פרשת "אמור" - ערך: אהוד רבין

:עיקרי הפרשה

חלקה הראשון של הפרשה עניינו הלכות כוהנים וקורבנות. כאן אנחנו
מוצאים בעיקר איסורים אשר חלים על מעמד הכוהנים, ועל הכוהן הגדול
,במיוחד, כדי להכשירם לקיים את תפקידם וכדי לשמור את הקדשתם
.שניתנה מהאלוהים, טהורה באופן מוחלט
בהמשך עוסקת הפרשה בהיתרים ואיסורים באכילת קדשים מצד אחד
.ובמומים הפוסלים בהמות לעלות לקרבן מצד שני
הפרק הבא של הפרשה עניינו הצגת סדר השבת והמועדים, מפסח ועד
סוכות, בהם גם מתקיימת הקרבת קורבנות, ואת הימים בהם חל איסור
.מלאכה והימים בהם קוראים מקרא קודש
החלק האחרון של הפרשה הוא מקבץ של עניינים שונים ולא בהכרח
קשורים אחד לשני. מדיני המנורה ונרותיה, לחם הפנים, דיני גידוף, דיני
מכה אדם ובהמה ועד הצגת עקרון השוויון בין אזרח לגר וסיפור סקילתו
.של המקלל



:נושאים לדיון

הדרישה מהכוהנים לשמור על קדושתם, היא הדרישה האקטואלית
להיות בסדר", דוגמה ומופת של מנהיגות לעם. מה אפשר ללמוד"
מכך? האם על המנהיגות חלים כללי התנהגות מחמירים מאלה שעל
?כל אזרח? האם למנהיגות, שחלים עליה חובות מיוחדים, יש גם זכויות מיוחדות

יש הרואים בפסוק "אמור אל הכוהנים, בני אהרון, ואמרת אליהם..." כבא
להדגיש שהייחוס לשבט כוהנים ואפילו למשפחת אהרון אינו מספיק. "ואמרת
אליהם", כלומר לכל אחד מהם, שעליו להיות ראוי. האם הפרשנות מקובלת
?עליך ומה אפשר ללמוד מכך בשונה ממה שדנו בשאלה הקודמת

האם בביטוי "עין תחת עין", כד': 19-20, הכוונה היא לעשות לפוגע בדיוק
את מה שעשה לנפגע, או הכוונה שהפוגע חייב בעונש ואינו יכול לצאת ידי
חובתו בכלום? נסו לתאר תרחישים לדרך הראיה הראשונה ולדרך הראיה
.השניה, וחישבו לאן כל דרך מובילה
האם הכלל הנ"ל, על זוויות הראיה השונות, צריך לחול רק ביחסים שבין
?יחידים או גם בין קבוצות

עד כמה אפשר וצריך לקבל כפשוטו את הכלל של "כאשר ציווה ה' ", כמו
בפרשת המקלל בסוף פרק כד'? האם יכולה להיות פרשנות לקולה ופרשנות
?לחומרה, והאם היא קשורה למוצאו או למעמדו של החוטא

ההקפדה על השלמות הנדרשת מהקורבנות וממקבליהם, הכוהנים, האם
היא סימן לכבוד ולמעמד? האם היא מבטאת כוונות מאגיות? איך יכולים
לקבלה אנשים וחברות שיש בהם בעלי מום? איך זה מאפשר לכל אחד
?להיות שותף בהבאת קורבנות לאל
שוב, האם את ההקפדה צריך לפרש כפשוטה, או כ"המלצה" להיות מושלם
?ככל שאפשר? האם הכוונה שיש להדר במצווה ולא רק לצאת ידי חובה

נסו למצוא את המיוחד שיש במצוות כל מועד ומועד. מה מייחד אותו
מבחינה טקסית, והאם לייחוד זה יש גם משמעות רעיונית? לדוגמה - המתח
,הקיים בין פסח שכולו מצה לבין חג הביכורים בו קיימת חובת אפיית חמץ
האם אפשר "להעלות" אותו אל המתח הרעיוני שבין יציאת מצריים לקבלת
?"התורה? ואולי הניסיון לקשור בין טקסים לרעיונות הוא רק דרש "שלא לעניין





קטע מהפרשה
וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: מועדי
ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש, אלה הם מועדי: ששת ימים תעשה
מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש, כל מלאכה לא
.תעשו; שבת הוא לה' בכל מושבתיכם
אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם. בחדש
הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים, פסח לה'. ובחמשה עשר
יום לחדש הזה, חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו. ביום
הראשון מקרא קדש יהיה לכם, כל מלאכת עבדה לא תעשו. והקרבתם
אשה לה' שבעת ימים; ביום השביעי מקרא קדש, כל מלאכת עבדה
.לא תעשו
וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: כי
תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את
עמר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העמר לפני ה' לרצנכם, ממחרת
. השבת יניפנו הכהן






