אלה הם בחורים אמיצים, שאני מכירם יפה. בחורים עניים, ולא סיימו אלא כמה כיתות נמוכות. באו אצלי אחרי מותו של דון בנדיטו, כדי לשאלני, מה יש לעשות. שקלנו בדבר ובאנו לכלל דעה, שצריך לעשות פומבי לאמת. את האמת היה דון בנדיטו מחבב ביותר. הדרך היחידה לעשות לו יקר היא לפרסם את האמת ברבים. הבחורים מוכנים לכל דבר, ובלבד שיהא בו משום כיבוד רוחו של בנדיטו.

​

ולפיכך ייסדו קבוצת סופרים של אמת. בלילות הם עולים על אפניהם ויוצאים, מזויינים בפחם ובגיר, אל הקהילות השכנות, וכותבים על הכתלים את האמת הזאת : "דון בנדיטו הורעל", התווכחנו, האם צריך להוסיף דבר כלשהו, ובאנו לכלל דעה, שלעולם אין להוסיף על האמת אפילו כקוצו של יוד, שעל ידי כך היא פוסקת מלהיות האמת, אחרי יישוב-דעת גמרנו בהסכמה אחת, שאין להוסיף לאמת אפילו דבר שיהא בה משום חיזוקה, לפי שאין חזק מן האמת הטהורה והפשוטה, לפיכך החלטנו לכתוב בכל מקום, לכתוב בלי הרף,  עד שיהא שגור במי כל הבריות:

​

"דון בנדיטו הורעל", נכתוב דבר זה בפשטות ובדיוק, בלי להוסיף אפילו סימן-קריאה. וגם הללו, המסרבים להבין, בעל-כרחם יבינו, כשנראה, שישנם אנשים, אשר אמת זו מתחילה להשתכח מלבם, נשוב ונכתוב על הכתלים : "דון בנדיטו הורעל", והללו שהיו מתאווים לשכחה – בעל-כרחם יזכרוה. כעוג זהו תפקידם של סופרים אלה.

​

[...] אין אתה יכול לשער, - אומר דון פאולו, – מה זה היה לארץ כארצנו, אילו נמצאו בה מאה אנשים צעירים, המוכנים לוותר על כל נוחיות, אנשים בלתי משוחדים, הגאולים מטירוף של קנין פרטי, של מין, של קריירה, המאוחדים על יסוד של גילוי-לב מוחלט, של אחווה מוחלטת. מאה אנשים צעירים, המשיבים על כל שאלה באמת, האומרים בכל מקום את האמת, רק את האמת, והחיים לפי האמת. אנשים צעירים, הניכרים לא לפי הסמל הנתון בדש הבגד ולא לפי המדים, אלא לפי אורח חייהם.

 

[...] עם האנשים שהזכרת את שמם, כמו עם האנשים שאתה עתיד להתוודע אליהם, כרות ברית של ידידות! רק לכשתזכה בידידותם, רשאי אתה לנסות ולהסביר להם, כי אין הכוונה לקבוע נוסחאות הדשות, אופני ברכה חדשים או חולצות בצבע חדש, אלא אורח חיים חדש. אם להשתמש בדיבור עתיק, הרי הכוונה היא לחזור בתשובה, הכוונה היא – להיות לאדם חדש, אולי די לומר: הכוונה היא להיות אדם, במשמעותו האמיתית של דיבור זה. כל כך התרחקנו מן האדם, עד שאיש המשווה את עליבות הווייתו עם מה שהיה יכול להיות, לבו מתפלץ בקרבו, ולפתע-פתאום הוא מתגלה לעצמו כבעל-מום, מחולל, מושחת, מושפל. כל מהפכה, בשרשו של דבר, חוזרת ומשיבה על אב-שאלה זו: מהו אדם? ישנם נברוטיקים שבשבילם המהפכה היא שכרון, התלהבות לירית: "מוטב לחיות יום אחד כלביא ממאה ימים כשה!", ואלו בשביל דלת-העם המהפכה היא דבר אחר: היא גאולה, צורך בפשטות ואחווה, דחיית הגורל של הלביא ושל השה גם יחד, שאיפה לגורל, שיהא הולם, סוף סוף, את כבודו של האדם,  המהפכה, – אומר מוריקה, – היינו, לא להיות עוד בודד, אחד מול אחרים. זהו ניסיון להיות בצוותא ולא להתיירא עוד. זהו הצורך באחווה.