דף הבית שבת הגות, ספרות ושירה
 שלח ברכה לחבר
 ציר היסטורי
 קישורים לאתרים
 הסקר השבועי
הגות, ספרות ושירה

שבת / ש"י עגנון

מה היא התחדשות אם לא השבת / קובי ו.

ככה כמו שאני הולך / אמיר גלבוע

רחוק רחוק בקצה מבט

השבעה / אברהם חלפי

חמדה / דליה רביקוביץ'

על השבת / ש. שלום

בקשו פני קראו בשמי / אברהם יצחק גרין

השבת - משמעותה לאדם בימינו / השל

לשם מה נבראה השבת / חמי שקולניק 

הדלקת נרות / דותן ברום 

יום מנוחה וקדושה לעמך נתת / אברהם רוזנווסר

רחוק מאיתנו גמר המעשה / הניה שולמי 

השבת שלי- עבר והווה/ ד"ר עירית אמינוף

שבתות מיוחדות בחודשי הקיץ

אידיאולוגיה, תרבות ושבת/ ש. שמעון

הויכוח על קבלת השבת- לקט מקורות וקטעי הגות

מה עשתה ההגשה העצמית לשבת המלכה

על מסיבת השבת

שבת בקבוצה/ לוי בן אמיתי

 


 

 

 שבת / ש"י עגנון

 

"שבת. נסתלקו פנים של זעם וכל לשון רכה וטובה, ומכל בית ומכל חצר מאירים נרות הרבה, וכל העיר דומה לפלטרין שעיטרום בנרות ובפנסים. כאן דלוקה מנורה וכאן עששית, כאן קערה מלאה שמן זית וכאן נרות זכים ולבנים. כאן שני נרות כנגד זכור ושמור וכנגד שני לוחות הברית וכאן עשרה נרות כנגד עשרת הדיברות, כאן שבעה נרות כנגד שבעת הימים וכאן שנים עשר נרות כנגד שנים עשר שבטי ישראל כאן, נרות כמספר אנשי הבית, וכאן נרות בלא מספר. יש בתים וחצרות שבכל הלילות אין רוים אור נר, בא שבת כל הבית מאיר.

בני אדם שבימות החול אינם חשובים בעינך, דומים באותה השעה לבני מרום, נסתלקו פנים של זעם וכל עין מאירה.

באותה שעה נראים בשמים ממעל כל מיני גוונים נאים, אם מפני שמלבושי שבת משתקפים בהם או מלבושי שבת נאים מפני שזוהר הרקיע משתקף בהם עם כניסת השבת."

 

בחזרה לראש הדף 


 

מהי התחדשות אם לא השבת?/ קובי ו., קיבוץ מזרע

 

מהי התחדשות אם לא השבת?

שבת תנאי להתחדשות. התחדשות תנאי לשבת.

שבת תנאי להתחדשות. כלומר, השבת כמחוללת כוח. היא המנוחה, היא הצוותא, היא המשפחה, היא שמחת החיים, והיופי שבסמלים. נרות מאירים, חלה מתוקה קלועה, יין בגביע, חולצה לבנה, את אלה אנחנו מבקשים בקבלת-השבת. מנסים לשאוב מהם אור ושמחה ולצקת בהם תכנים משלנו: את אמונתנו באדם שיש בו עוד ניצוץ, את החברות הקיבוצית שקיימת ורק דורשת חשיפה וביטוי רגשי. אני חושב שחווית השבת היא חוויה המעניקה כוח לשאר הימים - למציאות ממשית של החיים בקיבוץ, של החיים בכלל. 

 

התחדשות תנאי לשבת. כלומר, שאין זו "חזרה בתשובה", ואין זו "חזרה לדת", אלא מתן תוכן חדש, אנושי, קיבוצי, יהודי - לסמלים יהודיים עתיקים. שאלמלא התוכן החדש, לא היה מתקיים הקשר לסמלים, ונותר היה רק הניכור ותחושת החול המשמימה, בחדר האוכל, בערב שבת. 

 

בחזרה לראש הדף 

 

 


 

ככה כמו שאני הולך / אמיר גלבוע 

 

ככה כמו שאני הולך אני רוצה לקבל פני שבת המלכה.
לגופי בגדים של יום יום וגופי, אם בכלל, איננו חזק בכלל
וגם הנפש לא.
ככה כמו שאני הולך אם אקבל פני שבת המלכה
והיו הבגדים לגופי של יום יום וגופי אפשר חלש יותר מרגשה
אבל הנפש לא.
ככה כמו שאני עודני הולך אם תקבל שבת המלכה את פני
ילבש גופי שבת יום יום וגופי יחזק והשבת בנפשי תהי.
לכי נפשי צאי כלה יום יום לקבל פני שבת המלכה.

 

בחזרה לראש הדף 


 

רחוק רחוק בקצה מבט

 

רחוק רחוק בקצה מבט
חיים רוחשים.
כולם לובשים בגדי שבת
האנשים והנשים.

