לילות הסדר, בימים הטובים ההם בוינה, לא היו משהו מיוחד, כי כל המשפחה הגדולה תמיד
היתה ביחד, גם בכל ליל שבת היינו כולנו אצל סבא וסבתא. בלילות הסדר סבתא תמיד
ערכה מקום אחד או שניים נוסף, כי לא היתה שנה שסבא שלי לא הביא מבית הכנסת
מישהו בלי "סדר" – ואנחנו הילדים למדנו להתייחס אליו בכבוד ולהגיש לו כל דבר
ראשון כי הוא היה אורח מכובד.

כולנו במשפחה שרנו יפה, בהרבה קולות, ולשיר ביחד עם כולם היה תענוג אמיתי. דוד
יוז'י (יוסף), האח הבכור, היה הבדרן. תמיד עצרנו את הנשימה כשהגענו למלה "בִּמהרה", כי
דוד יוז'י קרץ לעברנו, הילדים, ושר בקול גדול "בוּמהרה"! כל שנה אותו הדבר, ואף
פעם לא התעייפנו מזה.

הסדר האחרון היה דבר אחר לגמרי. אלה היו ימי היטלר, והנאצים כבר שלטו בוינה. אין
שמחה, אין צחוק, רק דאגה. דאגה על מה יהיה עם כולנו ובמיוחד מה יהיה עם הילדים. סבתא
שלי כבר לא היתה בחיים, והדודים והדודות אמרו שמוטב כך, מוטב שכבר לא ראתה את סבא
שלי מושלך לרחוב לנקות את המדרכה על הברכיים. סבא שלי כבר לא היה הסבא שהכרתי, שהיה
לוקח אותי על הברכיים וקורא לי ה"עַזֶס פּוֹנֶים" (עזת פנים) שלו (תמיד חשבתי
שזה שם חיבה!). על החלונות כבר לא היו וילונות תחרה, אלא קרשים עבים ירוקים, שחס וחלילה
לא יראו ולא ישמעו מבחוץ. סבא שלי לא הביא הביתה בן אדם אחד, אלא די הרבה אנשים שאיבדו
משפחה ובית. שלוש בנות-הדוד הגדולות כבר היו באנגליה, שניים בהולנד, ואני עמדתי
לפני נסיעה לאנגליה לבד, עם "קינדר טרנספורט". עשינו כל מה שצריכים לעשות בליל
הסדר, אבל הכל בשקט ובדיכאון, ואמא שלי בכתה.

מלבד אמא, כל אלה שהיו שם נספו בשואה.