למסֹרת ישראל (ולישראלים) יש יחס אמביוולנטי לגשם.

צד אחד ברוך משיב הרוח ומוריד הגשם, המביא את הרוויה הדרושה לנו ולשדותינו לאחר הקיץ השחון.

​

מצד שני, יש איזה פחד קמאי מן הגשם - שלא יפסק ויציף את בתינו וכלנו נאבד בעין הסערה.

בשני מקרים במסרת ישראל אפשר לשים את האצבע על הדואליות הזאת. המקרה הראשון הוא התפילה וקריאת התורה. בחשוון מתחילים להתפלל את "ותן טל ומטר לברכה" - ברכה המבקשת את גשמי הברכה לארץ הצמאה. אבל, בחשוון גם קוראים את פרשת נֹחַ, אולי הסִפור המקראי המבטא באופן הדרמטי ביותר את הפחד הקמאי מפני המבול.

​

המקרה השני הוא ספור חוני המעגל מהתלמוד הבבלי. בספור זה יש בצֹרת בארץ, וחוני (מכשף ארצישראלי מתקופת התלמוד) עג לו עוגה (יעני משרטט מעגל) ועומד בתוכה. הוא טוען בפני אלהים שלא יצא מהמעגל עד שהלה יענה לתפילות העם לסיום הבצֹרת וימטיר גשמים על הארץ. אז אלוהים ממטיר עליו וואחד מבול שמאיים להטביע את ירושלים. חוני מבקש עתה בפני אלהים שימיר את המבול בגשמי ברכה.

​

אז מעבר למוסר ההשכל שהקב"ה מנסה ללמד את חוני, יש כאן גם ביטוי לפחד כפול - מהבצֹרת ומהמבול.

נראה שהאמביוולנטיות הזאת מלווה אותנו עד ימינו אנו - עם שנאת הקיץ הישראלי החם-מדי-פה-וגם-לח-ומגעיל-אולי-נטוס-לחופשה-באירופה-שמעתי-שנורא-נחמד-בלונדון מחד, ועם החמצת הפנים על הגשם, כשזה סוף-סוף מואיל בטובו לרדת אל (ועל) העם, מאידך.

​

אני מניח שהתשובה הפשוטה לכל היחס המֻרכב-לכאורה לגשם היא, שכמו בכל דבר בחיים, צריך שיהיה במידה המתאימה.

​

ובכל זאת, לכל מחמיצי הפנים שֶתִּסְרֹקְתָּם מתקלקלת וכביסתם נרטבת, אני ממליץ: צאו ולמדו מה עשה היורה בשדות העמק - שהשרב ביקש להחריב את הכל ועתה דשא רענן מכסה את פני הארץ מזבולון ועד הרי נצרת.