"לחצו כאן על מנת לפתוח בחלון נפרד את הפרשה מתוך מאגר ספרות הקודש של "סנונית
בחלון שיפתח, לחצו על פסוק שתבחרו מתוך הפרשה, וקבלו הפניות למקורות
.התלמוד הבבלי והירושלמי, המשנה והתוספתא הרלוונטיים לפסוק זה




מן המדרש
,שאל גוי אחד את ר' עקיבא בציפורי, אמר לו: למה אתם עושים מועדות
לא כך אמר לכם הקב"ה: "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי" /יש' א' 14 / . אמר
לו ר' עקיבא: אילו אמר "חדשי ומועדי שנאה נפשי", הייתי אומר כך; לא אמר
אלא "חדשיכם ומועדיכם" - אותם מועדות שעשה ירבעם בן-נבט, שנאמר: "ויעש
ירבעם חג בחֹדש השמיני... אשר בדא מלִבו" /מל"א יא' 32-33 / . אבל
,המועדות האלו אינם בטלים לעולם, ולא החודשים. למה? שהם להקב"ה
.'שנאמר: "אלה מועדי ה'" --- ויק' כג' ד
.תנה"ק פנחס, ילק"ש ישעיה א

המדרש הבא מופיע, באופן יוצא דופן, במשנה. הוא עושה שימוש
בפסוק מפרשתנו --- ויקרא כג:ד --- כדי להוכיח שסמכות קביעת
.החגים נמצאת דווקא בידי בני אדם ולא בקביעת שמימיות

.מעשה שבאו שנים, ואמרו: ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב
אמר רבי יוחנן בן נורי: עדי שקר הם. כשבאו ליבנה קיבלן רבן
גמליאל. ועוד באו שנים ואמרו: ראינוהו בזמנו, ובליל עיבורו לא
נראה. וקיבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הורכינס: עדי שקר
הן; היאך מעידים על האשה שילדה, ולמחר כריסה בין שיניה? אמר
לו רבי יהושע: רואה אני את דבריך. שלח לו רבן גמליאל: גוזרני
עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות
.בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר
,אמר לו: יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי
שנאמר --- ויקרא כג --- אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו
.אתם - בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו
בא לו אצל רבי דוסא בן הורכינס, אמר לו: אם באין אנו לדון אחר
בית דינו של רבן גמליאל - צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית
דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר --- שמות כד --- ויעל משה
ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ולמה לא נתפרשו שמותן
של זקנים - אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל
הרי הוא כבית דינו של משה. נטל /רבי יהושע/ מקלו ומעותיו בידו, והלך
ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו. עמד
-רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו: בוא בשלום רבי ותלמידי! רבי
.בחכמה, ותלמידי - שקבלת את דברי


8-9'משנה ראש השנה ב





ממדף הספרים

קריאתו של אלוהים: "..אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה
הם מועדי", מטילה עלינו אתגר קשה - האם יעלה בידינו לקבוע
זמנים מיוחדים שיהיו "קודש"? לאור המציאות המנכרת של חיי היום
יום הסיכויים לכך אפסיים. אף על פי כן, האפשרות להפוך
את "מועדי ה'" לרגעי משמעות בחיי השגרה של המציאות המודרנית
נתונה בידי האדם. הוא ולא אלוהים יקבע אלו זמנים קודש ואלו
.יהיו חול. ראה המשנה לעיל

ש"י עגנון מספר לנו סיפור של אכזבה: האדם שבשעת תפילה
.התקרב לבורא עולם, רגע לאחר מכן הפך פניו לפני חולין
מה הוא מקור האכזבה, האם לא כך דרכו של עולם? האכזבה
נובעת מהניגוד התהומי שלעיתים נפער בין "חיי החול" ל"חיי
הקודש".. מסקנתו של עגנון היא: מוטלת עלינו המשימה לחזור
ולנסות לראות אורם של "מועדי ה'". להפכם למאורעות משמעותיים
עבורנו: "ולא יתן האדם לשעות הגדולות שניתנו לקורת רוח לישראל
."שיצאו בלא כלום

