שיחתנו קלחה כמעיין. לא, לא שיחתנו. רק היא היתה הדוברת ואני הקשובה. עניתי כנגדה, מדי פעם, מלה ושתיים ביידיש שלי, הצברית, הדלה, הגרוסה בין שיני כחצץ. ספר החיים שלה נתדפדף לעומתי, דף אחרי דף. מה יש בו ומה אין בו: יש בו יהודי נודד. יש בו שואה, יש בו מוות. יש בו פרטיזאנים. יש בו יהודים בוגדים ויש בה נוכרים מחסידי האומות. יש בו קציני ס.ס. ויש בו קצין ס.ס.ס.ר. יש בו כבשן ויש בו שלג סיביר. נערה יהודיה בודדת בצבא האדום - - - ומה אין בו: נעורים של שמש ועלזה.

- - -
ליל חג העצמאות גאה בנהרה, שירה ושמחה. על הדשאים שמסביב לחדר-האכילה נקשרו שרשרות של אורות, הוצבו דוכני משחקים, משקאות צוננים וממתקים. מנגינות עליזות הרעיפו נועם וחג. הכל צהלו. גם הם, היא ושני ילדיה היו עליזים. שיחקו והתרוצצו בקהל. פגשתי בהם. לאחר-מכן, נתכנסנו לאולם ופצחנו בשירה אדירה ונתקשרנו ברונדו גואה בעוצמה. מי לא שר ומי לא רקד: ילדים עם הורים, נערים עם קשישים, עולים עם ותיקים. גם היא. נתקלתי בה בתוך הנחשול. בשעת-חצות, נתקבץ צוות מזומן לשירה. שרו שירי "היו זמנים", מאז העליה הראשונה ועד היום הזה. שרו בליצנות את "שאו ציונה נס ודגל" ואת "פעם אחת, בחור יצא". הקהל היה שותף לצוות, וענה לעומתו במצהלות צחוק ושיר, רקיעת רגליים וטפיחת כפיים.

לפתע, במעבר חד ומדהים, קמה היא ופתחה בשיר, ביידיש. קולה היה נעים. זימרתה מסולסלת. שרה במתח וגלשה מדי-פעם לזיוף-מה. דרך שירתה היה נכרי והלחן – מלא יגון. המלים סיפרו על ילד יהודי שאבד לאמו-הורתו, בדרך לכבשנים.

מי שחש ומי שהבין ומי ש - האולם המלא אדם, קפא. ליד כותל-צפון ישב הנוער. לאו דווקא ילדי בית-הספר. אבל בנים. מהם כבר אבות לילדים. - - -
פתאום התחיל להידרדר הצחוק. הנה, הנה ידבק בילדים הצעירים. כמגיפה יאחז בכל קפאתי על מקומי. על ידי עמדה רעיה. נערה. היא חייכה בעווית של טרם-בכי. רציתי לעזור לה ולי. אמרתי לה: היא טעתה בבחירת השיר. כאן שרו בצחוק והיא שרה ב"אמת."

האשה הזרה החווירה ונתקפלה, המלה קפאה על שפתיה. כמו נשברה. וברחה החוצה.

- - -
את יודעת – אמרה – כשהילדים צחקו ממני אז, כששרתי, ברחתי החוצה, בכיתי כל הלילה ואמרתי- לעצמי: גם פה הם אנטישמיים! אין הבדל. גם ה ם לא רוצים לשמוע על יהודים. מה חסר להם? מה אתם יודעים?
מה אתם יודעים – חזרה – אתם אומרים שהיהודים והישראלים עם אחד. לא, זאת לא אמת - - -
לא העליתי על הדעת שכך תנקוב האמת בתודעתה. שתדע לבטא כמו, את הדבר הנורא שאירע בחג-העצמאות!
 את יודעת – אמרה – באותו לילה, החלטתי להפסיק ללמוד עברית. למה לי עברית? אינני מדברת די שפות?
למה לי להבין אותכם? אתם מבינים אותנו? רק לפני זמן קצר חזרתי שוב ללימודים...
- - -
והנה, הרגישה במועקה שלי ורצתה לחלץ אותי הימנה. ניסתה לחלץ. אמרה: וראיתי שהחברים לא צחקו ממני. רק הנוער. אבל אתם ההורים של הנוער הזה! ולא יספה.