זהותם המיוחדת של יהודי פרס ומדי נקשרת בזרותם בקרב מאה עשרים ושבע מדינות מלכות פרס ומדי. ענין זה שב ועולה לכל אורך סיפור המגילה.

מדוע הופכת זהות לזרות? האם אלו שני פנים של מצב אחד, או שני מצבים שאינם נובעים זה מזה? האם אפשר להיות יהודי בלי להיות זר?

לפנינו ארבעה דגמים של תשובה:

 

 א. מרדכי הזר מול כל השאר

"וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ [...] כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן[...] וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי." (אסתר, ג', ב'-ד')

 

מרדכי מפגין את יהדותו ברבים תוך התרסה בוטה כלפי סביבתו. מנקודת מבטו, זו מהותה של יהדותו. מתברר שמגמה מעין זו ראו חכמינו כבר אצל אבי האומה אברהם. במאה השניה לספירה נדרש הכינוי "אבר[ה]ם העברי" שבתורה כך:

ויגד לאברם העברי" (בראשית, י"ד, י"ג) - ר' יהודה [בר עילאי] אמר: כל העולם מעֵבר אחד והוא מעֵבר אחד.

[בראשית רבה, לך לך, פרשה מ"ב; מהדורת תיאודור-אלבק, כרך א', עמ' 414]

 

ב. הזהות היהודית גוררת זרות ושנאה

"וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בַּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ, וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׁים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֹוה לְהַנִּיחָם. אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָּם [...] (אסתר, ג' ח'-י"א)

 

המגילה מלמדת כי היהודי נתפס כ"זר" לא בעיניו בלבד אלא גם בעיני העולם. זרות זו אף הובילה לא פעם לאורך ההיסטוריה לגילויי אנטישמיות. מצוקה דומה חוו למשל יהודי תימן בעיצומם של ימי הביניים, כאשר הועמדה זהותם היהודית במבחן. בצרתם פנו הם אל הרמב"ם (ר' משה בן מיימון 1135 - 1204), מגדולי המנהיגים, הפוסקים והפילוסופים היהודים בכל הזמנים. בתשובתו, עומד הרמב"ם על אופיה של הזהות והזרות היהודית בכל הזמנים:

שבתורה הזאת הבדילנו הבורא משאר בני העולם [...] ומפני [...] שייחד אותנו הבורא במצוותיו וחוקיו והתבארה מעלתנו בכללותיו ובמשפטיו [...] קנאונו האומות כולם על דתנו קנאה גדולה, וילחצו מלכיהם בשבילה לערער עלינו שטנה ואיבה [...] ואין לך זמן מאז שנתנה לנו תורה זו עד זמננו זה, שכל מלך גובר [...] שאין תחלת כונתו ודתו לסתור תורותינו ולהפר דתנו באונס ובנצוחן בחרב [...]

[רמב"ם, אגרת תימן[

הרמב"ם קובע שזהות היהודית נבדלת מעמים אחרים בגלל התורה והיא מובילה בהכרח לזרות ואף לשנאה. אנחנו זרים בשל היותנו מיעוט בעל זהות דתית מיוחדת בתוך רוב שזהותו שונה משלנו, ונהיה כך תמיד, עד לבוא הגאולה ולתיקון העולם.

ג. יהודי בביתך, ואדם - בצאתך

"לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ, כִּי מָרְדְּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא-תַגִּיד." )אסתר, ב', י')
 
בניגוד לדרכו של מרדכי עצמו, הצעתו לאסתר היתה דווקא כי תסתיר את זהותה היהודית, ובכך תגן על עצמה (היו גם מי שראו בכך גנאי).

ואכן, מתברר כי לדעתם של חז"ל יהודים רבים בפרס ומדי של אותם ימים טשטשו את זהותם היהודית (כפי שהדבר מתבטא למשל בשמותיהם הפרסיים) וניסו להתערב ולהיטמע בקרב סביבתם. בענין זה מותחים חז"ל ביקורת קשה על היהודים שהשתתפו ונהנו ממשתאות אחשוורוש (ראו מדרש אסתר רבה, ב', ואילך).

דרך מעין זו נקטו לפעמים יהודים כאשר איפשרו להם הגויים להשתלב בקרבם. דוגמא מובהקת לכך אנו רואים בתקופת ההשכלה בגרמניה (מאות 19-18). ברוח זו הציע ליהודים משה מנדלסון (1729-1786), אחד הפילוסופים היהודים הבולטים באותה תקופה, להשתלב ככל יכולתם בסביבתם הנוצרית:

קבלו את הנמוסים [המנהגים המקובלים] ואת החוקה של הארץ שאתם גרים בה, אבל החזיקו בכל עוז בדת אבותיכם. שאו את משאות שתיהן ככל אשר בכוחכם! [...]

[מתוך: ירושלים[

לדעת מנדלסון, המשותף בין היהדות לדתות האחרות רב על המפריד, ועל כן מן הראוי 
להדגיש את המשותף ולא את המפריד, ובכך לצמצם את "זרות" היהודי. עם זאת, הוא
מדגיש את התנגדותו להתבוללות מוחלטת של היהודי, כפי שנהגו רבים בתקופתו.

 

ד. מדינה יהודית: זהות בלי זרות

"אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשָׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדְּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ [...] אִישׁ יְמִינִי אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם." (אסתר, ב' 5-6)

 

ניתן לראות בשושלת יוחסין זו מעין תזכורת לכך שסיפור המגילה ותלאותיו יכול היה לקרות רק בגלות; בארץ ישראל יהודי תמיד ירגיש בבית. ואכן, כמאה שנה אחרי מנדלסון, עם תחיית התנועה הציונית, הציע בנימין זאב (תיאודור) הרצל (1860-1904), פתרון דרמטי לשאלת זהותם וזרותם של היהודים:

פתרונה של שאלת-היהודים נתון בזה שיכירו ביהודים בתורת עם, ובזה שימצאו להם מולדת מובטחת לפי משפט-הכלל, שאליה יהגרו יהודים, לפי טבע הדברים, מאותם חלקי העולם שבהם הם נתונים לדיכוי; שכן הם יבואו לשם בתורת אזרחים, דווקא משום שהם יהודים, ולא בתורת זרים.

[הרצל באחד מנאומיו]

 

הזהות היהודית מכילה מרכיב אוניברסלי ומרכיב ייחודי . כל אחד מן הדגמים הדגיש מרכיב אחר, ופתר בדרך שונה את שאלת היחס בין הזהות לזרות של היהודי בעולם.
האמנם מדינת ישראל מאפשרת זהות יהודית ללא זרות?

האם אפשר, במדינת ישראל של היום, ללמוד מכל אחד מן הדגמים שהכרנו משהו רלוונטי לחיינו כאן ועכשיו?