החלל האחרון של הפלמ"ח
מה נותר אחרי המילים המתייפות, חשבון הנפש, הפיוס, המורשת, האחדות? נותרו מילות אמת פשוטות – בין כעס וכאב. המילים ששום אחדות מדומַה לא תמחק. לא פילוג, לא מלחמת אחים. כעס ובוז – כן, כעס על הקרקע שהצמיחה את הרוצח, בוז לרעיונות שבעטיים רצח.ם
ונותרו הגעגועים, הגעגועים לאדם שלא אמרנו די שיבחו בפניו, לאדם ישיר וישר, שגם אם לא כולנו הסכמנו לכל דעותיו ולכל מעשיו, ידענו שזה האיש, זה תוכו, זה ברו והם שווים.ם
והגעגועים לאדם שלא נסגר בתוך המיתחם המבוצר של דעותיו. שבגיל מבוגר שבו האמונות כבר מתעטפות באבן והתפיסות קופאות, ואין סוטים יותר מן הדרכים הרמוסות, פתאום, בתנופה גדולה, זינק מתוך תלמי חייו אל דרך חדשה. ושורשיה של התפנית, למי שזוכר, נעוצים עוד ביצחק רבין הצעיר, שכבר בנאום על הר הצופים, תיכף אחרי מלחמת ששת הימים, אמר שאנחנו, היהודים, איננו מסוגלים לשמחת הכובש והמנצח. כך אמר – והנה קם עליו יהודי ורצחוֹ נפש.ם
והגעגועים לאדם שהוא גם בן לדור, דור עלומים שהולך וכלה לנגד עינינו. דור אחד וניפלה מכל הדורות – דור הפלמ"ח. דור שהיה ההיפך מטפילות, ההיפך מהשתמטות, ההיפך ממשיחיות, ההיפך מהוד והדר, ההיפך מקיצוניות, ההיפך מדמגוגיה. דור שליגלג על משבחיו, אבל כן, מגש של כסף וכן, רעות שכזאת. והגשם, דומה, עודו יורד על פני הרעים החיים המכסים את פניהם ועל פני הרעים המתים אשר אינם מכסים עוד. וכמה מחריד היה צחוקו של הגורל, כי אל כל הכתרים שהיו ליצחק רבין, נוסף התואר הנורא המיותר הזה – החלל האחרון של הפלמ"ח. ומכאן עוד געגועים, געגועים לעצמנו, לאותו חלק ישיר וישר וערכי ואמיץ שהולך וכלה מתוך נפשותינו.ם
והגעגועים הקשים מכל, געגועים של משפחה, געגועי האהבה שאין מהם מפלט. געגועי אישה, ערגת אחות, געגועים של בן ובת, געגועי חבר קרוב, נכדה ונכד, כמיהת מיטה ריקה, כיסא יתום אצל שולחן, געגועי ליטוף, אלבום תמונות, געגועים פרוטים לזיכרונות, כאן עמד הבעל, כאן ישב האב, כאן האח, כאן נפל הסב.ם
ומה עכשיו? אכן, הזיכרון. נשקו האחרון של המת וחֵרב חבריו. וכך, בזיכרון, ניקח את נקמתו. לא במלחמת אחים, לא בשני שבטים מפולגים, אלא בנשק הישן, הנשק הבדוק של היהודים, בזיכרון ארוך מאוד וחד. אנחנו שזוכרים את כל הכלבים השוטים של תולדותינו. נזכור גם את הרצח הזה, נזכור מי נרצח, נזכור מי רצח, לא נשכח.ם
ם
דברים שנאמרו בעצרת הזיכרון הממלכתית בבנייני האומה, מתוך "ידיעות אחרונות"ם*
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא
.אשר היה כערבות הבוכיות
למרגלות ההר נולד
.ליד הנחל
.בחורף שר בין ערבות בוכיות
בקיץ בין אורות בצעי המים
.לחמו שילח על פני הנחל לדגה
מקני הסוף כרת לו עפיפון
וכשהיה לאיש
,מגבעולי הערבות הבוכיות נטה סוכה
,מאבן המבצר האפורה בנה לו בית
,על מי הנחל טחנה הקים
.זרע שדות
.שלח אונו על פני הים באניות סוחר
,אך יש אשר יניח כלי מלאכתו
.ויהיה פתאום לאיש אחר
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא
.אשר היה כערבות הבוכיות
למרגלות ההר נולד, ליד הנחל
.יידוד פזור נפש על ההר או בבכאים