ופורחים ציצי שקד
על מטות האנשים.
ורוח בוקר ששקט
לוחש בעיני נשים.

ואין למות חי
ולחיים אין מת.
רחוב גדול הולך.
הד נושא הקול
וקול נושא ההד.
נצח מולך.

 
בחזרה לראש הדף


 

השבעה / אברהם חלפי

 

בואי שבת של שלום
בערבו של ירח אדום
עלי מתפילת אלקבץ
לקראתנו,
בואי שבת של שלום
אלינו אלינו
בואי
כלת
השבת
בערבו של ירח כזה
לא אבאי שכזה
ואוי ואבוי שכזה
בהדהד
קול בודד
על אודות
זאת
אדמת האדם הקטנה
הביתית
ושלנו מאוד
כזאת
שלנו שלנו
מאוד.

 

בחזרה לראש הדף


 

חמדה / דליה רביקוביץ

שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה,
והזמן ההוא היה יום השביע בשבת
וכל בדי אילנות היו מתעצמים לגבוה.
והאור הלך מסביב שוטף כנהר לנבוע,
וגלגל העין את גלגל החמה חמד.
אז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה.
הזהירו ראשי השיחים והאור לא ידע שבוע,
נתך בגלי הנהר ובכל אדוותיו נצת,
אף ראשי היה בעיניו כתפוח זהב לבלוע.
שושני נהר צהובות פערו את פיהן לבלוע
את אדוות הנהר בחפזן וגבעול העשב השט,
ואותו היום היה יום השביעי בשבת
וכל בדי אילנות מתעצמים בתשוקה לגבוה
ואז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה.

 

בחזרה לראש הדף


 

 על השבת/ ש' שלום

אדם, אדם ושבת שלו.
יש מעלה בסערה אורות שבתו ,
וחייו שלהבתם, אדירה שלהבתם,
יש בונה שבתו אריחים של דמעות,
ובהק לשבת, כבוהק הדמעות,
ויש נושא כל ימיו כפיו לשבת
ואליה לא בא.
אדם, אדם ושבת שלו.
אולם אחת היא שבתו של עולם.
מנרות הדמים,
מבוהק הדמעות ממעל כפיים בלילות של חולין -
אחת היא שבתו של עולם.

 

בחזרה לראש הדף



"אנו מכירים בכך שסיפור בריאה חדש מופיע בימינו, שמתחיל במקור החומר
ומתקדם דרך התחלות הצומח, הצורות השונות של בעלי-החיים ועד האדם ...
אולם אנו היהודים, נושאיו של סיפור הבריאה הישן... יש לנו עניין רב בסיפור
החדש. מעוניינים אנו בכך שמסקנתו האחרונה תהיה הכרה בדבר קיומה של
הרמוניה, שמביאה את הבריות לידי הכרת האחדות שביסוד קיומם, שמביאה
את הבריות לשאוף לשלום ולא להצדיק מלחמה בלתי פוסקת. אנו מקווים
שיעלה בידינו לשמר את כוחו של סיפורנו הישן שנתן לכל בריה את כבודה
כיציר כפיו של הקדוש-ברוך-הוא ונטע בנו, בני האדם, הרגשה מיוחדת של
אחריות ואפוטרופסות על העולם. התפארת, שהוא עטה ליום השבת ,
משמעותה היתה הרגשת היותנו בברית עם כל הבריאה האלוהית .

 

(אברהם יצחק גרין, בקשו פני קראו בשני, עמ' 51)

 

 בחזרה לראש הדף


 

משמעותה של השבת - קטעים של השל


משמעותה של השבת היא - לחוג את הזמן ולא את המקום .
ששת ימים אנו חיים תחת יד הרודנות של הדברים אשר במקום; ביום השבת
אנו משתדלים לקשר עצמנו לקדושה שבזמן. ביום הזה אנו נקראים להיות חלק
מנצחיות הזמן, לפנות את עצמנו מן התוצאות של היצירה ולפנות אל סוד
היצירה; להפנות מעולם הבריאה ולפנות אל בריאת העולם .


(מתוך ''השבת - משמעותה לאדם בימינו'', עמ' 19)

 

 בחזרה לראש הדף


 

היום השביעי הוא מעין יום של שביתת נשק במלחמתו האכזרית של האדם
למען קיומו, יום של הפוגה בכל ההתנגשויות האישיות והחברותיות, יום של
שלום בין אדם לחברו ובין אדם לטבע, שלום בתוך האדם. ביום זה נחשב
העיסוק בכסף לחילול הקודש, ביום זה אדם מכריז על אי תלותו באותו דבר
שנעשה האליל הראשי בעולמנו. ביום השביעי אדם מתיר עצמו מן המתיחות ...

באוקינוס הסוער של זמן ועמל יש איים של דממה, ואדם יש בכוחו להגיע אל
חוף מבטחים ולהחזיר לעצמו את כבודו. אי כזה הוא יום השביעי...

