ברוש שלא נטעתי
.בדגניה יש ברוש. גם אצלנו
כשבאו אנשי דגניה לאום ג'וני הם קיבלו כמה החלטות משמעותיות. בין
.השאר אמרו שהבתים שיגורו בהם ייבנו במו ידיהם והם גם ישתלו עצים
כשנוטעים עץ, חשבו, לא רק בדגניה, כשיהודים נוטעים עץ בארץ
.ישראל, הם תוקעים שורש באדמה
לברוש יש רשת שורשים לא-מסועפת. אמנם השורש העיקרי שלו איננו מי
יודע מה –ברוש סוף סוף אינו אורן או מַיִש – אבל הוא פורש אותם
כפי-מידת-צרכו. כך יכול היה הברוש לההפך לשובר-רוח מבוקש: שדרות
הברושים סוככות על מטעים ופרדסים והן נותנות משלהן (חסות, בטחון בפני
.(רוחות סערה) ואילו עצי המטע תורמים משלהם (פרנסה, אפשרות לחיות
.דו-קיום והדדיות, במלוא המשמעות
כשאנשי דגניה נטעו את הברוש שלהם הם לא העלו כלל בדעתם שהוא והם ייהפכו
לסמל. לא כמו היום, שהולכים למומחים ליחסי ציבור ואומרים: אנחנו רוצים להפוך
לסמל (של השן המבהיקה, של המוכר האדיב, של המדינאי הנבון, של ההתיישבות
העובדת) משופם שאנחנו משלמים עבור זה. אנשי דגניה לא חשבו שהם יהפכו
לסמל, או למאות קיבוצים. הם לא התעוררו כל בוקר לראות מה כותבים עליהם
.בעיתון. הם הסתפקו במה שהם כתבו על עצמם
.כשהחברים שלנו עלו על הקרקע פה, בגליל המערבי, גם הם נטעו עצים, והרבה
,עצי פרי ועצי נוי. וברושים. צריפי ואופקי, וכספי, וברוש הביצות
למרות שלא היו אצלנו ביצות. איש הנוי נטע אותם, בחברת צמחיה המכונה
חורש ארצישראלי. בין האלה והחרוב מצאו להם שטח מחיה הברושים, ברושי
.הביצות. בתנאים הנתונים, כשאין עודף מים, הם מראים מפעם לפעם סימני כמישה
בפרדס נטעו ברושים כשוברי רוח. כך גם בצידי דרך הכניסה, להפריד בין
.איזור המגורים לאיזור המלאכה
ילד בשנת הבר-מצווה רצה פעם לכתוב חיבור על תולדות היישוב שלנו על פי
.העצים. מה מספרים העצים, התכוון הילד, אודות התולדות. החיבור לא יצא לו
,הוא נתקל בבעיה: לא נמצא מי שיעזור לו להתמודד אתה. הילד נתקל בשדרה
בעצם שארית שדרה של ברושים, והלך לשאול מדוע העצים האלה גבוהים יותר מכל
הברושים האחרים. כל אחד יכול לראות גם עכשיו את הברושים האלה. אחד מהם
, ניצב ליד המקלט, על הדשא בגבול שכונת הצריפים. שני גזעים וצמרת אחת
.זקופה, נאה. ברושים-תאומים
.לא הרחק משם נמצא חדר שבו גובים עדויות מהחברים על מה שעבר עליהם בשואה
החברים מספרים, בתוך כל הסיפורים הקשים שלהם, כיצד, כאשר חזרו מכל
,הפורענויות שעברו עליהם אל מה שהיה ביתם לפני המלחמה, מצאו שהבתים מיושבים
שכבר נתפשו על ידי עם הארץ. היו ביניהם כאלה שרק התקרבו לבית ולא עמד להם
כוחם להיכנס אליו, אבל גם בבתים אלו גרו אחרים. והם החליטו לבנות את ביתם בארץ
