תימן
חג הסוכות בעדן / מהללאל העדני
עיד אל-עישש? – כך ישאלו הערבים את פי היהודים, בבקשם לדעת מתי יחוגו את חג הסוכות, ועיר עדן מניחה לכל בעל בית להקים סוכה לו וסוכה לחתנו וסוכה לבניו. כי ברדת הצבא הבריטי לכבוש את עיר עדן לא היו בה הרבה בתים אשר ישכנו בהם, לכן הוצרכו להקים להם סוכות ועבודה זו נעשתה בידי יהודים שהתאמנו להקים במשך שעתיים, שלוש שעות, סוכה אשר תעמוד בפני רוח ותגן מחום וקור, שם, במרחק קטן מעדן, מצאו את קני הבמבוק, את הגומא, את הלולבים ואת העצים שהם החומר הנצרך לבניין הסוכות. בעצים השתמשו לעמודי דפנות הסוכה, בבמבוקים – לצלעותיה, בגומא – לצל מחום וקור, בלולבים – למחצלאות, לקירות הסוכה.ם
והממשלה גם אחרי שבנתה בתי אבן, היתה מוסיפה להקים סוכות בהרים, אקלימה החם והיבש של עדן הכריחה לכך, שכן האנגלי היה מוצא אויר חם פחות בבית הנבנה מצמחים. נמצא שהחוכר היהודי היה אוצר תחת רשותו עשרות מחסנים של חומרי צמחים לכל שעת צורך, כלומר לכל פקודת פתאום של הממשלה. שעל כן בבוא חג הסוכות נגשים רוב אנשי העיר אל החוכר משה.ם
רצון הכהן שישאיל להם את החומרים הנצרכים להקמת סוכות, והוא פותח את אוצרותיו ומריק אותם בלא מחיר. את עצמו הוא מעמיד על סף דלת האוצר, וכלל השואלים עומדים דחוקים צפופים ומבקשים חומר לסוכות, וקולותיהם בקשותיהם מתערבבים: אף משה רצון צועק בכל כח גרונו והעובדים מוציאים מן האוצר חומר סכך. אין המשאיל רושם ואין המקבל חותם, הוא מאמין שהם יחזירו את המושאל. ואכן הם נאמנים ומחזירים אותו אחרי החג.ם
סדר הבנייה בעדן הוא שכל גגות הבתים שטוחים ועליהם עולים במדרגות מסודרות לשם כך. כי בימי הקיץ הכרח הוא ללון תחת כיפת השמים. ובבוא חג הסוכות ומלאו כל גגות הבתים הצפופים סוכות, ורחובות היהודים דומים כעיר גנים. הסכך הירוק ששמים לצל הסוכה נותן מעט מצורת גני ירק, ובלילה שומעות אזני האיש והאשה הלנים בסוכה קול רשרוש הדומה לקול רשרוש ענפי עץ הגן. שינה נעימה ומהנית את הנפש מרגיש הישן בתוך הסוכה ותהיה המצווה גם רוחנית וגם גשמית. המכבדים את יפי התענוגים רגילים לקשט את דפנות הסוכה במטפחות מרוקמות כל מיני פרחים, לתלות בתקרת הסוכה תפוחים ורימונים ואתרוגים הנותנים לסוכה צורת פרדס מיני מגדים. אך רגילים בני עדן לשבת שעות הרבה במסיבה אל השולחן ומרבים לשיר משירי הסוכה. אשישה או אשישות של משקאות המשמחים אלוהים ואדם מעמידים על השולחן, וכל בעל בית מגיעים לאזנו קולות שירי שכנו, כי דפנות הסוכות מקרבות בית אל בית. וכן נשמעים לאזנים כל מיני שירים בפעם אחת, וכעין מקהלה אחת. מסוכה אחת נשמע השיר: בסוכות תשבו שבעת ימים / תוסיפו כמה שנים כמה ימים... מסוכה מולה נשמע שיר: אשאלה מאת אלוהי יעזרני, / ישמעה קולי ויעשה רצוני, / אל ברחמיך הרבים שמחני, / כי אני נע ונד מרוב עווני... מסוכה אחרת נשמע שיר: ידידי עורה / ומהר בנהרה / ואכתוב השירה / אשר בתוך לבי סדורה... ובשכנתה נשמע שיר: יא חמאם אל אקצן אלדי פי אל בוסתן / סבחו לל-רחמן / אל עזיז אל גבאר.ם
