בעד ונגד

חגיגת "בר-מצוה" / מאיר מלמד / כנרת, 1942

בכמה מקומות בקיבוץ, מקום שהגיעו הילדים לגיל "בר-מצוה", התעוררה השאלה, איך לציין
את המועד הזה בחיי הילד: האם לחוגו כיום הולדת רגיל בתוספת שי בצורת תנ"ך או תשורה
אחרת, או להכניס לזה תוכן חדש שיהלום את המאורע הגדול של מעבר הילד לבגרות ולאחריות
עצמית. בכנרת הקבוצה הגיעו 12 ילד בשנה אחת לגיל "בר-מצוה". הקבוצה הפכה את זה לחג
כללי של הישוב. הוצאה חוברת מיוחדת בה משתתפים ההורים והילדים "בני המצווה". לרגל זה
:כותב מ. [איר] מ. [למד] בחוברת


השתרש אצלנו המנהג לחוג בכל שנה את יום-ההולדת של הילדים. אני חושב את המנהג הזה ללא"
מתאים לנו. וזה – לא מפני שאינני מעריך את עצם הציון של יום-ההולדת, אדרבא, אך לעתים יותר
מדי קרובות יוצא לילד לחוג בעצמו או להשתתף בחגיגות של יום-הולדת, וע"י זה מאבד הדבר את
.כל חשיבותו היתירה, את חגיגיותו ונעשה יותר מדי רגיל, חול
לעומת זה כדאי וחשוב לציין ולחוג גמר תקופות מסוימות בחיי הילד, כגון: הכניסה לגן, התחלת
הלימודים בבית-הספר, המעבר מחברה הצעירה לחברה הבוגרת, גמר ביה"ס, ראשית הכניסה
לעבודה וכו' ובתוך זה – החיאת וחידוש המנהג העממי הקדמון לחוג את ה"בר-מצוה" אצל
הילדים. במלאת לילד שלש-עשרה שנה, נגמרת תקופה ידועה וחשובה מאוד בחייו, נגמרת
תקופת הילדות שלו והוא מתחיל להתבגר גם במובן הגופני וגם במובן השכלי, הבנתו מגיעה
. כבר למדרגה כזאת, שהוא מתחיל להיות עצמאי במידה ידועה, אחראי למעשיו והליכותיו
לפי המסורת היהודית ילד עד גיל שלוש-עשרה הוריו אחראים לו ולמעשיו, ומשלוש-עשרה ומעלה
חלה האחריות בעד מעשיו גם הטובים וגם הרעים במידה רבה עליו עצמו: הוא נעשה בר מצווה
, ובר עונשין. את המעבר הזה, את המפנה החשוב הזה בחיי הילד – כדאי וראוי לתת לו ציון
ומה גם, שעלי ידי זה אנו מחיים מנהג עתיק אצל עמנו, מנהג שנתקדש במסורת של הרבה דורות
."ושהיה מכניס הרבה אור, יופי וחוויה רבה בחיי ילדי ישראל מדור דור

בר-מצוה" / יצחק בן-יוסף, 1946, גבע"
. בבואנו לארץ השלכנו את כל הרגלי חיינו בגולה ואף בעטנו בחגים ובמנהגי-מסורה
חשבנו: "לא כלום מתמול, מחר –הכל". קשה בעצם להסכים במקרה זה למושג "חשבנו". נכון
יותר שנראה לנו כאילו חשבנו. כי עצם בואנו ועצם החייאת השפה היו מבוססים על
התמול. אבל לא פרק זה בלבד היה מבוסס על סתירות, הגישושים היו רבים בכל שטחי
החיים. כיום ישנה התקדמות בשטחים רבים. יש שטחים שאנו יכולים להיות בהם לדוגמה
לאחרים – לאלה שבאים אלינו ואף לעמים אחרים שיושבים ישיבת-קבע זה דורות רבים
.בארצותיהם
אולם אם יש לציין הישגים חשובים בשדה הכלכלה, או בשטחי מדע ידועים, הרי הישגים
כאלה אינם מתבלטים בשטח יצירת ההוי. והישוב מרגיש את חסרונו. אמנם ישנם נסיונות
.רבים ומהם יפים ומוצלחים, אך קיימים שטחים שעד עתה לא נגעו בהם
אחד הדברים שזה שנים מספר מחפשים לתת לו צורה וביטוי הוא חג הבר-מצוה. הן בעיר
