י"ח ברנר ונתן אלתרמן
גלות, ברנר ואלתרמן
ב 1910, כחלק מניתוח ייחודם של ביאליק וטשרניחובסקי בספרות העברית, כתב ברנר את הדברים הבאים, שיסודם בביקורת הקיום היהודי בגולה, והאמירה שהגולה היא מצב שבו האדם עדיין מקווה לשוב לעצמאות במולדתו. לכן העם היהודי בזמן זה לא נמצא בגולה אלא בגטו, ובגטו לאיש אין צורך בו ואין לו קיום. הפיתרון הוא היציאה מהגטו, אל חיי עבודה על אדמה משלנו בארץ ישראל - ביטול הגולה ושיבה למצב הטבעי של עם עובד על אדמתו.
מִן הַמִּשְׁעוֹל / י"ח ברנר
זכרו, בני ישראל, הבו ונזכור, לא מה שעשו לנו, אלא מה שהננו. אַל תראו גודל בהיסטוריה שלנו – אל תראו גודל במקום שאינו. אל תתחילו מחורבן שני – הרקבון התחיל עוד קודם, קודם שנחרב הבית.. גולים ומפוזרים בכל ארבע כנפות-הארץ, לא חורשים, לא זורעים ולא קוצרים, היינו תמיד, תמיד... הגלות – כל דברי ימינו – אינה רק צרה ואסון, כי אם – בעיקר – עוון אבותינו ועווננו, פשע-הדורות ופשעֵנו, עונש ואשמה גם יחד! כל העמים – יהיו הם מה שהם, יהיה רוחם מה שהוא – אבל הם הם שבראו את עצמם, שחטאו בעד עצמם, חיו, עבדו, מתו ושבו לתחיה, והכל בעד עצמם. הם – ילודי אשה, אבל גם בני-אדם. ארצותיהם, עריהם, מידותיהם, שדותיהם, בתי-חרושתם, שכיות-חמדתם, ספריותיהם – הכל, הכל פרי-עבודתם, פרי-עמלם, של אבותיהם ושלהם, של האתמול ושל היום... ולהם יש! להם יש תרבות! להם יש אחיזה בחיים – הבו גודל להם! לִמדו מהם! חַקוּ אותם! כי אנחנו, בני העם הזקן והגדול – מה אנו ומה חיינו? מה יצרנו? סרסורים היינו, סרסורי-ממון וסרסורי-רוח! במה עסקנו ברוב המכריע של ימינו חיינו? בלימוד סניגוריה על עצמנו! מה פעלנו? אנחנו היינו נפעלים ונשפעים תמיד! אנחנו היינו תמיד, למרות גאותנו האווילית, לא יותר מאמצעי, לא יותר ממלאי פוּנקציות ידוּעות. היסטורייתנו היא היסטוריה ארוכה של משרת עצל מקבל-אוכל ומוּלקה ברצועות...
אבל לא על רשעת-אחרים נחרוק את שינינו...
טִבענו אנו – האם יכולים אנו להגות כבוד אליו? הלאה, הלאה, אפוא, ההאשמה הכללית, די להאשים את כל העולם! אנו היינו מימות יבנה, ועוד קודם להם, אנשים גרים ונודדים, חסרי אדמה וחסרי עבודה, סרסורים היינו, תלויים באחרים, ויחד עם זה מכעיסים את האחרים, ומה הפלא, שאלה האחרים שונאים אותנו? מה הפלא, שצועני-העולם נעשו לצנינים בעיני כל העולם? ומה הפלא, כי בסוף-הסופות באנו עד משבר וכוח אין? עתה, כשבאירופה אין בנו צורך עוד! מה הפלא, שאחרי נדודי שנות אלפים בעסקי-הבל, הננו עומדים דלים ורשים בכל, בגשם וברוח, כאילו תמול נולדנו...
הנה עמֵנו, עמנו בן עשרת המיליונים, לגלויותיו ולתחומיו, שאצלו עומדת על הפרק לא שאלת המרת-הדת, כי אם שאלת אפשרות-החיים, שאלת החיים האלמנטאריים והתרבות האלמנטארית; הנה כל עמנו התלוי באוויר והנושא עליו את עוונו ההיסטורי: חוסר אדמה וחוסר עבודה פרודוקטיבית... ואם יש לנו תיקון, הרי הוא לא בתחיית הנבואה, במציאת תוכן חדש לבית-המדרש הישן, כי אם רק – ורק – באדמה, בעבודה ובלימוד אל דרכי העמים החיים, החיים באמת, יורשי יוון ורומא...
