אין אנו יכולים לבאר את הסיבה הנסתרת והנפלאה, מדוע חסר מן "הספר" כולו, ספר יקר אחד ונפלא מאוד, מדוע נידון לגניזה הספר ההוא, זה שמסופרים בו תולדות הניצחון הגדול ביותר, ניצחון הרוח וניצחון הכוח של עם ישראל, ספר החשמונאים? מדוע גנזו בלשוננו העברית ונשאר לנו באחת מלשונות של ארבע מלכויות, שאנחנו היינו שרויים בה, בלשון היוונית?

קשה לבאר את הסיבה. אולי זה אסון מיקרי, פגע, ואולי יש כאן חשבון.

יש משערים, שגרמו לכך מגמות פוליטיות מצידם של מתנגדי בית החשמונאים, אבל גם על זכר החשמונאים וגם על החג הזה שמר בכל זאת העם העברי שמירה מעולה כי בחגים שמר העם את גינזי נפשו ועברו...

החגים מתרוממים מעל המישור של ימי החול, כמו ההרים המתרוממים מעל המישור של האדמה. וכל הר גבוה מעיד על שינויים וזעזועים שהתחוללו מתחת להר הזה בכמה זמנים עתיקים ושהצטברו בזה אחר זה, ומאז הרימו שטח ידוע מן המישור והגביהו אותו למעלה. כך גם כל חג מעיד על זעזועים עמוקים, לפעמים וולקניים, שהתחוללו מתחת לקרקע האומה, ולא פעם אחת כי אם הרבה פעמים בזה אחר זה.

ואמנם, כשאנו באים לחפור ולחטט מתחת לחג הלאומי, אנו מוצאים מתחתיו שיכבה מתחת לשיכבה ורובד מתחת לרובד, ולא טעם אחד לחג, כי אם טעמים הרבה לו.

יש מגמה מיוחדת בהיסטוריה לכנס ולקבץ את כל המאורעות הגדולים ולרכזם בנקודות זמניות, מסויימות, קבוצות - קבוצות, וכל מאורע שיש בו "מעין מאורע" לחג פלוני ופלוני, הוא נימשך כברזל לאבן שואבת, ולהידבק בחג הזה - - - אין ספק כי חג החנוכה הזה, שהוא במידה ידועה ניטשטש בהיסטוריה שלנו על ידי אובדן הספר, גם לו הגיעה עתה שעתו, שידבקו בו מאורעות כבירים וזעזועים, שהתחוללו בעמנו.
עם תחיית החג הזה, תקום לתחייה לפנינו תקוותנו לגאולה לא רק לזכר החשמונאים, כי אם גם לזכר הקנאים, הפריצים, אשר כבר נמחה שמם מן ההיסטוריה שלנו.

גם הם ישובו לתחייה יחד עם חג התחייה, חג החנוכה המחודש, תחיה שאין אחריה גלות. יחד עם זיכרון הפריצים תבוא גאולה לכל אלה, אשר בקפלם את הספר תחת ראשם, בזמן שהיו חולמים מתוך השעבוד

חלומות חולניים והתגעגעו לתחייה ולארץ המולדת.