בראותם כי טוב, ויטעמו שוב ושוב עד לא ידעו בין פסח לפורים. והרי בכל דור
–ודור חייב אדם להרגיש כאילו הוא יצא ממצרים
מה עשו? לקחו את הבורשט (החמיצה), שהיתה מוכנה לסדר, ושפכוה על רצפת החדר
..ועברו את ה"ים" בחרבה.

כך חגגו באותה שנה את הפסח בכפר.


[סבתא לדרר (כוכבי), מצובה שוחחו: מיכל גנס, יענקלה, דינה גולד]


--------------------------------------------------------------------------------
שמים חדשים וארץ חדשה / מרוקו
אני יושב לי כך, בביתי החדש, מהרהר בימי הפסח המתקרבים עלינו, בני הדור החדש, ששומרים
את החג למחצה, לעתים חמץ ומצה יחדיו, כשהכופתות מרובות על ההגדה.

דווקא בשל כך מתעצב בי מראה הבית המרוקאי המסורתי.

המפגש המשפחתי הנרגש, השולחן הארוך הנמתח לכל אורכו, מכוסה מפה לבנה ענקית, כלים
מפוארים שהאור מרצד ומנצנץ בהם, המעשה הפיוטי-החגיגי, ריחות התבשילים הממלאים את
כל חלל הבית. ובאותה נשימה אחת ארוכה, מתלווים למראה הימים הסמוכים לחג, העוברים
כמטורפים, מתוך הכנות שאין להן סוף. הכנות אלה הם ה"קרשצ'נדו" שמביא לשיא: החג
ברוב הדרו.

פותחות הקניות בלי חשבון, מלוות בדיקת איכות בשווקים, סחיבת משקל רציני ואפסון
כמעט בלתי-אפשרי (אפילו מתחת לשולחן ולמיטות). כמויות האוכל מצריכות שעות בישול
אינסופיות ותכנון כמעט צבאי. ועל הכל מנצחת אמא: תוך תיאום מדויק, ארגון הזמן וחלוקת
העבודה. בין בישול לכביסה היא מפזרת בשמש את נוצות השמיכה. בין סיוד התקרה והקירות,
צובעים אף את חריצי המרצפות ושופכים כמעט אין סוף מים על התריסים והחלונות.

וסוף סוף, קרב ובא היום החשוב של ערב פסח. אותה שעה, הגיעה העבודה למרום שיאה. הכלים
נשטפו מהר והועמדו בערבוביה על הרצפה, על השולחן ועל החלונות - לייבוש. ואחר כך נארז
הכל בארגזים שהועלו למעלה. שם אני, על הסולם, מוריד את הקודש - כלי אחר כלי בזהירות
יתרה, מקבלים אותם ממני ברוב כבוד ובאופן מתון מתון, מורידים אותם ארצה ומוסרים לידי אמא.

וכשאבא אומר – "צריך לבדוק את החמץ!", הוא מדליק את הנר, נותן לתוך ידי כף מיוחדת,
ובעצמו, בידו האחת נוצה לבנה ובשניה הנר, ואנחנו בודקים... ניגש אבא אל החלון
!האחד... ומוצא! אל השני ו... מוצא
..אני צוחק בלבי, אבל אני שותק – ישחקו להם גם הם, פעם בשנה.

אור ל-14 בניסן, לאחר שקיימנו מצוות בדיקת חמץ (הפרורים נארזו במטלית יחד עם נר
השעווה ונקשרו שמא יגיע עכבר ויפזר את הפרורים). הכל כבר היה מוכן לסעודה. באותה
שעה מוקדמת נפרדנו מן החמץ לשמונה ימים.

הכל השתנה באותו יום: שמים חדשים וארץ חדשה. אבא חוזר מבית הכנסת, אמא לבושה בגדי
חג, מקושטת כמלכה המחכה לבוא המלך, השולחן ערוך יפה והכל מסביב נוצץ מנקיון וציחצוח.

המשפחה מתאספת. אלפי נשיקות, כנהוג.

וכשהכל מסובין בהתרגשות - אוכלים, שותים, מתפללים, מספרים ביציאת מצרים, משוחחים
..וצוחקים - עולה בניגון מזרחי, הפיוט הנכסף.

