יש וצריך להרוס בית- כנסת בכדי לבנות על מקומו בית-כנסת חדש / ח. נ ביאליק

 

טל, בני הבכור, יציין באייר השנה, 13 שנים להיוולדו. לשמחתי, הוא לא יציין זאת בבית-כנסת ובעלייה לתורה. במקום זאת, הצעתי לו (והוא הסכים, אפילו די בשמחה אני חושב) לערוך טיול בארץ בעקבות משפחותינו ובאתרים בעלי משמעות יהודית וציונית. כדי להבין כיצד זה הגענו לפתרון זה, אשתף אתכם במחשבותי אודות הטקס הזה- ה"בר מצווה".

 

בר-המצוה, כמו כל מועדינו החגיגיים, שורשיו בעולם העתיק. משמע, לפני "המפץ הגדול" של המודרנה. כמו כל טקס או סמל תרבותי, הוא תוצר תנאי הסביבה והתודעה של זמנו (אי-שם לפני כאלפיים שנה). ממקורות שונים אנו יודעים כי טקס בר המצוה היה פרי החלטת עולם המבוגרים (רב או הורים או קהילה) שעיתוי כניסתו של בן המצוה (ובחלק  מהמקורות, אנו עדים אף לתשומת לב רבה גם כלפי הבת) היה משמעותי מאד עבורם. בעולם העתיק, לא רק זה היהודי, היתה חשיבות רבה לתפקוד החברתי של כל חבר בקהילה או במשפחה המורחבת, בעיקר סביב 2 שאלות קיום מכריעות: נשיאה בעול הקיום הכלכלי והיכולת או ההרשאה להביא ילדים לעולם. בעולם העתיק, התשובות החיוביות הללו ניתנו באבחה אחת, בתום תקופת-חיים קצרה ביותר שבסופה מחוייב היה הילד להיכנס לעולם המבוגרים על אחראויותיו הכבדות (מה שייכנס, לימים, בשפה היהודית תחת הכותרת "עול מצוות").

 

בר המצוה, אם כן, נמנה על מה שמכונה בסוציולוגיה "טקס מעבר". בשונה מטקס שהוא "חג" (ומכאן, לעולם מחזורי) הרי שטקס המעבר שואב את תוקפו מן העתוי בו הוא מתרחש. תפקידו החברתי בתרבות הוא לסמן לחתן השמחה  וליתר משתתפיו כי הוא נכנס בעל זהות אחת ויוצא, בתום הטקס, בעל זהות אחרת, חדשה לחלוטין. באופן זה, ניתן להבין מדוע טקסי המעבר האחרים כמו לידה או לוויה, ממשיכים גם בימינו (וכנראה לעד, כל עוד תהיה חברה אנושית) להוות טקסי-חיים משמעותיים ומחייבים: החי הפך למת, או הולד הפך לתינוק. ובהמשך לכך, רק במהופך, ניתן להבין מדוע נתדרדר מעמדם של טקסי הארוסין ו/או הנישואין, כיון שבשונה מימים עברו, אין באמת משמעות כלשהי לחיים שאחרי הטקס וכשהמציאות איננה משתנה מן הזמן שלפני טקס המעבר לזה שלאחריו, הנפגע הראשון הוא טקס המעבר עצמו שאיבד מתוקפו וחיוניותו.

 

נחזור לטקס בר-המצוה.

בעולם העתיק היתה, קודם לכל, המציאות החברתית על תפקידיה הכלכליים, המשפחתיים, המשפטיים, הגופניים והפסיכולוגיים. לאחר מכן, באה התרבות ויצרה טקס שיתן את הגושפנקא הסמלית והתרבותית. החל מהמאה ה 18, עם  יצירתו של שוק העבודה המודרני, עם גילויי זכויות האדם והיחיד, עם פיתוחו של בית- הספר ועם התארכות תוחלת חייו של היחיד, החלה להיווצר תקופה חדשה בחיי האדם, היא "גיל הנעורים". תוך מספר דורות מצומצם, החלה התרבות לגלות כי נוספה חוליה מרכזית בשלבים המוקדמים לגדילתו של היחיד שבדורות קודמים, לא נכחה כלל (למעט, כתקופת-ביניים קצרה לקראת העמידה במבחן הבגרות הסופי והמוחלט כמו המסע ביער אצל האינדיאנים או העליה לתורה אצל היהודים). כמו הליך התנתקותן של היבשות מאז היווצרותן כגוש אדמה אחד גדול, אנו עדים למסע התרחקות בן כ 200 שנה לפיה יבשת התרבות מתנתקת מיבשת המציאות: טקס בר המצוה נשמר בקפדנות ובשמרנות, למרות שאין לו כל אחיזה במציאות החברתית כיום. כל תוקפו בא לו מן העבר, לא מן ההווה (שכפי שנטען כאן, הוא-הוא התוקף הבלעדי לטקס המעבר). לילד או הילדה העוברים מגיל 12 לגיל 13, אין כל משמעות בעיני חברת המבוגרים: המדינה לא חוקקה שום חוק ייחודי לגיל זה (חוק הקטינים חל מגילאי 16), ההורים ימשיכו להתפלא/להתאכזב מהמשך אי מוכנותם של ילדיהם להמשיך ולהתפנק ולא לקחת אחריות על שום מימד מחייהם וכך גם הקהילה הסובבת, לא תשאל עצמה האם אותו ילד של השכן הוא כעת "נער" או "בוגר". תמונה זו נכונה לכל העולם המערבי ואפילו בקרב קבוצות אורתודוכסיות, חל פיחות אדיר ביחס למושגי האחריות והעצמאות של מתבגריהן וגם אצלן, לרוב, לא נמצא כל הבדל מהותי בחיי המתבגרים מלפני הטקס ולאחריו.