.והן בכפר חוגגים חג זה ויש לנתח אותו, את מהותו ולקבוע את גישתנו אליו
אחת השגיאות הקשות ביותר היא חגיגת הבר-מצוה בגיל זה. זמן רב לפני החגיגה
,מדברים עליה, מסבירים לו את תכנה, הוא נהפך למרכז כל המסובבים אותו, בו מדברים
אותו מלמדים, מכינים בשבילו, מודדים אותו ומקשטים אותו. הילד בא על סיפוקו. כל דמיונו
מתלהט, מאוייו מתגשמים. לשיא ההתלהבות הוא מגיע בימי החג. הוא יושב בראש, מבוגרים
...רבים באים לכבדו, מברכים אותו, נואמים – והכל למענו, הכל הוא והוא. ואחרי החגיגה
חוזרים ימי הילדות. כל תקוותיו מתערערות. הוא כאילו מרומה. כל דבר לא שונה. אותם
השיעורים, אותן החובות, ושוב אי-התחשבות בדעותיו, אי תשומת לב מצד אותם המבוגרים
שבאו לשתות ולנאום בחג הבר-מצוה שלו. אין מכניסים אותו לעניני המבוגרים ועל אחת כמה
וכמה שאין משתפים אותו באחריות. מובן שמשבר גדול בא על הנער. הרגשתו המסובכת גם
. בלאו הכי מתוך גורמים טבעיים מחריפה ומתחדדת עקב ההצגה הריקה שהציגו לכבודו
ההצגה ריקה מפני שהקדמנו אותה עקב מנהג-מסורת עתיק, שנתרוקן מתכנו הדתי בהשקפת
.עולמנו ומתכנו החברתי במצב התרבות שלנו
ברם, לא נחדל לחוג את חג בר-המצוה, כי בחברתנו ישנן מצוות רבות וכבדות. ולעול זה
. צריך להתכונן וחובה עלינו לקבל את האדם בחברתנו בטכס המעבר. יש להבליט את המעבר
צריך להכין את הצעיר לזאת ולהדגיש את התקבלותו לחברת הבוגרים. למעבר זה הוא
.עצמו צריך להתכונן ואנו חייבים להכינו
מ ת י נחוג את חג ה"בר-מצוה" ב ק ב ו צ ה , או במשקים החקלאיים שלנו בכלל? נהוג
שילדנו לומד אחת-עשרה שנה ובשנה השתים-עשרה הוא עובד במשק, אוכל בחדר-האוכל
. של הגדולים ולומד כמה ימים או חצאי ימים בשבוע. שנה זו משמשת שנת הכשרה אחרונה
הוא מתחיל אז לחדור לעניני המשק ביתר שלמות. גם בהיותו בכיתות-ההמשך עבד במשק
. גם ימים שלמים. אבל אז מרכז חייו היו עוד הלימודים והיה עוד בבחינת חניך לכל דבר
בשנה השתים-עשרה הוא מקבל את הכשרתו הסופית בבית-הספר וראשית ההכשרה
הממשית לחיי הבוגרים בין הבוגרים. זוהי שנת ההכנה לשאת בעול המצוות. בסיימו
. את השנה הזאת מלאו לו שמונה-עשרה, ואז הוא מתחבר לחברת-העובדים שבכל הארץ
הוא מצטרף להסתדרות-העובדים – חבר לעובדים בארץ ולתנועה המקצועית בעולם
כולו וחבר למשקו ולחברי קבוצתו. אז ורק אז נחוג את חג ה"בר-מצוה". אז הילד
עובר לחיי בוגר. זכויותיו וחובותיו כשל גדול – הוא הופך בר-מצוה. לכן נחוג
."אז לכבודו את חג-ה"בר-מצוה
, שמונה-עשרה שנה צפו חברי המשק ליום זה. הם היו עדים לכל עברו, מחלותיו, קשריו
נצחונותיו ושמחותיו. התינוק היה לילד, נכנס לבית-הספר, סיים את בית-ספר
ההמשך, חדר לענפי המשק, הוא קבל הבנה רב-צדדית ועתה הנה עומד אדם בוגר ונכנס
לתוך שורותיהם. ילדם היה לחברם. מובן ששמחת העדה כולה גדולה. והציבור – מטף ועד
זקן – משתתפים בחג זה. חג של משפחה גדולה שהביאה את בנה-חברה עד כה. והנער