הדור הזה שהחולין רובץ עלינו, האם נוכל לחוש שוב את בית אבותינו שגנזו בנפשם
?אוצרת של חום וקודש? ומה על בנינו? לאן ילכו הם ומה ימצאו אצלנו

[רפי רווה]


--------------------------------------------------------------------------------
שהדברים החשובים באמת יישארו לתמיד / ארגנטינה
אופי החג היה דומה לזה שכאן בקיבוץ. לא דתי אבל עם כל סמלי החג.

סבא היה מרכז הסדר. הוא זה שסיפר לנו מההגדה. לא היו ברכות ולא תפילות אבל קריאה
בהגדה וסיפורים מההגדה היו הרבה, והכל ע"י סבא.

סבא הוא זה שהסתיר את האפיקומן וגם היה לו ספר עם סיפור חד גדיא בארמית. הוא תירגם
אותו כמובן לספרדית. את זה הוא סיפר רק לילדים. היה אוסף אותנו בפינה ומספר רק לנו.

תוך הארוחה, היינו הילדים שרים בעברית (מבלי להבין) את הקושיות ושתינו ארבע כוסות.

ועוד זכרון יש לי מפסח ומסבא והוא קשור בחמץ. לקראת פסח המשפחה התגייסה ועשתה ביעור
חמץ רק אצל סבא ואנחנו הנכדים קיבלנו את השקיות עם שאריות העוגיות שסולקו מביתו ונהנינו מהן.

יחד עם זה לסבא החשוב ביותר בפסח היתה הקריאה בהגדה ועצם קיום החג. לנכדים הקטנים, עד
גיל 10, הוא היה מוציא מכיסו כסף ונותן לכל אחד פרוטות שנוכל לקנות לחמניה טריה אחת בכל
יום מימי הפסח, אבל נתן הוראה לאכול אותה בדרך, מחוץ לבית, וכשהיה נותן את המעות היה
"אומר: "אם רוצים שהדברים החשובים באמת יישארו לתמיד, כדאי אפילו לתת לחמניה בפסח.


[.נעמי שחר, גת, 1989 ראיינה ורשמה: רותי פ]


--------------------------------------------------------------------------------
החירות הפנימית / פולין
הקהילה היהודית בעיירתנו הועברה לגטו בעיר ברודי הסמוכה, ונותרה רק קבוצת
יהודים קטנה שרוכזה במחנה עבודה. המשימה של הקבוצה היתה לחסל כל זכר לקהילה שחיה
במקום מאות בשנים – להרוס את בתי הכנסת עד היסוד (הם נשרפו כבר קודם לכן), להרוס את
המצבות בבתי הקברות ולספק מהם אבנים לפי מיכסה יומית.

בביתנו היה מחסן הכלים לעובדי הכפייה, ומתחת למחסן חפרנו בזמנו "בונקר" שנוכל
להסתתר בו בשעות קשות.

בליל הסדר התאספה המשפחה המצומצמת שנותרה עדיין בעיירה, על מנת לקיים ישיבת ליל
סדר ביחד. דודי הי"ד השיג מאיפה שהוא הגדה, ורצה לקיים לפחות את ה"מגיד". התחיל
ויכוח אם במצבנו ניתן עוד להגיד "עבדים היינו... עתה בני חורין". הצעתי להגיד
(!רק "שפוך חמתך", הפיוט היחיד שהיה מתאים למצבנו (מצבם של בני ישראל במצרים היה טוב יותר
היום, אם אני חושב על כך, אולי שגיתי אז. לדודי אולי היתה חרות פנימית שאיש לא היה
 יכול לגזול ממנו בשום מצב.


[1988 , יצחק שריד, יבנה]


--------------------------------------------------------------------------------
מחנוכה התחילו לדבר על פסח / ביילורוסיה
נולדתי בעיירה סטויבץ, על יד נהר הנימן, בין מינסק לברנוביץ ברוסיה הלבנה, בראשית
המאה, כשברוסיה שלט עדיין הצאר. בעיירה שלנו התגוררו כשלושת אלפים יהודים והם היוו
את רוב התושבים בה. הגויים גרו בעיקר מסביב לעיירה.