הרבה מינים של כלי זכוכית בעדן, כי הודו, מדינת הזול, מספקת בשפע עששיות נרות. בכל עששית שמים נר פתילת שמן קוקוס. בכל סוכה נמצא מספר עששיות נרות תלויות, שהרוח מנדנדת אותן תנודות מטוטלת והן נוצצות נוצצות ככוכבי אורות מאשנבי הסוכות. ובמשך כל ימי חג הסוכות נראה לעין הרואה שכל בתי רחובות היהודים גבהו קומה אחת והערבים רואים ואומרים: עיד אל עישש.ם
ובני עדן נוהגים במצוות פרי עץ הדר וכפות תמרים וערבי נחל כמידת המהדרים מן המהדרים. ומעשרת ימי התשובה הם כבר מכתתים את רגליהם אל משרדו של עלי עווד, סוכן לתימנים ושואלים אם כבר הגיעו "המצוות" מתימן. כי הוא, הגוי, התרגל לקרוא גם האתרוגים וההדסים בשם מצוות. רגיל הוא זה הסוכן כי בכל שנה הוא מקבל מעיר אחת מתימן העמסת שלושה ארבעה גמלים אתרוגים והדסים והם נמכרים על ידו אחד אחד. הוא פותח השק ומסדר אותם על המחצלת, והקונים יושבים סביבה ובוחרים ובוחרים. זה שושנתו מהודרת, אבל חזזית יש בו; וזה חלק ויפה, אך חסר עורק; וזה יפה בכל, אבל גדול כראש תינוק. כן תארך בחירת האתרוג שעות מתוך דיני פיסול והכשר. וגם הגוי, עלי עווד, שהרבה לשמוע מדי שנה בשנה, מכניס את עצמו מפעם לפעם ומכשיר ואומר זו לא חזזית ממש אלא מחיצת חיכוך, האתרוג הגדול היה שכנו בשק. ם


קווקז
חג הסוכות אצל יהודי קווקז / יוסף יהודה טשארני
יום אחד קודם החג מביאים הגויים לשוק למכור על חמורים ענפים לחים של אילנות פשוטים לסוכות. כל אחד ואחד עושה סוכתו מארבעה מקלות ואת הדפנים עושים גם כן מן הענפים. אחדים עושים אותן בחצרותיהם ואחדים על גגות בתיהם, באין תואר והדר להן, ורוח קלה יכולה להרוס אותן. גודלן לא יותר מכדי לשבת שם שניים או שלושה אנשים בדוחק. הם אינם ישנים בסוכה. רק הרב הזקן ר' יצחק ישן בסוכתו כל החג ואינו הולך אל ביתו כלל ושם דירתו, אם אין גשם יורד. – עד שלא היו אשכנזים בכאן לא נמצא אצלם לולב ואתרוג אלא בערים רחוקות, וגם אלה הובאו מפרס, אם הגיעו אליהם אנשים משם, לולב ואתרוג אחד לכל הקהל. וגם היום, אם מביאים להם אתרוגים ולולבים, לוקחים לולב ואתרוג אחד לכל בית כנסת, ואין להם המנהג, שצריך להיות לכל בעל בית מיוחד. וכך מנהגם: מביאים את הלולב ואת האתרוג על מגש של נחושת אל בית הכנסת וכל אחד ואחד לוקח בידו את הלולב ואת האתרוג ומנשק אותו ומנענע פעם אחת ומנשק עוד הפעם ומניח על הקערה. כך יעשה כל אחד ואחד, עד אשר אי אפשר להכיר ביום השני, אם איזה פרי הוא או אתרוג, לפי שהוא משחיר מחמת הנשיקות ומשמוש הידיים. מי שיודע לברך – מברך, ומי שאינו יודע, מנשק ודי לו. נשים אינן זקוקות למצווה זו כלל ולהקפות אינן הולכות.ם
בליל שמיני עצרת מתקבצות חבורות חבורות של בורים ועושים הילולא ושמחה, והשוחט-ובודק מוכרח לשחוט בעדם עד חצי הלילה. ואם השוחט-ובודק מסרב, כופים אותו עד שיאמר רוצה אני, היינו משברים את דלתו וחלונותיו ומוציאים את פגיוניהם ומצווים אותו לשחוט ואוכלים ושותים ומרקדים כל הלילה עד אור הבוקר. וגם הנשים והבתולות מתקינות סעודות בפני עצמן ביום שמיני עצרת ושותות יין הרבה למאד ושמחות ומרקדות ומכות בתופים וצועקים: "שמחה! שמחה!" וכה יבואו במצב כזה אל תפילת השחר. בשמחת תורה אינם כל כך שמחים כמו בשמיני עצרת, ראשית משום שרבים מהם לא השלימו את התורה, משום שאינם יודעים אפילו לקרוא בספר, ושנית משום שהם צריכים כל היום כולו לעשות חשבון הכסף המגיע מכל הקהל בעד כל השנה. החזן מקבל עשרים וחמש קופיקות מכל גולגולת של זכר לשנה בשכירתו. ם