השבת היא איפוא יותר מהפוגה במאבק הקיום , יותר מהפסקה בעבודה .
הרמוניה מודעת ועמוקה היא שבין האדם והעולם. אהבה לכל דבר והשתתפות
ברוח המאחדת את העליונים והתחתונים. כל הנעלה והנשגב שבעולם מתאחד
עם בורא עולם. זוהי השבת, האושר האמיתי של היקום".


(מתוך ''השבת - משמעותה לאדם בימינו'', עמ' 39-42)

בחזרה לראש הדף


 

"לשם מה נבראה השבת? לשם ההבדלה. שכל הברואים תנועתם מושלת בהם. שמש קובע בוקר ולילה ואינו עוצר. אדמה אינה נחה, צומח אינו פוסק גידולו וחי אינו שובת. עולם בתנועה ואין עצירה אלא לצורכי מיתה וחידלון, וכבר ראינו שמים שאין בהם תנועה אינם מים חיים עוד. רק אדם מושל בתנועה, ובהתקדש שבת הוא בורא לו הבדלה. המאבק אינו קל. לתנועה כוחות הרבה. אולם בגופו וברוחו האדם עוצר, אוצר ויוצר לו שליטה בעולמו. אותו אדם הוא סופו שהוא בן חורין, נבדל מהבריאה, ועודנו חי."

 

בחזרה לראש הדף


 

הַדְלָקָת נֵרוֹת

יָמִים רַבִּים הָיִנוּ מְהַלְּכִים בַּחֹשֶך

בִּצְעַדִים לֵאִים, בְּלִי רֶגֶש וּבְלִי קוֹל.

רְעֵבִים בְּלִי דַּעַת, מְבַקְּשִים לַחוּש אֶת

זִכְרוֹן הַיּוֹם שֶהִתְפּוֹרֵר כַּחוֹל.

 

מְחוֹגֵי שָעוֹן שְבוּרִים הִטְעוּ לָנוּ הַדֶּרֶך

בִּמְסָּע יוֹמְיוֹם עִקֵּש, לֹא אֶרֶץ לוֹ וָסוֹף:

בֻּבּוֹת וּמַסֵּכוֹת בְּשַיָּרָה שְקוּעָה עַד בֶּרֶךְ

בְּשִגְרָת לֶילוֹת הוֹלֶמֶת, כְּמַכָּה עַל תֹּף.

 

לֹא יָדַעְנוּ חֵטְא. לֹא יָדַעְנוּ פַּחַד.

לֹא יָדַעְנוּ עֹז, אֱמֶת אוֹ אַהֲבָה.

אַךְ בְּעֵת הִבַּטְנוּ מַעְלָה אֶל לְבָנָה זוֹרַחַת

יָדַעְנוּ שֶאֶפְשָר שֶיֵש לַכּוֹכָבִים תְּשוּבָה.

 

הֵם מְאִירִים קְלוּשִים מְאוֹד בְּתוֹך הָאֹפֶל -

נִזְכֹּר לְקֹדֶש! - כָּךְ אוֹתָה גַּחֶלֶת

הַמְּבַעֶרֶת בְּקִרְבֶּנוּ וּכְמֵהָה בְּלי סוֹף אֶל

אֵם, אָחוֹת וּבַת, אֶל אוֹר וּתְכֵלֶת.

 

הִנֵּה, הָאוֹר גָּנוּז בַּלֵּבָב פְּנִימָה!

עוֹד אֶפְשָר לִבְרֹא שַבָּת וַחֲלוֹמוֹת!

רַק לַשֵאת עֶינַיִם וּלְהַבִּיט קָדִימָה -

לִפְגֹּש מַבָּט,

לִמְשוֹת רֵעוּת מִתְּהוֹמוֹת.

 

נוֹשִיט עוֹד אֶת יָדֶינוּ - נֹאחַז בְּיָד אָחוֹת

בְּמָחוֹל, בְּטֶקֶס, בִּסְעָרָת זֵעָה וָדָם.

בְּהַבִּיטֶנוּ בַּעֶינַיִם, בְּלִי אֹמֶר וּבְרָכוֹת

נַדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת.

נֵרוֹת נִשְמָת אָדָם.

 

נַדְלִיק אֶת נִשְמוֹתֶינוּ - פְּתִילֵי אָדָם וָאֵש.

תִּוָּלֵד תֵּבֵל לָאוֹר בַּעֲשוֹתֵנוּ כֵּן.

אֱמֶת אַחַת פְּשוּטָה אֶפְשָר עוֹד לְבַקֵּש -

כֹּל עוֹד הַנֵּר בּוֹעֵר

אֶפְשָר עוֹד לְתַקֵּן.

 

(דותן ברום, י"ג-ט"ז בטבת ה' תשס"ט, מגדל העמק).