:"וכך כותב ש"י עגנון בהקדמה לספר "ימים נוראים

"השמיים היו טהורים והארץ היתה שקטה וכל הרחובות היו נקיים, ורוח
חדשה היתה מרפרפת בחללו של עולם. ואני תינוק כבן ארבע הייתי
ומלובש הייתי בגדי מועד, ואיש מקרובי הוליכני אצל אבי ואצל זקני
לבית התפילה. ובית התפילה היה מלא עטופי טליתות ועטרות כסף
בראשיהם ובגדיהם גדי לבן ובידיהם ספרים, ונרות הרבה תקועים בתיבות
ארוכות של חול, ואור מופלא עם ריח טוב יוצא מן הנרות. ואיש זקן עומד
מוטה לפני התיבה וטליתו יורדת עד למטה מלבו וקולות ערבים
ומתוקים יוצאים מטליתו. ואני עומד בחלון בית התפילה מרעיד ומשתומם
על הקולות הערבים ועל עטרות הכסף ועל האור המופלא ועל ריח הדבש
היוצא מן הנרות נרות השעוה. ודומה היה לי שהארץ שהלכתי עליה
.והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו אינם אלא פרוזדור לבית זה
עדיין לא הייתי יודע להגות במושגים עיוניים ואת המושג הדרת קודש לא
הכרתי. אבל אין ספק בלבי שבאותה שעה הרגשתי בקדושת המקום
ובקדושת היום ובקדושת האנשים העומדים בבית ה' בתפילה ובניגונים. ואף
על פי שעד לאותה השעה לא ראיתי דבר כזה לא עלה על דעתי שיש הפסק
לדבר. וכך הייתי עומד ומביט על הבית ועל האנשים שעמדו בבית, ולא
הבחנתי בין אדם לאדם, שכולם כאחד עם כל הבית כולו דומים היו עלי
כחטיבה אחת. ושמחה גדולה בלבי ולבי נדבק באהבה לבית זה ולאנשים
אלו ולניגונים אלו. על יד על יד פסקו הניגונים, ועדיין בת קול היתה מנהמת
עד שפסקה אף היא. נתקמטה נפשי פתאום וגעיתי בבכייה גדולה. אבי וזקני
נתחלחלו ושאר כל העם עמדו עלי לפייסני. ואני דמעותי מתגלגלות והולכות
,מתוך הבכייה. אלו לאלו שואלים, מי גרם לתינוק שיבכה? ואלו לאלו משיבים
.מי יודע
עתה אספר מי גרם לי שאבכה. אותה שעה שנפסקה התפילה נפסקה
פתאום אותה חטיבה נאה. מקצת מן האנשים הורידו טליתותיהם מעל
ראשיהם ומקצתם התחילו מסיחים זה עם זה. אותם שאהבתי נדבקה בהם
החליפו פניהם פתאום והשחיתו את דמותם הנאה ואת דמות הבית ודמות
.היום. ועל זה היה דווה לבי ועל זה געיתי בבכייה

מובא בדף פרשת השבוע של התנועה המסורתית, תש"ן



מתוך ארכיון מכון החגים הקיבוצי

וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל אהרון לאמור, איש מזרעך לדורותם"
אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוהיו... איש עיוור או פיסח... יש
"אשר יהיה שבר רגל או יד

וכך גם כתוב על הקורבנות עצמם: "כל אשר בו מום לא תקריבו, לא לרצון
"...'יהיה לכם... ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה
כאשר מדובר בטלה או בן בקר או כל קרבן אחר שנדרש אדם להקריב, אפשר
אולי להבין מדוע מצווה האל שלא יהיה פגום, כי נדרש האדם להקריב מכל
הלב ובמחיר שלם ולא להקריב רק מה שממילא אין לו חפץ ותועלת בו, אך
?מדוע הופך אדם שנולד עם מום או הפך לבעל מום, לטמא בפני האל
אפשר להבין ולפרש תביעה זו פרשנויות שונות. לי נראה שיש כאן אמירה
שלא מקבלת את השונה! ומדובר כאן באדם השונה רק מבחינה חיצונית. איזה
?מין מדד הוא זה להעריך אדם כטהור או טמא
יש כאן ללא ספק מידה של חוסר קבלה וחוסר סובלנות דווקא כלפי אלה
שזקוקים לתמיכה והערכה למרות מצבם הפיזי. אולי מצב זה הוא שנותן בהם
מידה רבה של רגישות לזולת והרי כהן - מנהיג חברתי ודתי- תכונה זו חשובה
בו מאד, וודאי חשובה הרבה יותר מאשר פגם גופני כלשהו, אבל התורה
חוזרת ואוסרת על בעלי מום להתקרב אל המסגרת החשובה והמכריעה של
.אותם ימים
ואולי מכאן אפשר גם להבין יחסם של רבים מאתנו אל כל מי ששונה בכל
.תחום שהוא


1997 עלון קיבוץ גזית, אייר תשנ"ז



   חזרה לדף הראשי - אתר החגים       חזרה לדף ראשי פרשת השבוע