,ובנופלו בבוקר לא עבות אחד על אדמתו
,יקנו לו אחוזת עולם
.ליד אמות המים השקטות
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא
.אשר היה כערבות הבוכיות
.וכמו מבצר עתיק היה סוף הדרך
די לדמעות ולדם (דברים בטקס חתימת הסכם העקרונות עם הפלסטינים, וושינגטון, 13.9.93 (קטע
באנו היום מירושלים, בירת הנצח של עם ישראל, באנו מארץ מיוסרת, באנו מעם, מבית, ממשפחות שלא ידעו אפילו שנה אחת, חודש אחד בחייהן, שבו לא בכו אמהות על בניהן.ם
באנו לנסות לשים קץ לשנאה, כדי שילדינו ונכדינו לא יחוו עוד את המחיר הכואב של המלחמות, הטרור והאלימות. באנו לדאוג לחייהם ולביטחונם, באנו לשכך את הכאב והזיכרונות הקשים, להתפלל ולקוות לשלום.ם ם
אומר לכם הפלסטינים : נגזר עלינו ועליכם לחיות במשותף, על אותה כברת אדמה, באותה ארץ.ם ם
אנו החיילים שחזרנו משדות הקרב חמוצי בגדים מדם. אנו שראינו את בני משפחותינו וחברינו הטובים מתים לפנינו. אנו שהולכים להלוויות ומתקשים להישיר מבט אל עיני ההורים והיתומים. אנו שבאנו מארץ אשר בה הורים קוברים את ילדיהם.ם
אנו שלחמנו בכם, הפלסטינים, אומרים לכם היום בקול צלול : די לדמעות ולדם.ם ם
די, אין בנו שנאה כלפיכם, אין אנו תאבי נקמה. אנו, כמוכם, אנשים שרוצים לבנות בית, לטעת עץ, לאהוב ולחיות בצדכם בכבוד, באהדה, כבני אדם, כבני חורין. ם
אנו נותנים היום סיכוי לשלום ואומרים לכם בקול צלול : עד כאן. לא עוד.ם
הבה נתפלל שיום יבוא והכל יאמרו : הקץ לנשק.ם
ם
אנו מייחלים ורוצים לפתוח פרק חדש בספר העצוב המשותף שלנו, פרק של הכרה הדדית, פרק של שכנות טובה, פרק של יחסי כבוד, של הבנה, של ידידות.ם
לא בזכות הברזל 1967 מתוך דבריו של יצחק רבין בטקס קבלת תואר דוקטור של כבוד לפילוסופיה, הר הצופים
מבקשים אתם לחלוק לי את הכבוד הגדול, בהעניקכם לי את התואר דוקטור לפילוסופיה. הרשו לי לומר לכם את אשר עם לבי : רואה אני את עצמי כאן, כנציגם של אלפי מפקדים ורבבות חיילים שהביאו למדינה את הניצחון במלחמת ששת הימים, כנציגו של צה"ל כולו.ם
יכולה השאלה להישאל : מה ראתה האוניברסיטה להעניק תואר דוקטור של כבוד לפילוסופיה דווקא לחייל, כאות הוקרה לפעולותיו במלחמה ? מה לאנשי צבא ולעולמה של האקדמיה המסמלת את חיי התרבות ? מה לאלו העוסקים לפי מקצועם באלימות ולערכי הרוח? אלא שרואה אני בכבוד זה, שהנכם חולקים באמצעותי לחבריי אנשי הצבא, הכרה עמוקה שלכם בייחודו של צה"ל, שאינו אלא ביטוי לייחודו של עם ישראל כולו.ם
מפעלנו החינוכי ידוע לשבח ואף זכה להוקרת האומה כולה בהעניקה לצה"ל את פרס ישראל לחינוך בשנת תשכ"ו. הנח"ל המשלב את עבודת הצבא עם עבודת האדמה, מורות הספר הנרתמות למפעלי פיתוח חברתי וכיוצא באלו הם רק מספר דוגמאות לייחודו של צה"ל בתחום זה. אולם היום באה האוניברסיטה ומעניקה לנו תואר של כבוד כאות הוקרה ביתרונו הרוחני והמוסרי של צה"ל דווקא בלחימה עצמה, שהרי הגענו למעמד זה כתוצאה מן המערכה הכבדה, שאף שהיא נכפתה עלינו, ויצאנו ממנה בניצחון שהפך כבר היום לפלא.ם