 

בחזרה לראש הדף


 

"יום מנוחה וקדושה לעמך נתת"
אברהם רוזנווסר - מתוך החוברת "ט"ו לכפר יהושע"

 

עונת קילטור בתירס. בבוקר, בנוסעי לשדה, סרתי לטחנה. קיבלתי שקי אספקה אחדים, הוצאתים מחוץ לתחנה. היה בדעתי להביאם הביתה לפנות ערב כשאחזור מהשדה, גם במקרה שהטחנה תהיה סגורה בשעה זו. עוד חברים אחדים עשו כמוני.

כל היום עבדתי בקצב הרגיל בעונה זו. השתדלתי לגמור את קלטור החלקה בו ביום. באמצע העבודה, בשעות של אחר הצהריים, אני שומע פתאום צלצול פעמון*. הפנתי ראשי לעבר הכפר: שרפה? עשן לא נראה. העמדתי את הפרדות וחשבתי: מה קרה? בכל זאת מצלצלים. והנה אני מבחין שהצלצול הוא משדה יעקב. נזכרתי: יום שישי היום, ובשדה יעקב נוהגים לצלצל ביום שישי שעה גדולה לפני השקיעה, אות לעובדים בשדה על הפסקת העבודה. השבת מתקרבת.

בושתי בפני עצמי. נשארו לי עוד שורות אחדות, עוד מעט ואגמור, עוד רגעים מספר. מסביבי הכל חורשים. הצלפתי בפרדות – מהרו!

ואני אומר לעצמי: התר את הפרדות וחזור הביתה, השבת מתקרבת! עוד שלוש שורות, עוד שתיים, ומסביבי הכל חורשים.

ומחלקתי רואים את שדה יעקב כעל כף יד. הנה איש שדה יעקב מחכה לשבת כלאורח טוב. עם הצלצול הפסיק את העבודה. ממהר הביתה, גומר את סידורי החצר האחרונים, מנער מעליו את כל עול העבודה – חופשי הוא! הנה "איכר עברי בארץ ישראל".

בינתיים אני גומר את קלטור כל החלקה, מתיר את הבהמות וחוזר הביתה אחרי השקיעה. בליבי מועקה שאין להביעה. גם שכני בשדה גמר את הקלטור ונוסע אחריי. התעכבתי ליד הטחנה. אנו ממהרים, עוזרים איש לרעהו, אך רוחי רעה עליי. פונה אליי שכני: "השמעת את קול הצלצול? מקנא אני באנשי שדה יעקב, הם כבר חופשיים עכשיו ונהנים מן המנוחה ומן השבת. ועליי עוד לפרוק את השקים מהעגלה, לקצור ירק, לחלוב ולהעלות את החלב למחלבה. באיזו שעה אגמור?"

לא עניתי לו. נסענו איש לחצרו. כבר התחיל להחשיך. מועקה וצער בלב.

 

*צלצול פעמון-בכל יישוב היה פעמון גדול ששימש לאזעקה ולהתכנסויות.

 

בחזרה לראש הדף

 

 

רחוק מאיתנו גמר המעשה

הניה שולמי – קטע מדברים שנכתבו אחרי שיחה על השבת שנערכה בכפר. מתוך חוברת זיכרות להניה שולמי.

 

מהי שבת שלי? ראשית אני מאחרת לקום בשעה או בחצי שעה. מקדם אותי השולחן במפתו הלבנה. אני הולכת לרפת, מתיישבת לחלוב בשקט, מסתכלת בפרות, משוחחת איתן קצת. מובן שביום חול אין הדבר אפשרי.

באותו שקט מיוחד אני הולכת ללול, ונראה לי כי הכל שמחים כי שהות בידי להסתכל בהם ולשוחח אתם. ואם אני יורדת לקחת ירק, האם אין זו הליכה אחרת מהליכת-חול?

אני מתקרבת להסתכל בירק ששתלתי אתמול - קליטתו, נביטתו. פה ושם אני עוקרת עשב שוטה – האין זה משום "עונג שבת"? ארוחת הבוקר אנחנו אוכלים כולנו יחד, והן אכילת צוותא אכילת שבת היא – אימתי יש לנו זמן לכך? ואם לאחר ארוחת הבוקר אני עושה משהו בשקט, האם אין בזה המשך הרגשת השבת?

ואם אני יוצאת לפני הבית*, הכל נראה לי בראייה אחרת. אתמול, בחופזי, לא הרגשתי כי עץ זה דורש עידור ועץ זה זמירה. האם אין שבת זאת עשירה משבת של "צאינה וראינה"**?

ואשר לילדינו – נשתדל לתת להם תוכן לכל ימות השבוע. נלמד אותם לכבד את עבודתנו - עבודת החול – ואז בטוחתני כי תבוא עליהם השבת ברוב תוכן. הם יהיו דור שני לגאולה, המעשה לא יעיק עליהם כל כך וממילא תהא שהות בידם להוסיף על השבת.

עוד מוקדם לחפש תוכן ב"שבת" שלנו, כי רחוק מאיתנו גמר המעשה אשר התחלנו בו.