, יפגין ביום זה הרבה מיכלתו. עליו להראות את הישגיו בעבודה, בספורט, בזריזות
בכוח; את עושר לשונו, כושר ביטויו, יכולת ניתוח המחשבה ואפשרות הבעת
רעיונותיו; עליו לספר על מחשבותיו ביום הכנסו לחברת בני המשק ולחברת העובדים
!כולה. כן, זו תהיה דרשתו

על חגיגת "בר מצוה" / ש. סבוראי, 1946/1948, עין חרוד
חגיגות "בר-מצוה" הולכות ומקבלות גוון של קבע. אולם טרם בררנו לעצמנו את דרכנו
ליום זה לבל יהפך להופעה חסרת-תוכן, כאילו היינו רק רודפים אחר הזדמנות נוספת
להרבות שמחות. לא יתכן לכנות אותה חגיגה בשם רב-משמעות מבלי שתהא התאמה כלשהי
.בין השם ובין תכנה של החגיגה
ברוב המועדים הצלחנו עד כה לשמור על תכנו של המועד, גם אם עקרו הדתי נתנדף
ממנו; הצלחנו באשר מצאנו מסילות של ביטוי למקורות-השמחה האמתיים הנתונים בתוך
אותו חג. ראויים זכר ליציאת מצרים, השחרור מבית עבדים והאביב לבהיות נושאים
לבטוי ולשמחה, בין אם נאמין כי הקב"ה פעל כל אלה ובין אם לא נאמין בכך. וכן הוא חג
השבועות כחג הביכורים ואפילו כחג מתן תורה, כי גם אלה שאין נמנים עם שלומי אמוני
ישראל – אינם כופרים בגדולתה ויקרה של התורה. ואם אומרים אנו לחוג חג של
.בר-מצוה – יש גם כאן להתאים את בטויה של החגיגה לתכנה ויש לעמוד על הדבר, לעיין ולטפל בו
עד כה הרבינו לטפל בחגים צבוריים, ואילו חגיגת בר-מצוה חגם של יחידים הוא. אולם
.אין אנו פטורים מלדון בזה יחדיו, הואיל ואין בכוח יחידים לצאת לבדם מן הקשיים שבדבר
ואנסה לחוות דעתי אני. בחגיגה הנושאת שם בעל תוכן מסוים – חייבים אנו להשתדל
קודם כל למצות תוכן זה במידה המקסימלית, ככל שהדברים ניתנים להשתזר במסכת חיינו
הנוכחיים. כמובן לא נשוב לחוג חגיגה זו לפי רוח המסורת בשלמותה, הואיל וחסרים
אנו את העיקר. אולם – האם אין זה מחובתנו לקשור באותה חגיגה סמלים המכוונים בעצם
, לאותם הדברים גופא אשר להם התכוונו אבותינו – היינו למעבר לגיל ההתבגרות
האחריות, היענות לצו, למצוות? יש לטרוח, לחפש ולמצוא את הביטוי הנכון לכך,, גם במעשה
סמלי כל-שהוא גם בתכנם של הדברים הנאמרים והנקראים באותו חג. ויש לתת כאן מקום ברור
.להורים, למורים, למדריכי הנוער ול"חתני-המצוה" עצמם
זאת ועוד אחרת – כשם שאין אנו חושבים כי "העמק" נולד עם עליתנו על אדמתו
לפני 25 שנה, כן אין אנו חושבים כי הווי חיינו נוצר יש מאין במשך ימי דור זה. המשכה
של שרשרת הדורות צריך שימצא לו בטוי בחגיגות אלו. ואני הייתי מביא אותו יום
בדחילו ורחימו זוג תפילין וברגע הנכון הייתי מראה אותו לפני "חתני-המצוות" והייתי
מטיל על אחד מהם לספר כיצד היה נוהג ישראל משך דורות, מה ולמה ראה לעשות כן. והיה עוד
מישהו קורא את הפרשיות הנתונות בתפילין. ואז היה האב (או האם) קם ונותן על דעת
.הצבור את התנ"ך לידי בנו או בתו ומוסיף דברים של טעם בשעת נתינתו
וכמובן – נוסף על דברים שבמסורת – דברים שבאקטואליות, דברים אשר גיל זה כבר ער
