|
"בפיך ובלבבך"
|
 |
 "ביאליק / ל"בר-מצוה
"הקדשה רשומה בספר שירי ח. נ. ביאליק, שניתן מידי המשורר ליונה רבניצקי כמתנת "בר-מצוה
,מתוך: "על סף הנעורים", ספר לב-מצוה, ערוך בידי א. רוזנצוויג, א. אשמן]
[ב. אביבי, מצוייר בידי נחום גוטמן, הוצאת יבנה, תל אביב, 1943
יוֹנָה בֶּן אֲמִתַּי נְבִיא-יָהּ
,בָּרַח מִפְּנֵי אֵל וַיֵּרֶד יָפוֹ
,וְיוֹנָה "בַּר-הַמִּצְוָה" בֶּן אֵלִיָּה
,נַעַר קָטֹן מִקְּטַנֵּי יִשְׂרָאֵל
,שָׁכֵן קָרוֹב לְיָפוֹ וְיוֹשֵב תֵּל-אָבִיב
עוֹזֵב הַיּוֹם כְּנַף בִּגְדּוֹ וְאָבִיו
וּבוֹרֵחַ לַחֲסוֹת בְּצֵל הָאֵל
וְלִמְצֹא לוֹ סֵתֶר תַּחַת כְּנָפוֹ
.וְלָשִׂים צַוָּארוֹ בְּעֹל דְּבָרוֹ
 וזאת לתעודה" / קיבוץ גדות, 1984"
וזאת לתעודה
כי ביום חגנו זה בעברנו מילדות לנעורים, מתחייבים אנו, בני-המצווה, לשאת בעול
האחריות והחובה, שתוטל עלינו לקראת התבגרותנו, לקראת היותנו שותפים שווים
. לחובות ולזכויות בביתנו גדות
.נחתור לקראת חיים של שוויון, צדק ואהבה בין איש לרעהו
- - - :אנחנו
 חגיגת בר-מצוה בקבוצה, 1959, גניגר
בשבת, כ"ח סיון תשי"ט, 1959, חגגה הקבוצה את חג הבר-מצווה לבני המקום
שהגיעו לגיל מצווה. - - - בפתיחת החגיגה הביא חיים בבלי את ברכת הקבוצה ומסר
.לכל אחד מבני המצוה את מתנת הקבוצה – שעון
.אצל היהודים מקובל כשמגיעים לגיל 13 נחשבים לכל דבר כגדול ומצרפים אותם לקהילת הגדולים"
מעכשיו, עליכם לשקוד לא על לימודיכם בלבד כי אם גם להתרגל ולהתחנך להמשיך את שלשלת הדורות
כיהודים, באהבה ובהכרת חובה, למלא את המוטל עליכם בכל עת ולזכור את העבר של עמנו בכל
הדורות והזמנים. לזכור שגדלתם והתחנכתם במסגרת חיים מיוחדת ששמה קבוצה. יש לזה
.משמעות ותוכן מיוחדים
אתם חייבים מעכשיו ללמוד ולהכיר למה מחייבת אתכם צורת חיים זו. הערכים שאנו חיים בהם
יום יום ושעה שעה, האמונה שבה אנו חיים, צורת החיים שלנו – זו דת העבודה שלנו והיא
.מטביעה את חותמה על התנהגותנו. אצל המאמינים היו רגילים מגיל זה להניח תפילין
תפילין של ראש ותפילין של יד, על היד השמאלית – קרוב ללב וזהו הסמל שבלב ובראש, ברגש
ובהכרה מתאחדים עם הבורא. גם אתם חייבים להתחנך ברגש ובהכרה לאותן המצוות שהחיים
.שלנו מטילים עליכם. אשריכם שנכנסתם לגיל זה שאפשר להטיל עליכם מצוות
:ולהורים
."ביום זה רגילים ההורים לאמור "ברוך שפטרני מעונשו של זה
איני חושב שצריכים לברך אתכם שהתפטרתם כי אם על זה שהגעתם לגיל זה של הילדים. בחיינו
,ההתבגרות של הילדים אינה פוטרת כי אם להיפך מטילה חובות של חינוך יהודי וקבוצתי
,להחדיר לילדים את האמונה באותו הלהט שאנו היינו חדורים בו ושבכוחו הגענו עד הלום
.לפיו אנו חיים, למען שהם יוכלו להמשיך את אשר אנו התחלנו
וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי באהבה ובאמונה. ברכה להורים ולחברים בקבוצה. אתם מקבלים
מתנה מהקבוצה – שעונים, לא למען הסתכל בהם בלבד וכן לא בכדי לסובב אותם כי אם כסמל לדופק
.החיים, כסמל עבורכם שמתחיל להיות ע ר ך לזמן, לכל רגע שבחיים
 אריה בן-גוריון / מגע יוצר עם ספר התנ"ך
.התנ"ך – ספר ה אדם, מספר על משפחת האדם
