:מקורות
חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה

.1
כ"ז בניסן, הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מוקדש מדי שנה בשנה להתייחדות עם זכר
השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי ועם זכר מעשי-הגבורה ומעשי-המרי בימים
.ההם. חל כ"ז בניסן בשישי בשבוע, יקוים יום הזיכרון בכ"ו בניסן של אותה שנה
.2
ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל העבודה ותיפסק כל
;תנועה בדרכים. יקוימו אזכרות, עצרות-עם וטקסי התייחדות במחנות-הצבא ובמוסדות-החינוך
הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; תכניות השידורים ברדיו יביעו את יחודו
.של היום, ובבתי השעשועים יעלו אך נושאים ההולמים את רוחו
.3
השר שיוסמך לכך על-ידי הממשלה יתקין, בהתייעצות עם רשות הזיכרון יד-ושם, הוראות לקיום יום
.הזיכרון בהתאם לחוק זה


(1961) פתיחת נאום התביעה במשפט אייכמן
במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אין אני עומד
יחידי; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, ששה מליון קטיגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח
אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין
גבעות אושביץ ושדות טרבלינקה, נשטף היערות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה
.ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא

[היועץ המשפטי לממשלה, מר גדעון האוזנר]

:זמן היום
מליל כ"ז בניסן עד מוצאי כ"ז בניסן

:שמות
יום השואה; יום הזיכרון לשואה ולגבורה

:סמלים
נר זיכרון; ששה פרחים; ששה נרות; משואת זיכרון; "אחים, העיירה בוערת"; "אל נא תאמר הנה
דרכי האחרונה"; "יזכור"; "אל מלא רחמים"; "קדיש"; צפירת זיכרון; התכנסות זיכרון קהילתית

:תכנים
;לזכור ולא לשכוח; חורבן; אף על פי כן; קידוש השם; קידוש החיים; מרד; גבורה; אבל; זעם; תקווה
גאווה; יאוש; כעס; אמונה; כפירה

:הרהור
"...איננו אשמים"
ריח עצי ההדר הפורחים משכר את האוויר… הנך הולך וחולם. ירק וריחות בשמים של פרחים… הגליל
עוטה עצים… אנחנו מהלכים בכרם של קבוץ "לוחמי הגטאות". הסמדר נותן ריח והפרדס פורח. ואנו
מתנשאים עם רוחות האביב ואיננו מרגישים ברגלים העייפות. עם העץ שהתחדש בירק עליו אחרי
.השלכת נדמה לי שגם אני יצור חדש
!על מדרגות המוזיאון של "לוחמי הגטאות" יושבים הילדים ואני מקדימה דברים לפני היכנסם: "ילדים
היכנסו בשקט, והזדהו בנפשותיכם עם הילדים הקטנים ומורם הגדול י נ ו ש ק ו ר צ' ק שעלו לרכבת
המוות בשירה, כאילו יצאו לטיול ארוך שממנו לא שבו עוד. בשעה שטיילנו בגנים ואתם רקדתם את רקוד
האביב ספגו הם, הילדים הקטנים כמוכם, את סבל הייסורים והמוות? אז פרצו כל הילדים בקריאת מחאה
סוערת: אבל אנחנו עוד לא נולדנו אז, אנחנו עוד לא היינו עדיין בעולם". ופתאום נזכרתי... הרי
הם עדיין ילדים קטנים ואנו עומסים עליהם זכרונות של עם נענה וסובל מתקופת שעבוד מצרים לפני אלפי
שנים עד ימי היטלר בתקופתנו. הם לא התלוננו על הספורים העצובים והדמעות שטבלנו אותם בהם. אך קולם
."היה מתנצל: א י נ נ ו א ש מ י ם - "אנחנו עוד לא היינו אז בעולם
העצים פורחים מדי אביב באביב. ריח נרדים וורדים ספוג באוויר… צבעי פרחים בשלל צבעים ממלאים
.את העולם. הצפרים בונות קינים והחסידות נודדות והשדה א ב י ב
.ז כ ר נ ז כ ר את ימי השעבוד והשחרור… את האביב וגם את הסבל

[1962 ,צפורה ורדי, יגור ]