אני זוכר את חג הפסח מן הזמן שהייתי בן ארבע או חמש. חג הפסח בסביבתנו היה החג
'היפה והגדול ביותר שאפשר בכלל לתאר. מחודש חשוון עד פסח הכל קפוא. היינו סגורים בד
אמות של הדירה שלנו. אפילו חלונות לא פתחו בעונה זו. כשהגיע פסח- זרחה שוב השמש וכל
היערות שסביב העיירה הוריקו. הכל לבלב ופרח.

מחנוכה התחילו לדבר על פסח ולעסוק בהכנות. דבר ראשון – קנו אווזים ופיטמו אותם, שיהיו
שמנים ואפשר יהיה לטגן שומן עם "גריעבנס" לפסח. ירקות נהגו לקנות בסתיו ולאחסן במרתף
לכל החורף – סלק, כרוב, תפוחי אדמה. גם כרוב ומלפפונים כבשו לכל החורף,. כולל חג הפסח.

למחרת פורים התחילו לאפות מצות. לא היו מכונות ועשו הכל בידיים. היה קבלן, וכל משפחה הביאה
לו את הקמח שלה, והוא ארגן את אפיית המצות. זו היתה עבודה קשה מאד,. עבדו מחמש בבוקר עד
שתים עשרה בלילה. נערות עניות עבדו בעבודה זאת, וגם גברים. למשפחות העשירות אפו
בהתחלה, כשהכל העוד היה נקי ויפה והיה כוח לאפות ולטפל במצות. לקראת החג – כבר עייפו
האופים מן המלאכה וכבר נפלו מן הרגליים כשגמרו סוף סוף את כל האפייה.

היתה קבוצה של מתנדבות בעיירה שאספו כסף וקנו קמח ודאגו לאפיית מצות לעניי הקהילה.


[1983 , שמריהו טוניק, חצרים ]


--------------------------------------------------------------------------------
וחלילה שתישפך טיפה / אירן
אין לנו קערת פסח. הקערה היא המשטח של השולחן, ועל השולחן אבא מסדר את הדברים. החרוסת
שלנו עשויה מתמרים עם בטנים או אגוזים גרוסים. את הביצה מסמנים בדיו כחול, הכרפס הוא
ממש עלי הכרפס המאוצבעים. המרור הוא ירק שנקרא "כורת" (שייכרתו אויבינו), מאד
חריף, דומה לשום. זרוע – נוהגים לשחוט כבש בחמולה ולקחת חלקי זרוע ולשים על השולחן. אין
..אפיקומן, וכמובן לא גניבה.

כולם שותפים בקריאה. כל אחד קורא קטע וכשמגיעים לפסוק "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי
ממצרים" עושים תרגיל אקרובטי: מרימים יד שמאל עם חתיכת מצה, מקיפים את הראש ומכניסים
לפה, שנרגיש ונמחיש את העבודה הקשה שבעבדות.

בעשר המכות מכינים כוס ובקבוק מיוחדים. אחד הילדים קורא "דם, צפרדע" ואבא יוצק מן
הבקבוק אל הכוס. וחלילה שתישפך טיפה, אחרת אחת המכות תתממש. ואז יש מתנדב תורן להוריד
את הכוס ולשפוך בשדה רחוק מן הבית. בדרך כלל הייתי אני המתנדבת. תמיד ירד גשם, תמיד "חושך
(מצרים". פעם רציתי לשפוך בגינה (אז מה?) אך נורא פחדתי מן המכות (מצרים.