.הוא אילן היוחסין שלי – שלך - - שלנו – של עמנו
.ספר בראשית – ספר המשפחה: מאברהם – יצחק – יעקב ובני-ישראל
.ספר הולדת האומה עם תודעה ותעודת-זהות
עבורי ספר התנ"ך – אוטוביוגרפיה של אבותי, של מורי, שלי. שייך לאלבום המשפחתי. שפתו
.עברית, בה אני, בני ונכדי מדברים היום בארץ-ישראל. בה דיברו משה – דוד – ירמיהו ואיוב
.התנ"ך עוצב פה, בנוף זה ועל אדמה זו
הוא אבן השתייה והתשתית של הדורות היהודים כולם. גם שלי. בסיפוריו – אמיתות
.אנושיות קיומיות של אדם ומשפחה, יצרים, חולשות, מצבים קיומיים
.אלוהים – אנושי, איתו מתווכחים עלך צדק, אליו משתדלים להתרומם, איתו משוחחים בעת צרה
להתרומם אל – פירושו להשתדל ולהתגבר על פםד ומצוקה: הסיפורים, הדמויות, האמיתות מובנות
.לילד ולמבוגר והילד מזדהה איתן
זו ספרות המופת של עמנו, כי התלמיד בקוראו בחומש מדי שבוע, בהעמיקו במצבים, הוא
.בוחן את עצמו
בקוראי בתנ"ך אני מתייחס ויוצר את הרציפות הביוגרפית של חיי. כאשר אני בקשר עם
זכרונות העבר אני ממשיך ומצפה לרציפות עתידי. רק אז יש משמעות לחיי. משמעות
.פירושה: מה הדברים של אז אומרים לי כיום
.כי רק הרצף הביוגראפי קדימה ואחורה יוצרים אישיות
בהתקשרות לעברי אני מושך את החולף של העבר וכך אני יוצר זיקה להיום, אז אני יכול
להיות נוחל מורשת, וחי חיי מורשת. הצורך לענות לעצמי: מי אני? מי הוליד אותי, את
הורי, מתי ואיפה נולדתי היסטורית? מה אני מקפל בתוכי? אני –במרוץ שליחים
.היסטורי-ביוגרפי, מאברהם ומשה – עד אלי, עד לבני ונכדי
כי להיות הורה פירושו להרגיש אחריות של הורות, לבנות דור במובן הרוחני, ליצור קשר
.בין הביוגרפיה להיסטוריה שלי ושלנו, בין היחיד – אני, לבין עמי. זו המשכיות
 אלה בר-גיא / דיאלוג בין יהודים / מכתב / צרעה / 1966
25.12.66
,לאריה בן-גוריון שלום
כותבת מכתב זה היא חברת צרעה שעליה הרעמת בקולך בכנס הבר-מצוה: "אל תתפתו למתק
"!!השפתיים של החברה מצרעה
הכנס היה יפה. הספר העב "ילקוט בר-המצוה" היה מונח לפני באיו כשממנו קורנים נסיונות
רבים, שונים ורציניים של קיבוצים בעריכת החג על גוניו השונים. בכינוס ישבו חברים
שהוסיפו דברים בע"פ על לבטיהם, נסיונותיהם ועבודתם עם בני-המצוה בשנת בר-המצוה. קמתי
אני להאיר אספקט א ח ד של החג והכנתו בצרעה. נבצר ממני להבין משו-מה הצלחתי לזעזע
?אותך כה? מה קוממך לחצוב אש בנאומך נגד הנסיון שעליו אני דברתי
.לפני מונחים ראשי הפרקים שמתוכם דברתי בכנס. הבה ונבדוק מה פסול מצאת בהם
. אמרתי: "יהדות היא אחד המוקדים של חג זה. באנו ממורשה גדולה ויש לנו מה להוסיף עליה
צר לי שלא נמצאים בינינו אנשי הקיבוץ הדתי. הם לא מתלבטים בתוכן הדתי של החג ובוודאי
.יש שם שילוב בין המורשת היהודית לבין המורשת הקיבוצית שעלינו לתת לנער המגיע למצוות
היהדות הדתית רחוקה מילדינו, היחס אליה שלילי ורצינו לקרבם באופן בלתי-אמצעי אל
היהודים הדתיים. הנסיון שאנו עשינו – לאחר דיונים בועדת ביה"ס, בפגישות הורים
ובאסיפת חברים – היה זה: התקשרנו עם ישיבת הרב קוק והם שלחו אלינו שני צעירים
תלמידי-חכמים שלחם חוקם ומרכז חייהם היא הדת היהודית. צעירים שלבם פתוח והם מקבלים