אנחנו איננו בני הגולה, כי אם בני גיטו, ואם עוד יש אפשרות לחדול מהיות זה, הנה רק על-יד רכישת אדמה ועבודה עלֶיה, עבודה ממש, רק על יד זה, שנחדל מהיות הולכי-בטל, ואז – הלואי שהיינו ככל הגויים...
גיטו – זהו מקום, שהעבודה היסודית אינה נעשית ואינה ניתנת להיעשות על ידינו, ולפיכך אין אנחנו קשורים אליו, אין אנחנו יכולים להיות קשורים אליו, לפיכך אין הוא יכול להיות למולדתנו, לפיכך אי-אפשר לנו לבלי להרגיש, כי זרים אנו בו, כי הכל צדיקים ממנו, לפיכך חזיון כפוגרומים אינו בו כלל מילתא דלא שכיחא, דבר בלתי-רגיל, דבר שאינו בטבע-המצב... כי אם – אדרבה ואדרבה...
מקללת הגיטו לא ניוושע כל זמן שהטובים והמוכשרים שבנו לא יחזיקו בעצמם באת ובמחרשה...
ואם עוד יש תקוה, כי נשתחרר בזמן מן הזמנים מקללת הגיטו, ואפילו במקצת, ואפילו חלק קטן שבקטנים מעמֵנו, הנה אין דבר זה אפשרי אלא על ידי מהפכה שרשית בחיינו, בתכונתנו, על ידי יצירת עבודה עברית על קרקע השייך לנו...
תפקידו של הישוב העברי שאנו עושים בארץ-ישראל הוא לחנך יהודים חפשים, אנשי-עבודה...
זוהי תעודתנו וזוהי "שאלתנו המרכזית", זהו עיקר-העיקרים. זהו הכל.
והנה, בימי מלחמת העולם השניה, יותר מ 30 שנים לאחר האמירה של ברנר, בטור השביעי שנכתב ב"דבר" - עיתון פועלי ארץ ישראל" - מזכיר לנו נתן אלתרמן שהקיום היהודי שנמשך בגולה עדיין חוזר ונזקק למפגש ההיסטורי שבין המן ומרדכי.
גנרל המן / נתן אלתרמן
"בְבּוֹבְּרוּיְסְק נכנע הגנרל הנאצי הָמָן"
לילה כחלחל,
פשוט,
בוברויסקי.
שְׁטַבּ. המפקד פְּיוֹטְר שׁוּיְסְקִי.
ניצב הזקיף
וקורא, מאֻמן:
- יבוא השבוי!
ויבוא המן.
נכנס גנרל
פרוע בֶגֶד.
רואה: החוקר יושב מנגד.
דפי פרוטוקול החשמל מאיר.
ולימין החוקר -
קצין צעיר.
שואל החוקר שאלות כמסומן.
ועונה לחוקר
גנרל המן.
אך אליו לא יפנה, כי יביט ככבוּל
רק אל פני הקצין הצעיר שמִמוּל.
ופתאום השבוי בכסא נאחז
ואומר: מהו שם הקצין הלז?
לי נדמה שנפגשנו כבר מזמן, מזמן...
לי נדמה כי היה כבר בינינו ענין...
כך אומר גנרל המן.
ומשיב החוקר
פיוטר שויסקי:
דימיון שוא.
הקצין הוא בחור בבורויסקי,
שמו מאום לא יוסף לך. אך ברצון...
שמו הוא
סגן-לֵיטֶנַּנְט מרדכי אסתרזון.
ויקמט את מצחו גנרל המן:
מרדכי? מרדכי?... לא מוכר... לא מובן...
אז אמר מרדכי לחוקר וכה סח:
הן ידעת היטב. איני מיסטיקן, אח.
אולם שמע! לא ידעתי מה פשר הרז...
גם ליבי לי אומר כי נפגשנו אי-אז.
ורואה אני עומק מרחב וזמנים
והאיש ואני שם – פנים אל פנים!...
איני מיסטיקן, לא! אך צמרמורת של קור...
אנא, סלח נא, חבר, והמשיכה לחקור.
אז ענה החוקר בבדיחות: טוב, חבר.
כנראה נפגשתם
בגלגול אחר...
כך הִתֵּל קומנדנט
פיוטר שויסקי.
וסביב עמד לילה,
כחלחל,
בוברויסקי.
עוד לחג >