 

*לפני הבית- כך נקראת בכפר הגינה שסביב בית המגורים.

**"צאינה וראינה"- ספר לנשים בגולה. תרגום עממי של התנ"ך ובו אגדות ומשלים.

 

בחזרה לראש הדף

 


       

השבת שלי- עבר והווה/ ד"ר עירית אמינוף

 

א.   ערב שבת והדלקת הנר.

 

בתל- ארזה שכונת ילדותי, הייתה השבת נוחתת על צמרות הברושים באור שונה מאורה בשאר ערבי השבוע. בדרך קבע הייתי ניצבת על הגזוסטרה (*) הצפונית  שלנו ונועצת עיני בפסי האור כשהם דוהים ונעלמים מאחורי גגות הבתים היורדים במורד השביל לסנהדריה. (**) כאשר נסתלקו הזהרורים האחרונים של הלהבות האדומות מקצה הברושים - ידעתי כי שבת היא.

להמשך המאמר

 

בחזרה לראש הדף 

 


 שבתות מיוחדות בחודשי הקיץ
תמוז, אב, אלול

כמה מועדים מציינים אנו בחודשי הקיץ.
ימי צום ואבל י"ז בתמוז ותשעה באב, יום טוב – ט"ו באב וחודש אלול – חודש הרחמים והסליחות.
בתקופה זו יש לנו כמה שבתות מיוחדות.
שלוש השבתות בין י"ז בתמוז ותשעה באב הם ימי בין המצרים – שבתות שיש בהם אוירה של עצב ועל כן קרויות הן שבתות הפורענות – תלתא דפרענותא.
בשבתות אלה אנו קוראים הפטרות שיש בהן נבואות פורענות:
בשבת הראשונה - מפטירין בירמיהו פרק א' – דברי ירמיהו עם הפסוק הידוע "מצפון תפתח הרעה".
בשבת השניה – מפטירין בירמיהו פרק ב' פסוק ב' "שמעו דבר ה'".
בשבת השלישית – השבת שלפני תשעה באב קוראים את ההפטרה בישעיהו פרק א', "חזון ישעיהו בן אמוץ".
בשבת זו מורידים את הפרוכת מארון הקודש וישנם מנהגי צער וכאב.
לאחר תשעה באב מתחילות שבע שבתות של נחמה, עד ראש השנה.
"שבע דנחמתא". בכולן קוראים הפטרות נחמה מספר ישעיהו.
הידועה בכולן היא "שבת נחמו", השבת הראשונה אחרי תשעה באב שבה קוראים את ההפטרה בישעיהו מ' "נחמו נחמו עמי יאמר אלוהיכם...".
בשבתות הבאות קוראים את ההפטרות הבאות:
ב. ישעיהו מ"ט י"ד   "ותאמר ציון עזבני ה'..."
ג. ישעיהו נ"ד י"א  "עניה סוערה לא נוחמה"
ד. ישעיהו נ"א י"ב  "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם..."
ה. ישעיהו נ"ד א'   "רוני עקרה לא ילדה..."
ו. ישעיהו ס' א'   "קומי אורי כי בא אורך..."
ז. ישעיהו ס"א א'  "שוש אשיש בה'..."

אחרי ימי בין המצרים ותשעה באב, הימים שמשבת נחמו הם ימי חתונות ושמחות והרבה חתנים קובעים שבתות אלו לשבת חתן.
אכן, אלו הם שלושה שבועות של התרוממות הרוח עד חודש אלול. ראשי תיבות חודש אלול – "אני לדודי ודודי לי".

 

 