[1988, שוש אשר, יבנה ]


--------------------------------------------------------------------------------
לעקור את החמץ / מזרח אירופה
אחרי פורים אמא כובשת חביונת סלק לחמיצות ולפשטידות ומעמידה אותה בפינת אחד
החדרים. יין הצימוקים מוכן כבר מזמן, ואף שומן אווזים מטוגן עומד לו בסיר חרס גדול מחנוכה
במקום-מבטחים ומחכה לחג. ורק עכשיו מתחילה פרשת סידור הבית: סיוד, צביעה, כביסה וגיהוץ
ולא פעם קרה, שהוציאו את כל המטלטלין מן הבית ופתאום התחיל לרדת גשם או שלג. אך אני זוכרת
היטב, שאמי ז"ל לא היתה רוחה נופלת: הרי זה מן השמים. מה לעשות? עומדים בגשם ומשתדלים למרק,
לשפשף ולרחוץ את הרהיטים של המטבח ולעקור מהם את החמץ. ולא הועילו הפצרותינו, היא לא
"נכנסה הביתה, העקשנית, המשיכה עד שגמרה הכל. כעין "עבודת קודש.


[1969, אסתר חנוביץ, חפציבה]


--------------------------------------------------------------------------------
תרבחו ותסעדו / מרוקו
המצות היו הדבר המרגיז ביותר בפסח. כל כך הרבה רטבים, מכל הסוגים - ואין במה לטבול... תמיד
חיכינו לסוף החג.

ואז היו הכנות למימונה.

!הערבים הגיעו עם קמח ושיבולים, חלב טרי, שמנת וחמאה טריה ודבש – ישר מהטבע
והתחילה המימונה.

שכנים יהודים וערבים נכנסו ובאו. חגיגה משותפת לכולם. והחגיגה העיקרית - בערב. "תרבחו
ותסעדו", הברכה המסורתית, נישאה בכל בית ומכל פינה ברחוב.


[1999 , יחיא פרץ, רביבים]


--------------------------------------------------------------------------------
סדר" אחרון בבית אבא / גרמניה "
זה שבועיים שאבא לא יצא מפתח חדרו. זקנו כבר צימח מחדש, החבלות ברובן נתרפאו, אך
העלבון עוד צרב כמכוות-אש. לעיני ילדיו גררוהו מחדרו בשעת התפילה, צילמוהו כשהוא
עטור טליתו ותפיליו, ולאחר מכן החלו העינויים. בני ובנותיו עמדו בצד, רועדים כשיות
צפופות מוקפות זאבים. ציוו על אמא להביא להם מספריים. גזזו ומרטו חצי זקנו, אחת
מפאותיו, אחר-כך גזר אחד הקלגסים את הרצועה ההדוקה לפדחתו ותפילת-הראש נשמטה ונפלה
ארצה. כשרכן להרימה החלו חובטים על גבו באלות. חבוט ובעוט, חבוט ובעוט, ופיהם מלא צחוק
בשעת מעשה. ככל שגופו פרפר יותר מבכי עלבון כבוש, גבר צחוקם, עד שנתעייפו. לסיפא, עוד
ניפצו שמשה בחלון ואז הלכו להם. רק לאחר שנעלמו מתחום ראייתנו העזנו לסייע לאמא להכניס
את אבא פנימה ולהשכיבו במיטה. אמא חבשה את פצעיו ודמעותיה זולגות על הרטיות. אבא לא
הביט בפנינו. עיניו תקועות בתקרה, ראשו שמוט באלכסון על הכר, שכב וגנח.

"?כעבור שבוע אמר לאמא: "מה יהיה עם הפסח
אמא פתחה את תיבת התכשיטים שלה, הוציאה את מחרוזת הפנינים שמעולם לא ראינוה עונדת
על צווארה, וצררה אותה בארנקה. יצאה לכפר. כעבור יומיים חזרה והביאה שק בולבוסים
וכמה תריסרי ביצים. טרחה בשקיקה בהכנות לחג כאילו לא אירע דבר. הדירה הבהיקה
בנקיונה, אך את העצבות שקנתה לה שביתה בבית שוב אי-אפשר היה לבער.