"?מה אתם יודעים"
- - -
שיחתנו קלחה כמעיין. לא, לא שיחתנו. רק היא היתה הדוברת ואני הקשובה. עניתי כנגדה, מדי פעם, מלה
.ושתיים ביידיש שלי, הצברית, הדלה, הגרוסה בין שיני כחצץ
ספר החיים שלה נתדפדף לעומתי, דף אחרי דף. מה יש בו ומה אין בו: יש בו יהודי נודד. יש בו שואה, יש
בו מוות. יש בו פרטיזאנים. יש בו יהודים בוגדים ויש בה נוכרים מחסידי האומות. יש בו קציני ס.ס. ויש
בו קצין ס.ס.ס.ר. יש בו כבשן ויש בו שלג סיביר. נערה יהודיה בודדת בצבא האדום - - ומה אין בו: נעורים
.של שמש ועלזה
- - -
ליל חג העצמאות גאה בנהרה, שירה ושמחה. על הדשאים שמסביב לחדר-האכילה נקשרו שרשרות של
אורות, הוצבו דוכני משחקים, משקאות צוננים וממתקים. מנגינות עליזות הרעיפו נועם וחג. הכל צהלו. גם
.הם, היא ושני ילדיה היו עליזים. שיחקו והתרוצצו בקהל. פגשתי בהם
לאחר-מכן, נתכנסנו לאולם ופצחנו בשירה אדירה ונתקשרנו ברונדו גואה בעוצמה. מי לא שר ומי לא
.רקד: ילדים עם הורים, נערים עם קשישים, עולים עם ותיקים. גם ה י א. נתקלתי בה בתוך הנחשול
בשעת-חצות, נתקבץ צוות מזומן לשירה. שרו שירי "היו זמנים", מאז העליה הראשונה ועד היום
הזה. שרו בליצנות את "שאו ציונה נס ודגל" ואת "פעם אחת, בחור יצא". הקהל היה שותף לצוות, וענה
.לעומתו במצהלות צחוק ושיר, רקיעת רגליים וטפיחת כפיים
לפתע, במעבר חד ומדהים, קמה היא ופתחה בשיר, ביידיש. קולה היה נעים. זימרתה מסולסלת. שרה במתח
וגלשה מדי-פעם לזיוף-מה. דרך שירתה היה נכרי והלחן – מלא יגון. המלים סיפרו על ילד יהודי שאבד
.לאמו-הורתו, בדרך לכבשנים
–מי שחש ומי שהבין ומי ש
האולם המלא אדם, קפא. ליד כותל-צפון ישב הנוער. לאו דווקא ילדי בית-הספר. אבל בנים. מהם כבר
- - - .אבות לילדים
…פתאום התחיל להידרדר הצחוק. הנה, הנה ידבק בילדים הצעירים. כמגיפה יאחז בכל
קפאתי על מקומי. על ידי עמדה רעיה. נערה. היא חייכה בעווית של טרם-בכי. רציתי לעזור לה ולי. אמרתי
."לה: ה י א טעתה בבחירת השיר. כאן שרו בצחוק והיא שרה ב"אמת
.האשה הזרה החווירה ונתקפלה, המלה קפאה על שפתיה. כמו נשברה. וברחה החוצה
- - -
- את יודעת – אמרה – כשהילדים צחקו ממני אז, כששרתי, ברחתי החוצה, בכיתי כל הלילה ואמרתי
?לעצמי: ג ם פ ה ה ם א נ ט י ש מ י י ם ! אין הבדל. גם ה ם לא רוצים לשמוע על י ה ו ד י ם . מה חסר להם
?מ ה א ת ם י ו ד ע י ם
- - מה אתם יודעים – חזרה – א ת ם אומרים שהיהודים והישראלים עם אחד. לא, ז א ת ל א א מ ת -
!לא העליתי על הדעת שכך תנקוב האמת בתודעתה. שתדע לבטא כמו, את הדבר הנורא שאירע בחג-העצמאות
? את יודעת – אמרה – באותו לילה, החלטתי להפסיק ללמוד עברית. למה לי עברית? אינני מדברת די שפות -
…למה לי להבין א ו ת כ ם ? א ת ם מ ב י נ י ם א ו ת נ ו ? רק לפני זמן קצר חזרתי שוב ללימודים
- - -
והנה, הרגישה במועקה שלי ורצתה לחלץ אותי הימנה. ניסתה לחלץ. אמרה: וראיתי ש ה ח ב ר י ם
!לא צחקו ממני. רק הנוער. אבל אתם ההורים של הנוער הזה
.ולא יספה
[1-2 ,בת-עמי {תקוה שריג}, מבפנים, 1960, כרך כ"ג]

"כאשר ילכו לעולמם"
מה יקרה לנו כאשר ילכו לעולמם כל אלו אשר חיים עוד בקרבנו ואשר עברו על בשרם את אימת השואה? מה
יקרה כאשר אלו כבר לא יוכלו להיות עדות חיה למעשי התועבה שהאנושות המודרנית מנסה לשכוח
ולהשכיח? האם אנו עושים די כדי להשאיר את זיכרון השואה בקרב הדור הבא והאם יהיה בכוחו להתמודד
?עם תוצאות החינוך שניתן במכוון לבני הדור הצעיר בעמי העולם שמגמתו העלמת השואה
[1986 ,א. ר. , הזורע ]

"...שמרגע זה השתרשה בי הזהות..."
זוכרת אני את עצמי ואת שרה אחותי יושבות על משענת הכורסה משני צדדיו של אבא ומאזינות לספור
המשפחתי שלו. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על השואה. אני חושבת שהייתי אז בת שש. מאז ועד
.למשפט אייכמן נתפסה אצלי השואה כאירוע פרטי של המשפחה, אירוע קשה לעוד יהודים
במשפט אייכמן נשארתי כמו כולם צמודה לרדיו והאזנתי לעדויות השונות. באחד השידורים מצאתי את עצמי
ממררת בבכי. כשניסיתי בגיל מאוחר יותר להסביר לעצמי את הרגשנות שאחזה בי הגעתי למסקנה שמרגע זה
.השתרשה בי הזהות הלאומית, הזהות היהודית
[1986 ,נורית לפיד, דברת]

:מהלכה למעשה
. לקראת טקס יום השואה בבית הספר הממלכתי הציעה המורה שגילי תהיה זו שתדליק את המשואה הבית-ספרית
.סבתא שלה הייתה במחנות", הסבירה המורה לועדה המשותפת למורים ולמועצת התלמידים"
"ואני חושב שזו סיבה פסולה", טען יעקב כלפי המורה. "הקשר המשפחתי דווקא פוגם במסר החינוכי
."שלנו. אני מציע שאת המשואה ידליק תלמיד שאין לו כל קשר משפחתי ישיר לשואה

?מה עשויים להיות נימוקיו של יעקב
?מה עשויה לענות לו המורה

---