המלחמה היא עניין קשה ואכזרי בעיקרו, ומלווה בהרבה דם ודמעות, אך דווקא במלחמה הזאת שעברה עלינו, באו לידי ביטוי גילויים מופלאים ונדירים של אומץ לב וגבורה בצידם של גילויים אנושיים של אחווה ורעות ואפילו שאר רוח.ם
מי שלא ראה אנשי צוותו של טנק, הממשיכים בתקיפה ובהסתערות כאשר מפקדם הרוג ורכבם פגוע קשה, חבלנים שסיכנו חייהם למלט חברם הפצוע בשדה מוקשים...אינו יודע מהי מסירות של חבר לחבר.ם
...ם
גילויים אלה ראשיתם ברוח וסופם ברוח, התעלותם של לוחמינו לא בזכות הברזל באה אל בזכות התודעה של שליחות עליונה של הכרה בצדקת עניינו, של אהבה עמוקה למולדת ושל הכרת התפקיד הקשה שהוטל עליהם – להבטיח קיום האומה במולדתה, לקיים ואפילו יהיה זה במחיר חייהם. זכותו של עם ישראל לחיות חייו במדינתו – חופשי, עצמאי, בשלום ובשלווה.ם
צבא זה שעמדה לי הזכות לעמוד בראשו בעת המלחמה הזאת, מהעם הבא ואל העם חוזר. עם המתעלה בשעת דחק, אשר יכול לכל אויב, בזכות רמתו המוסרית, הרוחנית והנפשית בעת מבחן.ם
כמייצגו של צה"ל, בשם החיילים כולם ,אני מקבל בגאווה את הוקרתכם.ם
כבר שמעתי כי רצח פוליטי כזה בחיי עמים עשוי להיות נקודת מפנה, שֵבה משתנית ההכרה והדברים נראים אחרת, ולכן ישראל שאחריו תהיה בהכרח טובה יותר.ם
אומרים שדור צעיר שלם, שנזרק אל חוויה כה מבעיתה, לא ישלים עם האלימות, העיוורון, השנאה והייאוש שחוללו את האסון הזה. בינתיים התגלתה ישראל מכוערת מכפי ששיערו, אלימה, מחרפת ומגדפת, עד שהיו המילים לפקודת אש.ם
יש אומרים כי לא המילים הרעות התירו את דמו אלא מחלוקת קשה מנשוא על עתידה של הארץ, קלסתר פניה, יחסי העמים בה ובאזור הזה. אך גם למילים היה חלק באסון, מילים שהיו כפקודת אש. לא הייתי מציע להרחיב את מחנה האשמים ולהחיל את תועבת הדם השפוך על כל אלה שחלקו על דעתו. יצחק רבין היה מדינאי נחוש ובר פלוגתא חריף ולא חסך את שבט לשונו מיריביו. הנה כי כן הגיע תור הצער והכלימה על כי זה קרה בתוכנו, בחברה שחשבנוה נאורה די הצורך וחפה מאפשרות רצח מנהיג בכיכר.ם
עמדתי פעם נוספת ליד קברו בהר הרצל, בחלקת גדולי האומה. כל שכניו שם נאספו בשיבה טובה או גוועו בחולי : הרצל, ז'בוטינסקי, אשכול, שז"ר... הוא נורה בתל אביב, בידי בן עמו.ם
יצחק, האיש שכדורי אויב כה רבים שרקו לידו. כתם ארגמן קודח, שלא ירפה, מזכרת עוון לימים רבים.
ואשר יעשו בו הישראלים, זה יהא משמעו. הם יעניקו לו את הפשר.ם
.במרחק שתי תקוות מן הקרב, חזיתי שלום
.ראשי הֶעייף מוכרח ללכת, רגלי חולמות חלום
,האיש השרוף אמר : אני הסנה שבער ואכל, גְשָה הלום
.מותר לך, השאר נעליך על רגליך. זה המקום
שיר לשלום יענק'לה רוטבליט / יאיר רוזנבלום
תנו לשמש לעלות
,לבוקר להאיר
הזכה שבתפילות
.אותנו לא תחזיר
מי אשר כבה נרו
,ובעפר נטמן
בכי מר לא יעירו
.לא יחזירו לכאן
איש אותנו לא ישיב
,מבור תחתית אפל
כאן לא יועילו
לא שמחת הניצחון
.ולא שירי הלל
לכן, רק שירו שיר לשלום
אל תלחשו תפילה
מוטב תשירו שיר לשלום
.בצעקה גדולה
תנו לשמש לחדור
.מבעד לפרחים
,אל תביטו לאחור
.הניחו להולכים
,שאו עיניים בתקווה
לא דרך כוונות
שירו שיר לאהבה
.ולא למלחמות
-אל תגידו יום יבוא
!הביאו את היום
כי לא חלום הוא
ובכל הכיכרות
!הריעו לשלום