בליל ה"סדר" הואפלו החלונות והודלקו הנרות. מכל מאכלי-החג המסורתיים עלו על שולחננו רק
בולבוסים וביצים קלופות שרויות במי-מלח. לפני ההסבה ל"סדר" בירך אותנו אבא, כמנהגו, בברכת
הכוהנים המסורתית, בשימו את ידיו הרועדות על ראשינו. בפעם הזאת, רק שפתיו ליחשו ויבבות
נתמלטו מגרונו. אבא קרא את ההגדה. בהגיעו ל- "מרור זה שאנו אוכלים על שום שמיררו המצרים את
חיינו במצרים" – הצביע בידו על הבולבוס שב"קערה" ומירר בבכי. ב"שפוך חמתך" לא פתח את הדלת
כמנהג, ולא קרא בקול עז כמימים ימימה. לחש את המלים בכוונה ופניו פונות לחלון האטום, שמעברו
נשמעה מדי-פעם שעטת המגפיים הכבדים המסיירים ברחוב.

כשהנרות כבר עמדו בדעיכתם אמר לנו אבא: - הלילה ליל-שימורים, ואין למזיקים שליטה. אין למזיקים
שליטה - חזר ומלמל, כמנסה בכוח-המלים לגרש איזו מחשבה טורדנית.

לכו לישון, ילדים, לכו לישון. בעצמו נשאר מסב על הכרים שבכורסתו, עיניו עצומות וראשו על חזהו -.

זה היה ה"סדר" האחרון שלי בבית-אבא.


[1963 , יהושע, בקבוץ ]


--------------------------------------------------------------------------------
השירים היפים ביותר / קונסטנטין, אלז'יר
מאז היותי בן 5 ועד 18 כתשתי את המלח. מה זאת אומרת: לכבוד פסח המלח חייב להיות כשר. לכן
היו קונים בלוק שלם (אבן) של מלח, והייתי כותש חתיכות-חתיכות, עד שנעשו גרגרים קטנים.

עוד משימה קשה שהוטלה עלי: לקלות את הקפה. לכבוד חג הפסח צריך היה לקנות גרעיני קפה
ירוקים (כשרים ממש), והייתי קולה אותם במין תנור, שמסתובב מעל גחלים לוחשות. הייתי חייב
לגמור כמות ענקית, וזה גזל ממני את כל שעות המשחקים שלי. המתח לקראת הפסח גבר מיום ליום. אמי
חששה, שלא תספיק את הכל: הכנסת הירקות לחומץ – כרובית, גזר, מלפפונים, פלפלים ועוד. היינו
מכניסים אותם לבקבוקים ופותחים רק בליל הסדר.

בערב הסדר ערך אבי את ביעור החמץ. כל בני הבית היו הולכים אחריו, ללא מלה, אוספים את החמץ
בתוך שקיות, והיו מניחים אותן בפתח הבית. למחרת הייתי הולך עם אבי וזורק את השקיות מעל
גשר גבוה אל תוך נחל זורם (שעבר בתוך העיר). מייד אחרי ה"תשליך" הזה, היינו הולכים
(ל"חמאם" (נשארתי שם שעות.

היינו חוזרים הביתה ומוצאים שולחן-סדר מוכן ומזומן, מקושטו המפה לבנה, פמוטות מבריקים
ויפים, אוירה של אור, של חדש, משהו מיוחד! כל שנה הייתי מתרגש מהמראה הנפלא והמיוחד הזה.

בתום הארוחה היו שרים את השירים היפים ביותר, לפי דעתי, חלקם בעברית וחלקם בערבית, והניגונים
היו אהובים עלי, ועד היום אני שר אותם בעל פה בכל ליל פסח. שמחנו לראות את המבוגרים שמחים קצת
יתר על המידה, כי אחרי ארבע הכוסות היו עוד ארבע, וזה גרם למבוגרים לשיר ברגש מיוחד... עד דמעות.


[1989 , אמנון ח', חניתה ]


--------------------------------------------------------------------------------
מוציא מצה / איטליה
מנהג נפוץ אצל משפחות יהודיות רבות באיטליה, ואפילו בין המתבוללות ביותר, לשמור
בקפידה על אוסף סיפורים, אנקדוטות, פזמונים, בדיחות, שהן רכוש משפחתי בלעדי, המועברים
מדור אל דור, בלי יומרות של אצילות, אלא כנכס חביב.

