החיילים הצעירים שמתו לא ידברו,

ובכל זאת ישמע קולם

בחלל הבתים שהדמימו:

יש להם דומיה, המדברת בעדם בלילות,

ובהכות האורלוגין.

 

הם אומרים:

צעירים היינו ומתנו -

זכרונו!

 

הם אומרים:

עשינו ככל אשר יכולנו

אך אם לא יושלם המעשה

והיה כלא עשינו.

 

הם אומרים:

מיתותינו לא שלנו הן,

כי אם שלכם.

ואשר תעשו מהן -

רק הוא יהיה משמען.

 

הם אומרים:

אם חיינו ומיתותינו

נועדו לשלום ולתוחלת אחרת,

או חלילה היו לשוא -

לא נוכל עוד לומר.

אתם החייבים לומר זאת!

 

הם אומרים:

הנה ציויונו לכם את מיתותינו,

תנו להן את משמען:

תנו להן קץ למלחמה ושלום אמת -

תנו להן ניצחון הגומר מלחמות

ועושה שלום.

תנו להן את משמען.

כי צעירים היינו, -

 

אומרים הם:

מתנו -

זכרונו, אתם החיים!