הפעם יש לי רצון לכתוב (דבר הקורה לי לעתים רחוקות) על שאלה שמטרידה אותי מספר שנים, ואף כי היא איננה אקטואלית באופן מיוחד כיום, נדמה לי שהיינו עושים טוב לו היינו מתייחסים אליה. כוונתי לנושא שאני מגדיר כחיי התרבות של קיבוצנו, ובעיקר השבתות.
כשהייתי בבית-הספר ובתקופת עבודתי בתנועה שמעתי וקראתי הגדרות רבות, תרבות מהי. מכל ההגדרות למיניהן למדתי דבר אחד: התרבות של חברה היא הביטוי המעשי - רוחני שהיא נותנת בימי חול ומועד לערכים שבהם היא מאמינה.
למדתי עוד דבר - שתרבותם של אדם וחברה חשובה הרבה יותר מהאידיאולוגיה שלהם - כי האידאולוגיה שמורה למחשבותיו של הפרט ולדבריהם של הנואמים ביום חג - בעוד שהתרבות חיה ונושמת בכל עת ובכל מקום. כשנתקלתי בסתירות בין אידאולוגיה לבין תרבות, לימד אותי נסיון החיים שבדרך כלל יש שקר באידאולוגיה ולא סילוף בחיי התרבות.
בכדי להמחיש את רעיוני, אביא בדוגמה: נקח, למשל, חברה המתיימרת להיות דוגלת בשוויון ערך הפרט - חברה המאמינה ומכבדת את האדם באשר הוא אדם. והנה נאמר שאנו מבלים יום באותה חברה, ואנו רואים אנשים העוברים איש על פני רעהו ואינם מברכים זה את זה לשלום; אנו משתתפים בשיחה של מספר חברים מאותה חברה, ומתברר לנו שהאנשים אינם מאפשרים לזולת להתבטא, נכנסים אחד לדברי השני, מתנצחים, משמיעים את דעתם בלי לשים לב לדעת של הזולת. היינו רשאים לשאול בסיום הביקור שלנו: אם אתם מאמינים באמת בשוויון ערך האדם - מדוע אינכם מבטאים זאת בחייכם? מדוע יש כאן סתירה בין האידיאולוגיה לבין המעשה? או שמא אינכם חשים כלל בסתירה?
נראה לי שהמבחן הגדול של קיבוצנו ושל התנועה הקיבוצית בכללה נתון ביכולתנו לעצב דמות חיי חרבות אמתיים, אשר יבטאו את האידיאולוגיה שלגו בהתנהגותנו ובשפתנו היום-יומיות. השאלה גדולה ורחבה, ואין כל אפשרות להקיף את כולה כאן. אצטמצם בפרט אחד קטן - השבת.
בשאלת השבת ובתשובה שנמצא לה כלולים לא מעט פתרונות היסוד לחיינו. כחברה יהודית וסוציאליסטית לא נוכל שלא לתת ביטוי משלנו למוסד עתיק יומין זה. יורשה לי לתת דוגמה בצורת שיחה בין אב לבנו בקיבוץ (מבוססת על "הנסיך הקטן" בסילוף ובפירוש שלי):
"מה זה שבת?" שאל הבן.
"גם זה מן הדברים שהזנחנו יתר על המידה", ענה האב, "והרי זהו מעשה המבדיל יום אחד מכל יתר הימים ומייחד שעה אחת מכל השעות האחרות. לולא השבת היו כל הימים דומים זה לזה ולעולם לא היינו זוכים ליום חופשה ומרגוע, ולעולם לא היינו זוכים לחוויית חג".
 

זה בעיני הערך הראשון שבשבת - החשיבות שביום חופשה ומרגוע לא רק לנוח ולהינפש, אלא על מנת לתת טעם גם ליום החול וליום העבודה. זהו הטעם הסוציאליסטי, ולא רק הסוציאלי, הטעם השני הוא היהודי. אמרו כבר לפני: בכל תולדות העם היהודי שמרה שבת לא פחות על היהודים מאשר היהודים שמרו על השבת.
חברה כמו שלנו, חברת עובדים, מעמיסה על האדם חובות רבות, אך חייב להיות יום, ובגלל העובדה שאנו יהודים יום זה חייב להיות שבת, בו נוכל, כל אחד כפרט וכולנו כחברה, להתעלות מעל לשגרה היום-יומית.
עלינו לחזור למסיבות השבת, לטכס הדלקת הנרות ולבילוי חברתי בצוותא. ידוע לי על כל הניסיונות שנעשו בקשר למסיבות השבת, שבחלקם הצליחו ובחלקם נכשלו. נדמה לי שהסיבה העיקרית לכישלונות היתה יחס הציבור: באנו,  וחיכינו שמישהו יבדר וישעשע אותנו. יש מקום להתבדר ולהשתעשע, אך בתנאי אחד: שאנו מבדרים ומשעשעים את עצמנו - שיישמר יסוד היצירה העצמית. 

השבת מתאימה גם לבירורים חברתיים לא-שגרתיים. אנו חברה גדולה וגדלה, יש לנו הרבה ללמוד ולשמוע אחד מהשני, ואין הזדמנות נאותה יותר מאשר השבת. נדמה לי שאם ועדת התרבות תחדש את ערבי השבת, ואם הציבור יבוא מתוך רצון להיות יחד ומתוך רצון לתת משמעות לעובדה שאנו חברה המאמינה ביצירה משותפת, נוכל לשמור על השבת ואני בטוח שבצורה כזו תשמור השבת גם עלינו.