.להם,ף ויש בהם משום ביטוי למצוות אשר הזמן מטיל עלינו ועל הבאים אל שורותינו
בחגיגת בר-מצוה האחרונה שנכחתי בה, הסעיף האחרון היה היחידי אשר מצא לו
בטוי. יתר החלקים אשר עמדתי עליהם היו לקויים מאד, מגומגמים, חטופים. היו אלה נסיונות
, ראשונים של ביטוי. אותה מסירת תנ"ך, בבהלה ובלי לווית דברים הראויים למעשה זה
אשר יעלוהו לרמה של סמל מחנך, המעמיד באור הנכון את מקומו של ספר הספרים בחיינו ואת
עצם מסירתו מדור לדור. אותם דברים מעטים אשר הפליט אחד ההורים להודיע כי בעצם עליכם
לזכור שמעתה "תחטאו על חשבונכם" – כל אלה תובעים תקון, וטוב היה לו נקראה ישיבה
מיוחדת של מורים, ועדת התרבות, ועדת המסיבות של הילדים ועוד גורמים – לעיין בדבר
.ולנסות דרכים להשלמת דמותה של חגיגה זו
ועוד הערה עמי. אותה בת-מצוה אשר ספרה על בנין הארץ ותמכה יתדותיה בקבוצים
ובקבוצות – לא שכחה להזכיר גם את העיר הבונה, אך את המושב – לא זכרה. אהבה
לצורת חיינו אינה מחייבת העלמת ערכים דל צורות חיים אחרות אשר הן בנות-בריתנו
, במאמץ התחיה. שמירת אמונים לבנות-ברית אין כמוה במבחן שמירת האמונים לדרכך אתה
.ומצוה היא שיש להזהר בה לא רק ביום חגיגת בר-מצוה. ביום החגיגה – על אחת כמה וכמה

איזהו בר-המצוה בו נבחר? נמרוד ויואש / דבר לילדים / 1961
מעשים – ולא דרשות
. קראתי על האופן שבו חוגגים "בר-מצוה" בכמה קיבוצים, ועלי להודות שנתמלאתי קנאה
זה כה שונה מהאופן שבו חוגגים זאת אצלנו בעיר, ולדעתי בצורה הרבה יותר
, מוצלחת. בכל מה שנוגע לאופן שבו נערכת החגיגה בקיבוץ, אני נאלץ לסמוך על התיאורים
אך את החגיגות בעיר אני מכיר היטב. לפני זמן-מה אף ביקרתי באחת מאלה. זה היה דומה
לחתונה יותר מאשר לחגיגת בר-מצוה. ההורים, שאינם עשירים, שכרו אולם מפואר ותזמורת
והזמינו מאות אורחים. חתן בר-המצוה התפאר שזה עלה לאביו כ-1000 ל"י, והורי סיפרו
. לי כי אביו לוה לשם כך כספים
. אך ישבו המוזמנים מסביב לשולחנות, מיד החלה זלילה של מנות נכבדות בזו אחר זו
בר-המצוה הסתובב גאה ולחוץ בתוך חליפה מגונדרת עם מכנסים ארוכים שחורים. אחר כך
.עלה על כסא ודרש דרשה במלים מפוצצות ששם בפיו מורה הבר-מצוה שלו
האם באופן כזה הוכחה כניסתו לעול בגרות, לעול מצוות? איזה מאמץ עשה הוא, הבחור
הצעיר, כדי להוכיח שאכן כשר ובשל הוא? איזה זכר יוותר מכל המאורע, פרט
?להוצאות העצומות
עתה, הואילו נא והשוו חגיגה זו עם חגיגות בר-המצוה בקיבוץ דפנה, למשל. ראשית
חגגו שם כל החבריה יחדיו. זה הפך ממאורע פרטי למאורע חברותי. על הנערים והנערות
הוטלו משימות מבחן אחדות כדי להוכיח בגרותם. הם הקימו מחנה עצמאי וחיו בו לבדם שני
: ימים ושני לילות. הם נסעו קבוצות קבוצות בלי הדרכת מבוגרים למקומות שונים בארץ
, לעיר חיפה, לקיבוץ הדתי טירת צבי, למושב נהלל, לבלות יומיים בחיק משפחה דתית בצפת
לשיט בספינת דיג במשך שלושה ימים וכדומה. עם שובם ממסעותיהם העצמאיים, סיכמו את
.הרשמים בשיחות בכיתה