אותנו. הם הורו לילדים קריאה בטעני המקרא, הלכות תפילין, חוקי כשרות ושבת. הם פתחו
לפני הילדים ספר "שולחן ערוך" והם פתחו את לב הילדים לאהבה אותם – האנשים הדתיים עם
הכפה. ילדינו קראו להם ה"רבי שלנו" ושני הבחורים אהבו מאד את בני המצווה. צרעה
.הפכה להיות ש-דבר בישיבה, שם מוכר, שם חביב, שם של ידידים
סיפרתי, שהקשרים כה נתהדקו עד כי הוזמנו (לא פעם) לביתו של ראש ישיבת הרב קוק
שעקב ועודד נסיון זה. סיפרתי שבפגישה אחת בביתו פגשנו קיבוצניק גלוי ראש
שביקש עצה איך להאיר את חג הבר-מצוה באספקט הדתי-יהודי שבו והרב ענה: "ראה
".את אנשי צרעה – הם ילמדוך. הנה העותק של ההצגה שלהם ושל העלון שלהם – קרא בו
.אוסיף גם דברים שלא אמרתי בכינוס. הן בכנסים כגון אלו כל המקצר – בא על הברכה
כשהתחלנו במשימה שקראנוה "יהדות" פתחנו בשיחה עם הילדים. שאלתי: (דף 25 בעלון
בר-מצוה הרצ"ב) "אם אנו הופכים את הקערה על פיה ובאים לישיבת הרב קוק – מה ירצו
ללמוד מאיתנו?" שאלה בת אחת: "מה ירצו ללמוד מאתנו – על חיי-קיבוץ או על יהדות בקיבוץ
, הלא-דתי?" הילדים באו עם מטען של לימוד היהדות באספקט הדתי שלה. שנים של חינוך בביה"ס
של לימוד התנ"ך, תושב"ע, ההכנות לחגים, עשו את שלהן. אך העיתונות אף היא עשתה את
שלה. הילדים שלנו הם "אנטישמיים" לגבי ה"אדוקים". אנו מלמדים אותם לכבד את הזולת אך אין
זה מספיק כדי להפכם למכבדים. יש לעשות זאת במגע בלתי-אמצעי עם הזולת. כאשר נסעו הילדים
לשבת לקבוץ "סעד" במסגרת "משימת היהדות" – פחדו. הם שאלו (לבושתנו) איך נראים האנשים
.שם? הם הופתעו לראות בסעד קיבוצניקים לכל דבר במקום איזה יהודי מפחיד ללא דמות מסויימת
צרפתי למכתבי זה שני מוצרים של חג בר-המצווה שלנו. האחד: עלון הבר-מצוה והשני: הצגת
.הבר-מצוה. שם יש עקבות המראים את עומקה של המשימה הזו וחשיבותה
, ברשימתו של ישראל, אחד מבני הישיבה (עמ' 9) כתוב: "נוסעים לצרעה. שתי מלים כה פשוטות
, כה תמימות – איזה אמת טומנות הן בחובן, איזה תמימות וטוב לב, איזה שגב, איזו אהבה
איזו שמחה של מצוה"... "...היום באים אנו לצרעה שלנו, לאחים ורעים אוהבים הלומדים אתנו יחד
."איך למצות איש מרעהו רק את הטוב והיפה, איך לגשר ע"פ תהומות ומרחקים הקיימים אך למראית עין
וכותבה ירחמיאל חברו (בעמ' 10): "רב השוני באורחות החיים, אולם נדמה ששותפים נעשינו
."במחשבה לנשיאת רעיונות צדק נעלים, אני בשלי ואתם בשלכם
וכותבים הילדים: (עמ' 11) "הפגישות עם אנשים שומרי מצוות הסבירו לי מה זאת יהדות, איך
אנשים דתיים מצליחים לשמור עליה, מה היתה ההתחלה ואילו מנהגים הצטרפו אליה כמסורת. אני
(בטוחה שלא אתפלא מדוע הבנים מגדלים פיאות ומדוע אסור להדליק חשמל בבית". (מיכל
"מיהו יהודי אמיתי? החובש כפה ומתפלל בבית כנסת? השומר על החובות שבין אדם לחברו ובין
בן להוריו? [שאלות אלו הטרידו את הנערה בטרם פגשה את בחורי הישיבה]. למדנו על היהדות
עם שני בחורי ישיבת הרב קוק. למדתי להכיר סוג אחר של יהודים, שיש להם דברים משותפים
(ודברים השונים בהרבה מאיתנו, אך את התשובה לשאלה לא מצאתי". (ליאת