?ישראל. וכאן, פתאום, בא ילד ושואל למה הברוש הזה גדול יותר מכל הברושים
הברושים הללו, עלינו להבין, היו כאן כאשר עלינו על הקרקע. הם ניטעו על ידי
תושבי הכפר שקדם לזה שלנו. פעם ביקרתי בכפר שיך-דנון. תושבים סיפרו לי
שהם עובדים בחוץ, בנהריה, בקיבוצים, בבית ההבראה בשבי-ציון. שאלתי מדוע
אינכם חקלאים כמו בני הכפרים השכנים לכם. נטל אותי האיש בידו, העלה אותי אל
נקודת תצפית, הצביע אל עבר הישובים שלמטה ואמר שהאדמות שלו מעובדות על
.ידי אנשי המושב השכן. הוא קרא בשמות המושבניקים אחד לאחד
באותם ימים גיליתי לתלמידי את סוד הברושים ה"וותיקים", גם הבהרתי להם שאולי
.יש קשר ביניהם לבין המקלטים שאנו בונים
שָנינו כי עלינו להעביר לילדינו מורשת, כי מי שנוטע עצים, חזקה עליו שהוא
תוקע שורש. אל לנו, חשבנו, לגדל ילדים רק על דברים או מישנות. הילדים צריכים
לצמוח בנופים: הם צריכים להתחיות בארץ. מי שמתחיה ואיכפת לו מהעצים, שואל גם
,על הברושים הללו. אין מה לעשות. אם אנו לא נתמודד עם הבעיה, יהיה תמיד מישהו
:עוין ונחרץ בדעתו להדביר – שיזכיר לנו כי הדרך אינה פשוטה
באנו – נטענו – גידלנו במו ידינו – התערינו – והיא שלנו. אני בטוח שתושבי
. מחנות הפליטים בלבנון אינם חושבים מעולם על הברושים, הם רוצים הרבה יותר
.בימינו קורה ההיפך מאשר בחזון ישעיהו – מברושים "מכתתים" לחרבות
הלנצח תאכל חרב? היא שאלה המתלווה לאורך כל חיינו. אולם אם לא שמים את השאלה על"
סדר היום, אין פירושו שהיא אינה קיימת. כאשר הסברנו לילדים שגם לנו כברת ארץ
.משלנו, אמת אמרנו. כשאמרנו שכובשים אותה בעבודה, בזיעה, ולא במלים, אמת גרסנו
אולם כאשר סירבנו להעמיד את הבעיה כבעיה של שתי קבוצות אוכלוסיה, החסרנו
מרכיב אמיתי משאלה. ולכן איננו מתקדמים בדרך האפשרית בה ניתן אולי למצוא
.תשובה, ולו תשובה חלקית
נטענו הרבה עצים. הברושים בחצר שלנו הם יפים. כל אורח אומר זאת, וכך גם
אנחנו מרגישים. כמו אנשי דגניה, גם אנו מתגאים בברושים שלנו. אבל ישנו בחצר
.גם הברוש ההוא, ברוש התאומים. הברוש שלא אנו נטענו
עם עובדות צריך להתמודד, לא להתעלם, שאחרת גדלים הילדים ולפעמים הם אומרים לנו
.שאפשר לראות את השקר על הפנים שלנו
מאת צביקה דרור / קיבוץ לוחמי הגיטאות
חזרה
נטיעה ראשונה ביסוד המעלה
(ט"ו מאות אילנות, בט"ו בשבט 1894)
ב"ה, יום ב' לסדר "כי ילך מלאכי לפניך והביאך וכ"ו", שנת
.ויתברכ"ו עשרים ושנים בחודש שבט, פה צפת, תובב"א
.שלום לחותני היקר וכ"ו ת"ל החיים והשלום פה עמי וכ"ו
בשבוע העברה ת"ל נטענו בהגן אשר הוא בשותפות עם כל החברה
יותר מחמש עשרה מאות אילנות נטיעות, מהם שבע מאות ושמונה