.נוסף לזה, הוטל עליהם לשמור בקבוצות של ארבע, כל אחת לילה שלם, בלי ליווי מבוגרים
.יום עבודה מלא במשק, היה גם כן משימה לא קלה
.בנות שהחליפו את המטפלת בבית הילדים, או את הגננת בגן-הילדים, הוכיחו בגרותן
כך, על ידי מעשים, הוכיחו בני-המצוה שהם בוגרים ומסוגלים לבצע משימות קשות ואף
להכיר שטחי חיים שונים. מובן שכל זה אינו צריך לפגוע בטקס הדתי של המאמינים. יכול
ילד שיעבור את הטקס בבית-הכנסת, אך אחר-כך עליו להוכיח למעשה שהוא בוגר. זה
. אולי יעלה פחות מאשר אולם וארוחה חגיגית, אך ישאיר רושם עז יותר על בר-המצוה
?מה דעתך, יואש
נמרוד

לא כל אחד יחליט
,נמרוד ידידי היקר
אני מבין את התלהבותך. חידושים מעוררים תמיד יותר ענין. ברגע ראשון נראה, כאילו
אופן החגיגה בקיבוץ שאתה מתאר,, עולה לאין ערוך על הנוסח המקובל בעיר. גם אני
איני מסכים להוצאות הכספיות המרובות שהן פרי תחרות בין החוגגים – מי מהם יצליח
להכין חגיגה מפוארת יותר? גם בעיני נראית הדרשה המליצית של בר-המצוה כדבר
מלאכותי ומגוחך. אולם על אף ביקורתי השלילית, אינני ממהר לדון לחובה את המנהגים
. הקיימים
בר-המצוה הוא בראש וראשונה חג דתי בעל משמעות סמלית. מרגע זה ואילך נושא
הנער באחריות מוסרית למעשיו. למעשה, בימינו מעטים מאד הנערים הנעשים באמת
עצמאיים בגיל זה. עוד שנים רבות עליהם להיות סמוכים לשולחן הוריהם וללמוד
בבתי-הספר. בכל אופן, רבה שמחתם של ההורים שהבנים שלהם הגיעו לשלב זה. את שמחתם
זו הם רוצים לחלוק עם כל קרוביהם וידידיהם, ואלה האחרונים גומלים ומביעים את
.(השתתפותם בשמחה על ידי מתנות. (בעוד שבקיבוץ מקבל החוגג מתנה מהקיבוץ כגוף
אינני בטוח שהפאר וההדר בחגיגת המאורע באו רק מתוך רצון של התפארות. זהו
.מנהג עתיק ומסורת אצל היהודים, ואין למצוא בזה טעם לפגם
עיל כל פנים, גם אם הצורה הנוכחית של חגיגות בר-המצוה אינה נראית לך, לא יתכן
שכל אדם יחליט כיצד ואיך לחוג זאת. יתכן מאד שצריך למצוא נוסח כללי ואחיד
שיתקבל על דעת כל החוגים. ועד אז – אני מעדיף את הנוסח הרגיל, אבל כמובן לא
.בפאר וביזבוז
מה דעתכם, קוראים, האם תסכימו עמי, או שמא דעתכם כשל נמרוד? – ואולי יש לכם
.נימוקים שונים לגמרי? כתבו אלינו
יואש

בר-מה?, יוסי עמיר, 1964, מזרע
, מקובל היום בארץ וגם בציבור החילוני, לערוך מסיבת בר-מצוה לבני 13. תופעה זו
כמו תופעות רבות אחרות, קנתה לה עד מהרה ציבור חסידים גדול, שקשריו עם הדת
הינם קלושים ביותר, אך מצוה זו הוא מקיים בדבקות. לא כאן המקום להרחיב את הדיבור
על "פסטיבאלים" אלה המתרחשים באולמות שכורים עם מוזמנים וארוחות חגיגיות
וכיו"ב, כשבעל-השמחה הקטן עדיין אינו מבין במלואה את כל ההמולה סביבו. מה עוד, שמרבית
החוגגים אין להם ולא כלום עם המסורת היהודית. את ה"הפטרה" והנחת התפילין לומד הילד
מתוך כורח הקשור בחגיגה זו ולמחרת החגיגה הוא באמת "מניח" את התפילין בארון
.וכל הצד הדתי נשכח ממנו במהרה