.את חג בר-המצוה לא אנו המצאנו. טוב אם כן להיות קרוב למקורו
אך לתוכן הנוסף הקיבוצי מצפים גם אנשי המסורת והדת הנאורים. אמר לי רב אחד: "אתם החזרתם
את בניכם לשעה ולחיים למקורות אבותינו. הראו לבניכם ולנו את אבותיכם הנוכחיים שיצרו
."ישוב מיוחד במינו היכול להקרין מחדש על מסורת העם
בעיינך בעלון הבר-מצוה תראה שזה היה אצלנו אספקט אחד של החג. על האחרים לא היה לי מה
להוסיף בכנס ולכן לא דיברתי עליהם. אני סיפרתי רק על נסיון. מטבעו של נסיון שמקדישים לו
יותר כח ואון מאשר לדברים שאנו כבר מנוסים בהם. יתכן (כך גם אמרתי בכנס) שהפלגנו מדי
.בשבחו ובהתרכזות סביבו. יתכן שנסיון המתאים לצרעה אינו מתאים לישוב אחר
אך צר לי – מה צר שקריאות הלאו כגון: "אני שונא יהודי של יום כיפור" חתמו את הכנס
.והצלו על נסיון חשוב ועמוק שכדאי גם כדאי להרהר בו וללמוד ממנו
 הרב שמואל אבידור הכהן / לבני המצווה על החובה והחברות / קבוצת שילר
."הילדים החוגגים את יום הבר-מצווה שלהם – מן הראוי שישימו לב למשמעות המושג הזה – "בר מצווה
לא אתעכב על המלה "בר", אף שלצערנו יש כיום חגיגות בר-מצווה רבות שנשארו רק "בָּר" (למזון
.ולמשקאות) בעוד שמן המצווה לא נשאר ולא כלום
רצוני הפעם לשים את הדגש במיבנה של המלה "מצווה". כאשר אנו אומרים בר-מצווה, הרי זה כמו
שהיינו אומרים "בר-דעה", "בר יכולת", "בר הכי", ילד זה או ילדה זו שייכים מעתה למסגרת
.ה"מצווה" – אפשר לתת להם הוראה, פקודה, להטיל עליכם מחוייבות
על מי שאינו בר-דעת, בר-שכל, בר-הבנה, אי אפשר להטיל מצוות. קשה מאד לומר לתינוק: שתוק, אל
תבכה עכשיו, מפני שאבא ואמא מוכרחים לנוח אחר יום עבודה מפרך! רק מי שהגיע למידת שכל, למידת
.הבנה מסוימת, הוא בר-דעת ובר-יכולת לקבהל צו מתוך הבחנה במהותו של צו זה
וככל שאדם הוא יותר בר דעת, כך הוא מקבל יותר את החובה המוטלת עליו מתוך הבנה ואפילו מתוך
.שמחה מסוימת
."רק מי שבאמת יש לו דעת, מבין כי "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו
הבריחה מן החובה, מן האחריות, מן הנשיאה בעול, מן השליחות, היא מסימניה של הילדות, כהגדרת
חז"ל: "כתינוק הבורח מבית-הספר". בעוד שהבנת החובה ורגש האחריות הם סימנים ראשונים של
בגרות, כך בשעה שאנו חוגגים את בר-המצווה של הבן, או הבת-מצווה של הבת, אנו מביעים בכך
.שמחתנו וסיפוקנו מן העובדה שילדינו הגיעו למידת הדעת של קבלת העול והחובה
ואם אומרים אנו "בר-מצווה", הרי כאילו אמרנו "בר-צוותא", ראוי ומתאים לחברות, וחשוב הדבר
במיוחד לחברה כמו שלנו, הבנויה והמיוחסת כל כולה על החברות ואשר החברות הכנה והאמיתית
.היא נשמת אפה
.הבית הזה – ביסודותיו הונחה כאבן פינה מצוות החברות
מצווה זו, אשר בה דבקו הראשונים ואשר בה המשיכו הדורות הבאים, היא המהווה את מוקד הקיום
.של היום שלנו, של שעותינו היפות, והיא מעתה גם חובתם של אותם בני ובנות הנעשים היום לבני-מצווה
ונאמר גלויות: חברות זו אינה מצטמצמת רק למסגרת של הקבוצה, אם כי כאן היא באה לביטוי מוחשי
ומכריע. ילד או ילדה הנעשים בני-מצווה, מן החובה ומן ההכרח שיהדקו את קשריהם עם ישראל, עם מסורת
. היהדות, עם ערכי האומה
|