 אידיאולוגיה, תרבות - ושבת


הפעם יש לי רצון לכתוב (דבר הקורה לי לעתים רחוקות) על שאלה שמטרידה אותי מספר שנים, ואף כי היא איננה אקטואלית באופן מיוחד כיום, נדמה לי שהיינו עושים טוב לו היינו מתייחסים אליה. כוונתי לנושא שאני מגדיר כחיי התרבות של קיבוצנו, ובעיקר השבתות.
כשהייתי בבית-הספר ובתקופת עבודתי בתנועה שמעתי וקראתי הגדרות רבות, תרבות מהי. מכל ההגדרות למיניהן למדתי דבר אחד: התרבות של חברה היא הביטוי המעשי - רוחני שהיא נותנת בימי חול ומועד לערכים שבהם היא מאמינה.
למדתי עוד דבר - שתרבותם של אדם וחברה חשובה הרבה יותר מהאידיאולוגיה שלהם - כי האידאולוגיה שמורה למחשבותיו של הפרט ולדבריהם של הנואמים ביום חג ־־ בעוד שהתרבות חיה ונושמת בכל עת ובכל מקום. כשנתקלתי בסתירות בין אידאולוגיה לבין תרבות, לימד אותי נסיון החיים שבדרך כלל יש שקר באידאולוגיה ולא סילוף בחיי התרבות־
בכדי להמחיש את רעיוני, אביא בדוגמה: נקח, למשל, חברה המתימרת להיות דוגלת בשוויון ערך הפרט - חברה המאמינה ומכבדת את האדם באשר הוא אדם. והנה נאמר שאנו מבלים יום באותה חברה, ואנו רואים אנשים העוברים איש על פני רעהו ואינם מברכים זה את זה לשלום; אנו משתתפים בשיחה של מספר חברים מאותה חברה, ומתברר לנו שהאנשים אינם מאפשרים לזולת להתבטא, נכנסים אחד לדברי השני, מתנצחים, משמיעים את דעתם בלי לשים לב לדעת של הזולת. היינו רשאים לשאול בסיום הביקור שלנו: אם אתם מאמינים באמת בשוויון ערך האדם - מדוע אינכם מבטאים זאת בחייכם? מדוע יש כאן סתירה בין האידיאולוגיה לבין המעשה? או שמא אינכם חשים כלל בסתירה?
נראה לי שהמבחן הגדול של קיבוצנו ושל התנועה הקיבוצית בכללה נתון ביכולתנו לעצב דמות חיי חרבות אמיתיים, אשר יבטאו את האידיאולוגיה שלגו בהתנהגותנו ובשפתנו היום-יומיות. השאלה גדולה ורחבה, ואין כל אפשרות להקיף את כולה כאן. אצטמצם בפרט אחד קטן ~ השבת.
בשאלת השבת ובתשובה שנמצא לה כלולים לא מעט פתרונות היסוד לחיינו. כחברה יהודית וסוציאליסטית לא נוכל שלא לתת ביטוי משלנו למוסד עתיק יומין זה. יורשה לי לתת דוגמה בצורת שיחה בין אב לבנו בקיבוץ (מבוססת על "הנסיך הקטן" בסילוף ובפירוש שלי),
"מה זה שבת?" שאל הבן.
"גם זה מן הדברים שהזנחנו יתר על המידה", ענה האב, "והרי זהו מעשה המבדיל יום אחד מכל יתר הימים ומייחד שעה אחת מכל השעות האחרות. לולא השבת היו כל הימים דומים זה לזה ולעולם לא היינו זוכים ליום חופשה ומרגוע, ולעולם לא היינו זוכים לחוויית חג".
זה בעיני הערך הראשון שבשבת- החשיבות שביום חופשה ומרגוע לא רק לנוח ולהנפש, אלא על מנת לתת טעם גם ליום החול וליום העבודה. זהו הטעם הסוציאליסטי, ולא רק הסוציאלי, הטעם השני הוא היהודי. אמרו כבר לפני: בכל תולדות העם היהודי שמרה שבת לא פחות על היהודים מאשר היהודים שמרו על השבת.
חברה כמו שלנו, חברת עובדים, מעמיסה על האדם חובות רבות, אך חייב להיות יום, ובגלל העובדה שאנו יהודים יום זה חייב להיות שבת, בו נוכל, כל אחד כפרט וכולנו כחברה, להתעלות מעל לשגרה היום-יומית.
עלינו לחזור למסיבות השבת, לטכס הדלקת הנרות ולבילוי חברתי בצוותא. ידוע לי על כל הנסיונות שנעשו בקשר למסיבות השבת, שבחלקם הצליחו ובחלקם נכשלו. נדמה לי שהסיבה העיקרית לכשלונות היתה יחס הציבור־: באנו,  וחיכינו שמישהו יבדר וישעשע אותנו, יש מקום להתבדר ולהשתעשע, אך בתנאי אחד: שאנו מבדרים ומשעשעים את עצמנו - שיישמר יסוד היצירה העצמית. 

השבת מתאימה גם לבירורים חברתיים לא-שיגרתיים. אנו חברה גדולה וגדלה, יש לנו הרבה ללמוד ולשמוע אחד מהשני, ואין הזדמנות נאותה יותר מאשר השבת. נדמה לי שאם ועדת התרבות תחדש את ערבי השבת, ואם הציבור יבוא מתוך רצון להיות יחד ומתוך רצון לתת משמעוח לעובדה שאנו חברה המאמינה ביצירה משוהפת, נוכל לשמור על השבת ואני בטוח שבצורה כזו תשמור השבת גם עלינו,
שמעון ש.

.

בחזרה לראש הדף  

 


 

הויכוח על קבלת השבת- לקט מקורות וקטעי הגות 

בחזרה לראש הדף 


 

 

מה עשתה ההגשה העצמית לשבת המלכה?

 

במשך שנים היינו רגילים לקבל את פני השבת כשאנו יושבים ליד שולחנות ערוכים, חדר האוכל לובש חג והאוכל מוגש על ידי התורנים. כך גם בקיבוצים שלא היתה נהוגה בהם קבלת־שבת לפני הארוחה. 

