אל תגידו כי איננו
דם אבינו המכבי;
כי שלוש טיפות ממנו
נמזגו בדם לבי.
 
זו כצבע ים כנרת,
זו כשלג, זאת זהב;
על הדגל, על הסרט,
על הראש ובלבב.
 

זו כתכלת היא רקיע:

גובה, אופק, עוז מעוף -

לעולם תמריא, תגביה

רוח עבר מול אין-סוף.

לעולם תצמא נפשנו

דע, יופי, טהרה:

ותצא מהר קודשנו

האמת שהיא תורה.

 

אך יש עוד טפה, יש אגל
לא הכרנו עד היום.
הוא איננו על הדגל
הוא בלב והוא אדום.
 
עת יפרוץ אויב מארב –
אז נקומה ונצביא:
חי הנוער, חי החרב,
חי הדם המכבי.

 

לבנה זעת המצח,

היוצרת, הבונה -

היא תזריע זרע נצח

בשדה ובגינה.

 

היא בחול תצמיח ארז,

על צורים תפרה כרמל:

היא תבנה, מבוז והרס,

את מולדת ישראל.

 

והפז הוא אור השמש,

הבוקע את הליל,

לעולם יריב באמש

ובעושק ישראל.

לאביון, לגר, לעבד

בכל ארץ, בכל דור

לעולם יביא הזבד:

אור הצדק, אור ודרור.

 

נס עמל חירות וטוהר,

נס הדור הבנאי,

אל תירא, כי חי הנוער,

חי וער חשמונאי.