יש טוענים, שהיאחזות בר-מצוה בציבור הסובב אותנו (שאינו דתי) כמוה כהיאחזות
בפירורי מסורת אותה אין מקיימים ואין שומרים ולכן רואים בעריכת מצוה זאת כפרה
לאחדות. יש אחרים האומרים, כי שורשיה של מגיפה זו באים מתוך ציוויים סוציאולוגיים
ומבנה החברה בישראל, וחגיגה זו של בר-מצוה משמשת מעין סמל-סטאטוס שאסור להחמיצו
.'וכו' וכו
יהיה הענין כאשר יהיה, נשאלת השאלה מה לנו ולכל אלה. "בר-מה" הוא בן שלנו המגיע
לגיל 13? האם גם עליו יש להגיד, כפי שאומר האב המאמין (הדתי באמת) – "ברוך שפטרני
מעונשו של זה" – והרי אנו לא "נפטרים מעונשם" אפילו עד אחרי הצבא; אם בכלל אפשר
. כך להעמיד את הענין
יחד-עם-זאת נראה לי שאין לנקוט, במנהגים ובהרגלים החודרים אלינו מבחוץ, בדרך
בת-היענה. יש והיו אצלנו מסיבות בר-מצוה מפוארות, שגררו אחריהם דיבורים
ורינונים שלא לצורך. האם הילד אצלנו זקוק לפסטיבאל כזה בגיל כה צעיר (האם
ההורים זקוקים לזה?). אולם, כאמור, אל לנו להגיד – "זה לא מתאים לנו" – ולכן נתעלם
.לחלוטין מן הבעיה; לא נחגוג – ובזה פתרנו את הענין
תוך נסיון למצוא פתרון הולם יותר את המנטליות והחיים שלנו, הלכנו בדרך קצת אחרת
בחגיגת מסיבה זו. למעשה סילקנו הצידה את "המניעים הראשיים" של החג והם: התאריך
המדוייק של כל ילד, וכן היסוד הדתי; אלא אמרנו: נחגוג ביחד לכל הקבוצה, לא חג
בר-מצוה כי אם "חג הקבוצה"! חג שיסמל עבורנו את המעבר מן החברה הצעירה אל
חברת-הנעורים – למוסד; חג שיסמל כניסה-בעול של לימודים רציניים יותר, בעול של
עבודה ובעול של פעילות חברתית שונה מזו שנהוגה היתה עד עתה. חג שלקראתו
יקבל כל ילד, או כל צוות של ילדים, משימה לביצוע והוא יבצע אותה מהחל עד כלה. חג
שבו ייצאו הילדים להכיר את חיי הילדים בני גילם במקומות אחרים; חג שבו יכינו
מסיבה גדולה לעצמם ולהוריהם. באחת - חג בו יוכיחו, שאכן יכולים ורוצים הם להשתלב
.בחברת-הנעורים אליה באו זה-עתה
חג הקבוצה" שאותו חגונו בשבת האחרונה בקבוצת "תומר" התנהל לפי מתכונת"
זו. הקבוצה התרכזה סביב מפעל זה במשך כ 5-6 שבועות. בעוד מועד קיבלו
הילדים משימות שכללו: הרצאות בנושאים שונים, דגמים במסגרת נושאי הלימוד (דגם
של "הבית השני", דגם של מנוע-מים) ואמצעי המחשה לימודיים כמו "לוח-כפל בשיטת
הבסיסים", מד-לחות ומפת המוביל הארצי. הילדים קיבלו על עצמם להכין מסיבה גדולה
, מקהלה, ריקודים, נגינה, מערכון) וכן יצאו ליומיים של סיורים בסביבה (משמר-העמק)
נהלל, עין-חרוד ושדה-יעקב). במוצאי-שבת התאספו ההורים והילדים וכן מוזמנים
ובאווירה נעימה ולבבית חגגו את החג, כאשר בסיומו קיבל כל ילד מתנה מהמוסד
. לפי בחירתו–
איני חושב שזו הדרך הטובה ביותר או הנאותה ביותר לחגיגה מעין זו; ייתכנו
כאן וריאציות שונות והדגשים שונים מאלה שבחרנו אנו להדגיש, אבל ברור לי, שאם
, רוצים להשיג איזו שהיא מסגרת-חג ההולמת את חיינו, הרי נקודת-המוצא, לפחות
.חייבת להיות זו שממנה יצאנו אנחנו