אנו נמנינו עם אלה שבמשך שנים רבות קיימנו טכס קבלת־שבת קצר לפני ארו¬חת הערב. קבלת השבת בוטלה בשל סי¬בות שונות שלא פה המקום למנותן.
הגיע תורה של ההגשה העצמית. היו שקיבלוה בהיסוס ובספקנות ואחרים ברצון ובהתלהבות, אך אינני יודעת אם מישהו תאר לעצמו את ליל השבת כשההגשה העצמית תפלוש גם לתחומו.
לו היינו ממשיכים בקבלת השבת, היתה הפלישה הזאת מחויייבת דיון ומחשבה איך לשמור על דמותו של ליל השבת. משנתבטלה — לא היה מעצור להגשה העצמית גם בליל שבת והתמונה הנגלית לעינינו אינה מוסיפה כבוד, לא לעצמנו ולא לשבת. איך יעמדו עכשיו ״הרים שושבינים לשאת אדרתה הזוהרת" של השבת כשבניה עומדים בתור עם מגש ביד מי בסבלנות ומי בקוצר רוח, ועיניהם נתונות למתקנים למיניהם, שמשם צריך לאסוף את ארוחת השבת, לצרף חלק לחלק מתפריטה, להוסיף את הסכו״ם, עד שהמגש מלא ואז לתור אחר מקום ליד השולחן (בקיבוצים הגדולים הדבר מסובך יותר, שם מתקני ההגשה העצמית אינם מרוכזים בפינה אחת).
לפעמים, כשאני יושבת נכלמת ליד השולחן בליל שבת (אחרי עשיה במשך שנים למען השבת), אני שומעת את שבת המלכה לוחשת באזני: ״מה חטאי ומה פשעי כי ככה תכלימוני. הרי רבות בשנים את שמי פארתם, כתרים עטרתם לראשי, שירים רבים שרתם לי, אני זוכרת את כולם, אחד, אחד, דפים שהדפסתם וילדיכם היו מתחרים על אסיפתם בתום קבלת השבת וגם זה שמחני. האוכל אומנם לא היה בשפע כמו עכשיו, אבל לא חפזתם ולא התרוצצתם ממקום למקום. רגועים ישבתם ליד השלחן, השבת והשכינה שרתה בביתכם׳׳. שבת המלכה העתיקה כל כך וההגשה העצמית החדשה כל כך, קשה להן, כנראה, לדור בכפיפה אחת.
חיה חגי 1979 (משמרות)

 

בחזרה לראש הדף 


 

על מסיבת השבת

 

 

יש אמת גדולה במימרתו של אחד העם: ״יותר משישראל שמרו על השבת, שמרה השבת על ישראל". אילו היינו שומרים על נכס תרבותי זה, מהללים ומקדשים אותו כראוי לו- לא זו בלבד שהנכס עצמו לא היה מקבל דמות מעוות כפי שהוא קיבל אצלנו במרוצת השנים (עד כדי כך שכל אחד מאתנו מסוגל לעקור, אותו ממקור חיותו ו״להרכיב״ אותו על כל ימות השבוע, ״לקבלו״ ו״למסרו" כסחורה העוברת לסוחר). אלא שפרצופנו הרוחני ודמותו של הדור הצעיר הגדל בתוכנו היו שונים לגמרי.
אמנם, מדי פעם בפעם מתעוררת ועדת התרבות ומקיימת מסיבת שבת (על כוס תה, האם אין בהפיכת חדר האוכל בליל שבת ל"בית תה״ — משום טעם לפגם) אולם, מסיבות. אלו לקויות בכך שאינן, רצופות ומשאירות חלל ריק בין מסיבה למסיבה וכך תוכנן אינו הולם יצירה מופלאה זאת שעיקר תוכנה אינו בכך ש¬¬היא משמשת יום מנוחה בלבד, אחרי שישה ימי עמל, אלא בעיקר מפני שלפי מיטב האינטרפרטציה, שנתן לה עם ישראל במשך אלפי שנות קיומו, שיווה לה דמות של יום מנוחה וקדושה, יום של התייחדות האומה עם ערכי תרבותה, יום של גיבוש דמותה הרוחנית, של התעלות נפש היחיד והכלל.
יום השבת, לפי מיטב המורשה של עם ישראל, לא קיבל דמות של יום שעשוע והתפרקות ממתיחות, אלא יום לימוד ועיון. יהודי מכל ימות השבוע היה עובר ביום זה על פרשת השבוע בתורה, היה מעיין בפירושים הרבים שלה, היה לומדי פרק בפרקי אבות, שהם תמצית של חכמת חיים ומוסר ישראל, היה שונה במשנה, בתלמוד, במדרשים וכו'. האם נעשה נוהג אבות זה מיותר בימינו, ימי הרנסנס של התרבות העברית וחידוש עצמאות ישראל? האם הגיעה השעה שנשווה לשבת אופי אחר מזה שטבעו לה קדמונינו? האם תגיע אי-פעם שעה כזאת?
ולמען יובנו הדברים כהלכה: לא נשווה למסיבות השבת אופי דתי, אלא נקיים את מסיבות השבת ברציפות וניתן להן אופי של ערב עיון במיטב היצירה הספרותית העברית .(התנ"ך, האגדה, הספרות הקלאסית, המודרנית וכו').              (מסדה 1960)

בחזרה לראש הדף 


 

 

שַׁבָּת בַּקֶּבוּצָה

לְנִשְׁמַת יוֹסֵף בַּוסל

 

אם-שַׁבָּת הִדְלִיקָה נֵרוֹתֶיהָ עַל הַשֻּׁלְחָן

וּמַפָּה צֶחָה פָּרָשָׂה בְּאֶצְבְּעוֹת יָד-נַעֲלָמָה.

מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי עָמָל אָסְפָה בָּנֶיהָ לִמְנוּחָה

וּלְלֶחֶם-מִשְׁפָּחָה.

 

אוֹר-שַׁבָּת עַל הַשֻּׁלְחָן, צֵל נֶחְבָּא אֶל הַכְּתָלִים.

אוֹר עַל שֶׁזֶף הַזְּרוֹעוֹת וּבְקִמְטֵי פָּנִים הַצֵּל.

וּמְלַבֶּנֶת הַחֻלְצָה עֲלֵי שֶׁכֶם וְכָתֵף

כַּטַּלִּית בְּבֵית-אָבוֹת.

 

לַיְלָה חַם-אָפֵל עָטַף אֶת נוֹף הָעֵמֶק עִם הַיְקוּם,

וְנוֹשֶׁמֶת הַכִּנֶּרֶת בְּאִוְשַׁת גַּלִּים רַכִּים.

רֹן הַלַּיְלָה בַּשְּׁדֵמוֹת. וּמְנַסֵּר קוֹל הַצְּרָצַר

אֶל מְחוֹל הַפַּרְפָּרִים.

 

מָה הַדְּמוּת מִקֶּדֶם תַּעַל: שֶׁבֶת רוֹעֵי-צֹאן?

זֶבַח מִשְׁפָּחָה בָּעָם? תִפְאֶרֶת חַג בְּיִשְׂרָאֵל?

מַה לַּלֵּב כִּי יֶהֱמֶה לְזֵכֶר חֶבֶר-אִיסִּיִּים,

שׁוֹכְנֵי-יַרְדֵּן מֵאָז?

 

יֵּשׁ מִי עֵינָיו נִתְלוּ בְּאִילָנֵי-עָתִיד,

וְיֵשׁ עֵינַיִם שֶׁמָּלְאוּ בְּגִיל וּבִרְעָדָה,

וּמִי-שֶׁהִיא נָפְשָׁהּ עָגְמָה בַּמִסְתָּרִים

וְדִמְעָתָהּ מַרְפֵּא.

 

אוֹר עַל הַשֻּׁלְחָן זָרוּעַ, וְעוֹלֶה גּוֹבֵר הָאוֹר:

עַיִן בְּעַיִן כִּי תָצִיץ – נִבְרָאִים הַנִּיצוֹצוֹת.

יָנוּסוּ הַצְּלָלִים מִכֹּתֶל, וּמְהַלֶּכֶת לִבְנַת-יָד

אִם-שַׁבָּת נַעֲלָמָה.

 

אִם-שַׁבָּת! הַאֲזִינִי לְהֶמְיַת הַלְּבָבוֹת

וּלְאֵלֶם-הַשָּׂפָה בְּלַיְלָה זֶה עַל הַיַּרְדֵּן.

פִּרְשִׂי כַּפַּיִךְ עַל לֶחֶם שֻׁלְחָנָם

וּבָרְכִי עַל הַשָּׁלוֹם.

 

בָּרְכִי הַנֶּאֱמָנִים, זוֹרְעֵי הָאוֹר בִּשְׂדֵה-אָדָם,

וְתִשְׁרֶה שִׂמְחַת-עוֹלָם בְּלֵב עוֹרֵג לָאַחֲוָה.

עוֹד בָּאֵי-תֵבֵל כֻּלָּם יָבוֹאוּ שֶׁבֶת כְּאַחִים

לְשַׁבַּת-הַשַּׁבָּתוֹן.

 

לוי בן אמיתי, דגניה ב'


בחזרה לראש הדף 


 

 


 

 

 


לשם מה נבראה השבת / חמי שקולניק

שיטים, מכון החגים - בית היוצר להתחדשות התרבות היהודית והחברה בישראל, קיבוץ בית השיטה, 10801, טלפון: 04-6536344, פקס: 04-6532683

מכון שיטים (ע"ר) מס' עמותה 58-0459212

chagim@bethashita.org.il

המכון נתמך ע"י הגופים הבאים: מן היסוד, קרן מוזס וולפוביץ והתנועה הקיבוצית.

היצירות המוצגות באתר הן ברישיון | האתר נבנה ע"י   

כרגע באתר 987 גולשים