עירק
סוכות בחצרו של יחזקאל / פתחיה מרגנשבורג
כמהלך יום או חצי יום מבגדד – קברו של יחזקאל, במדבר, וישנו ביד אומה הנקראת חרמים, והעיר קרובה כמיל לקבר. וביד היהודים המפתחות וסביב לקבר יחזקאל מוקפת חומה ועיר גדולה וחצר גדולה, ולחומה אין שער אלא שער קטן וקצר והיהודים פותחים השער ונכנסים בו על ידיהם ועל רגליהם כי נמוך הוא. ובחג הסוכות באים מכל הארצות שמה והפתח מרחיב את עצמו עד שנכנסים בו עם הגמלים ובאים שם כשישים אלף או כשמונים אלף יהודים לבד מישמעלים ועושים סוכות בחצרו של יחזקאל. ואחרי הסוכות מקטין הפתח כבתחילה וכולם רואים ונותנים נדרים ונדבות על קברו. ם


שמחת תורה
בקהילות אירופה / שמריהו לוין
ראש שמחתנו היה, כמובן, יום שמחת תורה. הדבר התחיל עוד בשמיני עצרת. אותו יום היה יהודה, בן המגיד מכירנו וגבאי בית כנסת, נוהג ללכת מבית לבית וכנופיה גדולה של ילדים עמו. פנים מעילו הפוך כלפי חוץ, על ראשו צילינדר ישן מלא קמטים וקיפולים, על גבו תלוי ויורד שק. וכך היה מהלך ברחובות, קורא בקול אל הקטנים: "צאן קודשים!" והללו נענים לו במקהלה.ם
"מה מה". הוא רץ מרחוב לרחוב, ואף הם רצים אחריו. נכנסים לכל בית ובית וכל בעלת בית היתה נותנת תרומה משלה: חלת סולת, תפוחים, אגסים, גרגרים שונים, אגוזים ואף מלפפונים. והרי הוא שם את כל מיני המזונות האלה אל השק: הרי מצביא הוא יהודה זה לצאן קודשים שלו ועליו לדאוג לכל מחסורם של אלה.ם
ולא יחידי עמד יהודה בן המגיד והגבאי במערכה, איש תחרות עמד לו שהתחרה עמו בפרנסת הקטנים בדברי מתיקה בימים אלה – הוא אליקים יושעס הרוכל והמחזר על הכפרים במרכולתו, יהודי שרוב פרנסתו על הכפר והוא מנחותי- דרגה. כל השנה היה מתגלגל מחוץ לעיירה, בין הגויים, על בעלי הבתים החשובים לא נמנה ובין בני תורה לא נחשב. ורק פעם אחת בשנה, ביום שמחת תורה, זוכה היה אליקים זה, שיהיו הבריות שמים לב אליו ואל מעשיו, יום של קורת רוח היה לו היום, שהבריות היו מודים על כורחם שאף הוא ממלא תפקיד במערכת העולם ואף שיהודה היה בבחינת מושל בכיפה ורוב הילדים היו נגררים אחריו הרי עלה גם לו לאליקים להקים צבא ילדים משלו. והוא היה מבטיח להם מנה יתרה של דברי מתיקה. וכך היה עומד ועושה כמעשה יהודה; מהפך את מעילו, וחובש צילינדר מעוך על ראשו ויוצא בראש צבאו למלחמה על בתי ישראל שבעיירה, ואין מוחה בידו.ם