אתרוגים… ומאה רימונים. ועוד נטע אם ירצה השם כמה מיני
נטיעות, כי חוץ ממה שיהיה ריווח גדול מהפירות, כאשר יעזור
השם יתברך שיהיה בהצלחה, הלא גם כן נצרך לבריאות, כי
האדם עם עץ השדה הוא חברה אחת וזה בלא זה אין להם חיים
טובים. לזאת ראשית עסקנו הוא בנטיעות, כי כן הורה לנו הבורא
:עולם טרם כל לעסוק בנטיעות כי גם הוא עשה כן, כמו שכתוב
"...ויטע ה' אלוהים גן בעדן"
מתוך מכתב ר' אליעזר פישל סאלומון אל חותנו
חזרה
חג הנטיעות בעמק הירדן
היה הדבר למנהג בשנים האחרונות: המורים אשר במושבות הגליל
התחתון מקהילים את תלמידיהם בחמישה עשר בשבט, ובאים
לדגניה לנטוע שם עצים, ומפני מה לדגניה דווקא? משום שאדמת
דגניה אדמת העם היא, קנינה של "הקרן הקיימת לישראל". עוד
,לפני הנץ החמה מתחילה תנועת המסע של הילדים. באים ברגל
באים רכובים על סוסים, ונוסעים בעגלות ומקהלות של מנגנים
.בכלי שיר בראש
שמונה מאות ילדים באו הפעם. על כל פני כיכר סמוכה לשפת
הירדן הוכנו ארבע מאות שתילים לנטיעה. שני ילדים ליד כל
שתיל. שני ילדים - ושתיל, שני ילדים - ושתיל. היום בהיר. אחד
מאותם הימים הבהירים, ההדורים, אשר בעמק הירדן, בגדי הלובן
של הילדים וקרני שמש החורף מוסיפים לכל ובכל לווית חן של
יום טוב, בני דגניה עסוקים מאד. חרדים הם לקבל את פני האורחים
הצעירים בסבר הפנים הראוי להם. שמונה מאות ילדים עומדים ליד
ארבע מאות שתילים - ומחכים, והנה ניתן האות. המנגנים מכים
בכליהם, מיד מרכינים כל הילדים כאיש אחד ראש ומורידים את
.השתילים לתוך הגומות המוכנות מראש. כולם שקועים בעבודה
.לא תשבע העין מראות את הכיכר הזרועה עצים וילדים
אדם - ועצים, עצים - וילדים. אלו ואלו יכו שורש בארץ, יפרחו
.ויגדלו, ברית כרותה בין ילדינו ובין האדמה והעץ אשר עליה
.וגדל העץ וגדל הילד
ושנים תעבורנה. והיה בבוא האיש, לאחר שנים, לסייר את הסביבה
.ורחשה נפשו אהבה אל המקום הזה ואל העץ אשר בעצם ידיו נטעוהו
:ואל אזני הגיעו דברי ילדים לאמור
...כאשר אבוא בעוד שנה, אגש מיד ואראה אם גדל עצי
חזרה
חג הנטיעות הראשון בתל אביב
(ב"אחוזת בית", תר"ע (1910
אחוזת בית שלנו לובשת לאט לאט צורה יפה, הרחובות כבר
נתיישרו עוד מעט ויתחילו לרצף אותם. התושבים מרגישים
את עצמם בטוב - - - מרחב ונקיון - והילדים מאושרים. כאן
נערכה להם ולכל ילדי בתי הספר שביפו חגיגה נהדרה בחמישה-עשר
.בשבט, ורבה היתה השמחה
(הפועל הצעיר 8, תר"ע)
עד עכשיו היו ילדי בתי הספר יוצאים לטיול אל "המדבר", פעמים
היו מגיעים עד "עץ הגג" שעמד יחידי במדבר החול, היא השקמה
,העתיקה והענפה שבמקומה בנו את בית הועד הפועל של ההסתדרות