נזכרתי במקרה באחד הסיפורים האלה, אחד מרבים של משפחתי, קסטלבולוניזי, מהעיר מודנה
שבאיטליה הצפונית, והריהו לפניכם:
לפני איחוד במדינה, היתה מודנה אחת מהנסיכויות הרבות שהיו פזורות באדמת איטליה,
ודוכס בראשה. כשבשנת 1796 כבש נפוליאון את איטליה, הגיע גם אל שערי מודנה. צבאו של
 הגרנד-דוכס, שמנה, אולי, שני תריסרי חיילים, לא חלם לעמוד בדרכם של גייסות צרפת האדירים.

הבעיה היתה רק אחת: איך להסביר לצרפתים שאכן אנחנו נכנעים? ואם, חס ושלום, לא יבינו
ויפתחו באש? הקצין פנה אל חייליו: "היש ביניכם דוברי צרפתית?" שאלה רטורית: חייליו
של הגרנד-דוכס היו איכרים בורים שדיברו בניב מקומי ובקושי ידעו איטלקית, לא כל שכן
שפות זרות. המבוכה היתה גדולה.

"!והנה, מתוך השורות, יוצא הקסטלבולוניזי הקדום: "אני יודע
תלה סמרטוט לבן על רובהו, צעד בעוז לעבר הגנרלים הצרפתיים ופתח, במהירות מסחררת, באלו המלים:
קוֹם סי, קוֹם סה",
מוציא מצה
מרור, כורך,
שולחן עורך
אי פו סי מאניה
"לאפיקומן
[בניב מודנזי: ולבסוף, אוכלים את האפיקומן]
פלאי-פלאים: הצרפתים הבינו, חייכו, לחצו את ידו. נמנעה שפיכות-דמים. אבי-אבותי, כל
"ימי-חייו נודע מאז ונערץ כ"זה שיודע צרפתית.

הסיפור כנראה בדוי, אבל מעניין לציין שנראה הי כדבר אפשרי שיהודי ישרת
בצבא-הדוכס, דבר לא מקובל בימים ההם, ושנית: כיצד מצליח יהודי לצאת ממצב קשה על-ידי
גישה עניינית, בלי להיות מושפע ממלים ומטקסיות.


[80-כלב קסטל, נצר סירני, סוף שנות ה]


--------------------------------------------------------------------------------
שמא אפרוץ בבכי / פולין
גדלתי בווארשה ברחוב מונרובסקה-מילא. אבא היה "מזרחי", אח אחד רוויזיוניסט, אחד
כלל-ציוני ועוד.

אמא היתה מקפידה יותר מאבא בענייני כשרות. לא פעם היתה הולכת לרב לשאול אך אבא היה
"!מקדימה ואומר: "למה לך? תזרקי את העוף. ממילא לא תקבלי את פסק דינו של הרב.

לאבא היתה ספריה גדולה – קיר שלם. ואמנם איש עובד היה, אך בגמר העבודה, בימי שבת
וחג, היה ישוב על ספריו. והנה עם התקרב הפסח היה עובר על כל ספר, דף דף, ומנקה, מסיר
את האבק ושמא נדבק איזה לכלוך או חמץ.

! הסדר עצמו היה מפואר. זוכרת אני שזה היה מסתיים בשתיים בלילה. היה טקס עצום
אבא "מלך" – ואמא "מלכה". אבא היה מלובש בקיטל לבן כמו בשאר החגים הקדושים. אבא היה הקורא
וכיוון שרק האחים שלי הבינו עברית, היה אבא מפסיק מזמן לזמן ומספר איזה סיפור
ומפרש – ביידיש, כמובן – ומוסיף כל מיני אגדות.

בבוקר למחרת הסדר אכלנו מציות ו"בובעלע" – זו היתה ביציה תפוחה מאד, כנראה
מחלב, והרבה צהוב! וכמובן, אכלנו המון מצה עם שומן אווזים. לזה ציפינו! ועוד אני
נזכרת ב"כרעמזעלאך", אלה תפוחי אדמה מבושלים ומרוסקים עם ביצים, מעין קציצות, ואלה
ליוו את מאכלי הבשר.