משהגיע ליל שמחת תורה ומשנתאסף העם בית הכנסת גדלו עוד השמחה והחדווה, בטלה הערב המחיצה בין עזרת נשים ועזרת גברים, ודבר זה בלבד שימש לנו לקטנים אות ומופת; הותרה הרצועה ונשתנו סדרי עולם, דומה היה, שהתורה הקדושה, הנוהגת בשררה חמורה כל ימות השנה, ירדה כביכול הפעם ממרומה אל חסידיה ויראיה, נתערטלה מפניה החמורים הקפדניים ולבשה פנים רכות, מסבירות, לילדיה. תרי"ג מצוות עשה ומצוות לא תעשה הטילה על בניה וכל העובר על אחת מהן ענוש יענש. סייג לסייג עשתה לכל צעד ולכל פסיעה של אדם מישראל. מקפדת היתה על הקלות כבחמורות וכל מעשי בני אדם ברשותה הם, אולם לא באו הללו אלא לרווחתם ולישועתם של ישראל. משולה היא לאם זו המטילה איסורים וחומרות על ילדי טיפוחיה לטובתם ולתקנתם. ואף דרכי אם לה: שעות רוך ורחמים גנוזות עמה, שעות שהילדים מכרכרים ומפזזים מסביבה "יוצאים מכליהם" מרוב שמחה והתלהבות.ם
והנה התחילו ההקפות. והכל מקיפים את הבימה של בית הכנסת והתורה הקדושה על ליבם, מרב העיר עד שואב המים, מבן התורה עד הנחות דרגה, והילדים מהלכים אחריהם, דגלים בידיהם, עליהם מצוירים אריות וצבאים, לקיים מה שנאמר: "הוה רץ כצבי וגבור כארי לעשות את רצון אביך שבשמים". ואף הילדות מתערבות בין הילדים ואף הן רוקדות ושרות. הפעם גדולה שמחתן על שמחת הילדים: הרי ניתנה גם להן הפעם הרשות לנשק את התורה הקדושה. והרי הן מזדרזות להצמיד את שיפתותיהן הרכות למעילי המשי והקטיפה של ספרי התורה.ם
השמחה גואה ועוברת על גדותיה: רוקד החתן עם כלתו, עם הנבחר עם תורתו, ככתוב בספרים הקדושים: עם ישראל הוא החתן והתורה היא הכלה וכביכול הוא השדכן והשושבין. פעם מצד החתן ופעם מצד הכלה. על ראש הכלה עטרת כסף, שמלת משי וקטיפה עליה, והחתן מחבקה ורוקד עימה. וכביכול מביט ממרומי מרומיו ונהנה ולוחש למסובים: שישו ושימחו, בני, זיווג נאה הוא זיווג זה, לא נבראו אלא זה לזו...ם
מן המפורסמות הוא, שהמצווה לשמוח ולשתות ביום שמחת תורה, ויהודי סביסלוביץ קיימו מצווה זו כדרך שקיימו כל שאר מצוות שבתורה. אולם איני זוכר אף יהודי אחד שיהא שיכור אותו יום. היו רבים שהעמידו פנים כאילו שתו לשכרה והיו עושים מעשי שיכורים בבית הכנסת. יהודה בן המגיד היה משחק ברצון תפקיד זה של שיכור גמור, ועל צד האמת לא היה שותה מימיו אף טיפה אחת של משקה חריף. היו שאמרו: היהודים קשים להשתכר, והיו שאמרו: נוחים הם להתפכח. הלכה כמי? אך הנה דפק השמש שלוש פעמים על הבימה. הש"ץ ב"והוא רחום" של חול ורוח עצבות של ימות החול קנתה שביתה בלבבות. ם

בתו של הצדיק ר' מאיר מפרימישליין היתה פעם חולה בחג הסוכות, וכשהגיע יום שמחת תורה היתה קרובה למוות יותר מלחיים. כאשר שמח הצדיק בשעת ההקפות כמנהגו, נכנסו אליו החסידים ובקשוהו שיטכס עיצה בדבר ישועה ורחמים לבתו. נכנס הצדיק לחדרה וראה שהיא כמעט קרובה לגסיסה. יצא ואמר בזו הלשון: ם
ריבונו של עולם! ציוות לתקוע בראש השנה השופר ותקע מאיר'ל; צווית להתענות ביום הכיפורים והתענה מאיר'ל; צווית לישב בסוכה בחג, ומאיר'ל ישב בסוכה; צווית לשמוח בשמחת תורה ומאיר'ל הוא שמח. והנה עשית את בתו של מאיר'ל לחולנית ומאיר'ל צריך לקבל את הדבר בשמחה, כי חייב אדם לברך על הרעה, כשם שמברך על הטובה, ופירשו בגמרא: ם
"לקיבולי בשמחה" ולכן מקבל מאיר'ל בשמחה. אבל, ריבונו של עולם הרי הלכה מפורשת היא: "אין מערבין שמחה בשמחה?!" מיד התחילה החולנית להזיע זיעה מרובה ונתרפאה.ם
ם

---