ברחוב אלנבי. שם היו נחים וחוזרים העירה. לפני שנתים (בשנת
תרס"ח) כשהסתדרות המורים הכריזה ראשונה על ט"ו בשבט, שהיא
עושה אותו מכאן ואילך "חג הנטיעות" לילדים, הוצרכו הילדים
ללכת למיקווה ישראל. עכשיו הלכו הילדים לשכונה היהודית החדשה
לעשות שם את חגם. ומאושרים היו ילדי אחוזת- בית להכניס את
אורחיהם-חבריהם ורבה היתה השמחה גם של האורחים וגם של מכניסי
.האורחים
(מתוך "ספר תל אביב" בעריכת א. דרויאנוב)
חזרה
מדברי הרמב"ן
,'נצטוינו לרשת את הארץ אשר נתן לנו ה
,ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה
:והוא אמרו להם
",והורשתם את הארץ וישבתם בה
(כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה" (במדבר ל"ג
,אם כן היא מצות עשה לדורות
.מתחייב כל אחד ממנו ואפילו בזמן גלות
(הרמב"ן)
חזרה
עבודת האדמה היא נחמה - ר' יהודה אלקלעי
"(כי גדול יום יזרעאל" (הושע
,גדול היום שיתקבצו ישראל לעשות ישובים
...לעבד את האדמה, לחרוש ולזרוע, לבנות ולנטוע
להעלות ארוכה ומרפא לכל תחלואינו ולכל מכאובינו
אין לנו תקנה אחרת, כי אם לישב את ארצנו הקדושה. עבודת
.האדמה היא נחמת הארץ, גאולת ישראל
שימו לבבכם ומגמתכם אל המטרה הקדושה
:להחזיר שכינתו לציון בישוב ארצנו הקדושה
,אחיכם בני ישראל הנדכאים והנרדפים, הנידחים
-
הטרופים והמטלטלים הנודדים ללחם
צמאה נפשם לאלוקים ועיניהם תלויות, רואות וכלות
,כל הימים גם לילות אל ישוב הארץ, אולי ימצאו מנוח
.ושם ינוחו יגיעי כח על שולחן אביהם שבשמים
(ר' יהודה אלקלעי, ממבשרי הציונות באמצע המאה ה- 19)
חזרה
נטעתי ברוש במוצא (תרנ"ח) - ב. ז. הרצל
בשלוש וחצי נסעתי עם וולפסון, בודנהיימר ועם האכר ברוזה
אל המושבה השוכנת ביפה נוף, אך העניה עדיין במאד מאד - אל
מוצא. שם החל האיש הצעיר והחרוץ הזה לפני ארבע או חמש
שנים לעבוד את אדמת הטרשים הקשה מאין כמוה. וכבר הוא
רואה פרי בעמלו הרב, כבר מתחיל הוא לקצור את אשר זרע. הנסיעה
על פני דרך ההרים יפת המראות מירושלים למוצא, המזכירה
במיקצת את הפירנאים, עברה עלינו מתוך קלות, בספר לנו האכר
ברוזה על התחלותיו הקשות. פעם אחת כאשר פיתח הסמדר של
הגפנים באו בלילה צבאים ואכלוהו. אז שכב שלושה לילות
,רצופים עם הרובה, אף על פי שיש כאן לעיתים קרובות צבועים
.ולא עצם עין שלא להיות טרף לשיני הצבועים
?מתי נכבשה אדמה ביתר גבורה
,במוצא נטעתי על חלקת אדמתו של ברוזה, ליד מורד הסוכך
.הפונה את עורפו לסט' ג'ון, ברוש צעיר, וולפסון נטע דקל קטן
ערבים מספר עזרו על ידינו יחד עם האיכרים ברוזה וכץ. בחשכת
.הלילה שבנו לירושלים
(
ספר הימים של הרצל, כרך ג', על ביקורו בירושלים, בנובמבר 1898
)
חזרה