חג הפסח היה גם א ב י ב בפולין. לא רק שספגנו את החג בחיצוניותו – הוא נמצא גם
בתוכנו. היה טעם בחיים למרות שזה שכפרנו בעיקר. החג השאיר רושם חזק מאד. איני
רואה במסורת חזרה משעממת. כדי שתהיה מסורת אצלנו – יש לחזור על העיקר.

כשהייתי כבר בהכשרה – שנתיים ישבנו בכפר וכמעט שלא חזרנו הביתה אפילו
לביקור... – בבוא ימי חג היו תוקפים אותי זכרונות עזים - - כל כך עזים שהייתי
נאלצת להתרחק מהחברה שמא אפרוץ בבכי לעיני כולם.


[1976 , יהודית קוצר (ז'ולקובר) דובב ורשם: דב ו., עין השופט ]


--------------------------------------------------------------------------------
חלב על המצח / מרוקו
את ה"הגדה" של פסח קראנו פעמיים. פעם ראשונה בעברית ואחרי כל קטע היינו
מפסיקים וקוראים את הנוסח במרוקנית, באותה הצורה ובאותו הניגון.

עם צאת החג היו נפגשות כמה משפחות ביחד, משפחה אחת נכנסת לבקר את האחרת, מתכבדים
ומכבדים, שותים "לחיים", טועמים והולכים לבקר משפחה נוספת.

אנו הילדים היינו הולכים לסבא, שיברך אותנו. סבא היה לוקח עלה של מנטה, טובל אותו
בחלב ומורח את החלב על המצח שלנו ומברך.


[1967, גמליאל א., אשדות יעקב איחוד]


--------------------------------------------------------------------------------
להעניש / מרוקו
אבא היה רב והקפיד בעצמו על כללי ההלכה בחגים. חגגנו שני ערבים של ליל הסדר – כדי
לחוג את החג במקביל עם ירושלים, וכדי להעניש את היהודים שנמצאים בגולה, שיחוגו פעמיים
את ליל הסדר עד שיעלו לישראל ואז יחוגו רק פעם אחת.

הערב השני של הפסח היה מיוחד במינו. לאחר קריאת ההגדה נערכו ביקורים אצל השכנים
כדי לאחל חג שמח, למפגש חברתי ולחיסול "ברוגזים" בין השכנים.

 בחג היו מתלבשים יפה, לנשים היו תלבושות מיוחדות ומבריקות, עם כפתורי זהב נוצצים,
צמידים ועגילים מזהב. כמו כן היתה עוברת תזמורת כליזמרים ממקום למקום ומנעימה במנגינותיה
לאורחים.


[1990 , ברמי לוגסי, עין גב ]


--------------------------------------------------------------------------------
הביתה / רוסיה
ברוסיה במלחמת העולם הראשונה, אחרי פרוץ המהפכה הקומוניסטית, הייתי בצבא בעיר
בדרום רוסיה. הצבא של קרנסקי התפרק, העיר נכבשה ע"י הקומוניסטים ואני רציתי
לחזור לעירי בוברויסק, ברוסיה הלבנה. בקשיים והרפתקאות הגעתי למוסקווה ומשם
רציתי להגיע לבוברויסק. החזית הגרמנית היתה בין מוסקוה ובוברויסק, ליד וארשה,
וכמובן שהדרך היתה חסומה.

שוטטתי במוסקווה כשבוע ונפגשתי עם עוד מספר יהודים מעירי. אחד מהם בישר, שקיימת
חבורה העוסקת בהעברת אנשים מחלק אחד של רוסיה למשנהו. קפצנו על המציאה. באנו במגע
עם איכר גוי, שהיה מוכן להסיענו תמורת תשלום. היה זה סוף החורף, כולנו התלבשנו בבגדי
איכרים ויצאנו לדרך. היה קור איום. חליתי בדרך באנגינה, וכתוצאה מכך – אבד לי קולי.

הדרך נמשכה כשבוע ימים, כשאנו נוסעים בעיקר בלילות. באחד הלילות אף עברנו את קווי
החזית, בלי שירגישו בנו.