 

חשיבותם של סמלים מתחזקת, דווקא בעיתות נתק או מהפכה או חילופי הזמן. כך, למשל, ניתן להסביר מדוע נאבקו הקבוצים בעידן היוצר של המהפכה הציונית, על קיומם של החגים, קבלות השבת, ברית המילה וטקסי הלוויה. זוהי דרכו של האדם המודרני לחוות ולספר לעצמו כי הוא ממשיך את עברו של העם, למרות שבהווה, חייו שונים כ"כ מחיי אבותיו. המשכיות זו של העבר, עברה דרך הצורך להתאים את תכני הסמל לערכים החדשים, אך לא לוותר על ההווה, כלומר על העיתוי (את חג השבועות ותהלוכת הטרקטורים של קבוצי עמק חרוד הקפידו לציין בו' ניסן, כלומר בחג עצמו, שבו, כידוע, חל איסור מלאכה).  בעוד שחגי לוח השנה אדישים לחייו של האדם ולכן, את תוקפם הן מקבלים מהטבע או ההיסטוריה או האל, הרי שטקסי המעבר נובעים ומחייבים את השלב המדוייק בו נמצא האדם היחיד. טקס המעבר חייב להיות כמו שעון מדוייק, שאחרת יפספס את המועד והזמן שעליו יצביע יהיה זמן של מישהו אחר (של ילד אחר, שחגג אותו טקס במאה ה 12, לדוגמא..)

 

אז עלינו להחליט: האם לדבוק בסמל או בזמן?

הדבקים בסמל, כלומר בטקס בר המצוה, ממחישים את היות התרבות היהודית מחוץ לחיים. גם אם יחדשו את מילות ההפטרה וידרשו דרשה מפוארת משל הילד, גם אם יקיימו בבית כנסת רפורמי ולא "של הדוסים", גם אם יהדרו מצוות ויוסיפו 13 משימות בקבוץ,  גם אם יקיימו עליה לתורה בכותל, או ישלמו הון תועפות למסיבה מלאת זיקוקי די-נור (ולא נשכח את המשפט האלמותי: "ותודה להורי שהביאוני עד הלום"), אצל רובם המכריע, לא יהיה לטקס שום תוקף או משמעות ביום שלמחרת, מלבד התמונות במחשב והטיול המובטח לחו"ל. בטווח הארוך, יהא טקס זה בגדר עוד ביקור במוזיאון היהדות, והנצחתה כתרבות חנוטה ומתה. לא פלא כי אצל רבים מאיתנו, החילוניים, הפך טקס בר המצוה לפעם האחרונה בה נתקלנו בדבר הזה המכונה "יהדות", שזה ממש היפוך הכוונה המסורתית לפיה שימש טקס בר  המצוה כשער הכניסה לעולם היהדות. הן אצל הדתיים (לסוגיהם) והן אצל החילוניים (האנטי והפתוחים), ישמש בר המצוה כסמל תלוש, לא חי, כזה שאינו משוחח כלל עם חייהם ,אלא עם חייהם של מליוני יהודים שחיו לפני המודרנה, אשר עבורם, אכן שימש הטקס הזה, כסמל חי ומדוייק לחייהם. דווקא משום שאינני מוכן שיהדותי תיהפך ליידישקייט , למשהו שצריך "כי כולם", אני רוצה ליצור טקס מעבר אמיתי, חי, רלוונטי. כלומר, הבעיה איננה בטקס(ט) אלא בקונטקסט. אין חשיבות ל"איך?" אלא ל"מתי?".

 

בתור התחלה, אני מציע לכל שואפי חיבורן מחדש של "יבשת היהדות" ו"יבשת היהודים", לעצב טקס יהודי חדש, בעל אחיזה במקורותינו, שירגש ויעלה אותנו לגבהיה של החגיגיות הטקסית, שבעוד מאה שנים ייחשב ממהותה של היהדות ואחד הטקסים החשובים שבה, הלא הוא הגיוס לצה"ל. זהו טקס מתחייב, העונה לכל הקריטריונים שהציבו קדמונינו לשאלה מהו טקס מעבר חי: 1. שהנכנס אליו, יוצא בעל זהות חדשה לחלוטין. 2. שכל משתתפיו – חתן השמחה, ההורים והקהילה והמדינה – מכירים במציאות חייו החדשה. 3. שיש לו עמדה אמיתית במבחן בכניסה לעול המבוגרים כגון: אחריות על האחר, הרשיון להרוג, להתקיים באופן יותר עצמאי ביחס לזמן שהייתו בבית ועוד. 4. הכי חשוב – שהוא מתמצת באופן חווייתי ערכים ואורח-חיים שאנו מקיימים ומאמינים בהם ממילא, בכל יתר ימות השנה. במובן זה, נתקן את סמל בר המצוה מהתלישות שבו, ונחזק את חיינו היהודיים כאן בארצנו.

 

(ועוד לא אמרתי דבר על רצונם של חילונים רבים לעשות בר מצוה "כמו שצריך", להתחפש לדתיים ולהיכנס לבית כנסת ולעלות לתורה. עד שלא נשכיל לקיים ,כחילוניים, את כל רגעי הקדושה שלנו, מהפכתנו לא תושלם. אבל זה לפעם אחרת...)