התקדמנו הלאה לבוברויסק ובאחד הערבים הגענו למקום. איבדתי את חשבון הימים ולא ידעתי
איזה יום היה זה. כשבאתי לבית הורי פתחתי את הדלת וסונוורתי על ידי אור חזק. נוכחתי
כי כל בני משפחתי הגדולה מסובים ליד שולחן. זה היה ליל הסדר. אמא רצה אלי ומיששה אותי. היא
חלמה, שהייתי בקרב ואיבדתי את ידי. החלומות שווא ידברו. ההתרגשות והשמחה של כל המשפחה
ושלי – לא תתואר. היה זה סדר של התרוממות הרוח.


['קדיש לוז, "דבר", 11.4.1960 / ארכיון דגניה ב]


--------------------------------------------------------------------------------
הלל / סיביר
שהיתי בגולאג [מחנה עבודה לשבויים ולאסירים בסיביר] משנת 1942 עד שנת 1948. אלה היו
שש שנים קשות ומרות. בשנת 42 ידענו מתי פסח כי היינו על יד הגבול בין הונגריה
 ורוסיה.ב- 43 כבר לא ידענו. בשנת 44 נודע לי במקרה מתי פסח, ומעשה שהיה כך היה:
באחד הימים הלכנו בקבוצה גדולה לעבודה ביער. אחרינו הלך שומר, איש צבא רוסי. אני וחברי
לא היינו במצב גופני טוב, ולכן פיגרנו קצת אחרי הקבוצה. שנינו ביינו תלמידי ישיבה
לשעבר. השומר הרוסי, שהלך אחרינו, שר משהו. שמתי לב שהוא שר משהו מאד מוכר לי. אמרתי לחבר
שלי: שים לב מה הוא שר. הוא שר הלל!" החבר לא האמין – איך יתכן ששומר רוסי ידע הלל? ניגשתי
לשומר ושאלתי אותו: "מה אתה שר?" והוא שר לי: "בצאת ישראל ממצרים" ואמר לי: דעו לכם שהיום
פסח". השומר סיפר לנו שהוא בחור יהודי והוא בא מחרקוב. ההורים שלו דתיים מאד. אבל הוא
שייגץ. בילדותו למד ב"חדר" ומשם הוא יודע את התפילות. בשבילי ובשביל חברי זה היה הלם. היום
פסח ואנו לא יודעים דבר. הגענו למקום העבודה ביער והתחלנו לחטוב עצים לפי הכמות של אותו
היום. היינו צריכים לחטוב את העצים, לחתוך אותם ולהעמיס על קרונות. באותו היום עבדנו במסור
ארוך ובמשך כל זמן העבודה שרנו את ההלל.

אני לא זוכר עוד פעם בחיים שלי ששרתי הלל בכוונה שכזאת כפי ששרתי אז ביער. מובן שלא
יכולנו לחשוב על מצה וכדומה. המזון שנתנו לנו היה בסך הכל מרק דליל 3 פעמים ביום. אם האיר
המזל, מצאנו בפנים חתיכת תפוח אדמה. לפעמים המרק היה מלוח עד שלא ניתן היה לאוכלו, ולפעמים
תפל בלי מלח כלל.

בשנת 48 ידענו מתי פסח, וגם זה במקרה. חבר שלנו נסע לעיר קירוב כדי לקבל
אספקה (נסיעה של 24 שעות הלוך ו- 24 שעות חזור). באחד המחסנים פגש יהודי זקן מאוקראינה.

הזקן הכין לעצמו לוח שנה, ולפי לוח זה קבע שבימים אלה חל פסח. החבר הביא עמו את הידיעה אלינו למחנה.


[1994 , אליעזר ליבשטיין, לביא ]

 

בחזרה לראש הדף


 


 

שיטים, מכון החגים - בית היוצר להתחדשות התרבות היהודית והחברה בישראל, קיבוץ בית השיטה, 10801, טלפון: 04-6536344, פקס: 04-6532683

מכון שיטים (ע"ר) מס' עמותה 58-0459212

chagim@bethashita.org.il

המכון נתמך ע"י הגופים הבאים: מן היסוד, קרן מוזס וולפוביץ והתנועה הקיבוצית.

היצירות המוצגות באתר הן ברישיון | האתר נבנה ע"י   

כרגע באתר 155 גולשים