ט' באב
מקורות והגות/

משה שמיר

הזורעים בדמעה ברינה יקצורו 

אגדה לתשעה באב

שנה לאחר חורבן בית־המקדש.

עלתה ובאה החמה, וימים אל ימים נאספו, ושנה תמימה חלפה והארץ בחורבנה עומדת.

קהילות ישראל אשר נותרו בארץ חרבות ומפוזרות, הערים שוממות, הכפרים רעבים ללחם.

גם בכפר טיבא, בהרי יהודה, בתי־אב מעטים, שרידי חרב, נמקים בעוניים.

כלתה הפת, שמים קשים עצרו גשמיהם כל החורף, חרבו הבתים, הממגורות הרוסות - שנה חלפה וסימן לגאולה-אין. ואיש אחד חי בקצה הכפר, ולו בקתה דלה וריקה ואדמה יבשה, מעלה דרדרים - ואשה ובנים מבקשים לחם.

עייפה נפש האיש מהחורבן. קם יום אחד, נטל את בכור בניו שעודנו נער, נטל את מחרשתו אשר שרדה לו בביתו תחת יצועו ויצא אל שדהו. רתם עצמו אל מחרשתו, נתן את ידיתה בידי נערו והחל פוסע אט-אט - מתייגע, מאמץ את ברכיו, שולח ידיו לפניו-פוסע וחורש את אדמתו.

עברו שכניו על פניו: ״שוטה!״ אמרו לו. ״מסכן!״ נדו לו. ״ראו זה אוויל!״ צחקו לו. והוא חורש והולך ואינו משיב דבר, באה לפניו אשתו, פרשה כפיה, בכתה.

״מה תזרע?״ שאלה, ״ואין עמנו גם גרגר חיטה אחד להחיות את הנפש?״

והאיש מחריש וחורש.

חלפו ימים ושבועות. גלו אנשי הכפר ממקומם לנוד ולבקש להם לחם. מהם מניפים אגרופיהם בקללה מול השמים האכזריים, מהם מזילים דמעת סתר.

נותר אותו איש לבדו בכפרו העזוב, בטיבא, ועדיין הוא יוצא יום־יום אל שדהו וחורשו. קשה העבודה ומפרכת, ואט־אט צעד בצעד, גדלה המענית החרושה. חלף הסתיו, באו ימות הגשמים.

ענני זעם עלו מן הדרום ומן המערב, כיסו את עין הרקיע והמטירו גשמיהם.

קם האיש ללכת אל שדותיו, חזר ונטל את מחרשתו ואת נערו. ״למה, למה?״ פרשה לפניו שוב אם הבנים בידיה, ״מה תזרע בשדה החרוש? הן בניך מתים לעיניך, נמקים וגוועים!״ והוא באחת:

״את אדמתי אחרוש, כי אלה חיי. רק החורש יוציא מאדמתו לחם. אלה חיי.״

יצא אל השדה. רכה היתה האדמה ולחה וריח טוב עלה ממנה. פילחה מחרשתו את האדמה ותלמים עמוקים נפתחו, תלם ליד תלם, ושפתי האיש רוחשות תפילה כל העת:

״אהה רבוני!״ התיגע וסחב את מחרשתו! ״ריבונו-של־עולם״... הפך פניו ופתח תלם חדש, ״תן לי כוח לחרוש את האדמה אשר הפקדת בידי. " ורגליו פוסעות-פוסעות וכתפיו שחוחות־־שחוחות, ״תן לי זרע לזרוע בה, למען תצמיח לחם. ״ והוא חורש ומושך ומחריש.

פתאום נעצרה מחרשתו. משך ומשך בה - לא זזה. פנה לאחוריו. חיטט באצבעות רועדות סביב הלהב - והנה כד-חרס גדול באדמה, שריד מן החורבן האיום. ״מטמון!״ עלץ הבן, ״זהב!״

השתיקהו אביו. מה יתן ומה יוסיף זהב-באין לחם לאכול בכל הארץ? והכד היה גדול וכבד. חילצוהו מן האדמה, ניקוהו מן העפר, פתחוהו-והנה הוא מלא בר, מלא גרעיני חיטה טובים. ״לחם!״ הריע שוב הבן בגודל שמחתו, ״לחם!״ אך האב נשא את עיניו השותקות ולא אמר דבר.

מיד נזעקו שמה האם ובניה הקטנים. כבר חפצה האשה האומללה ליטול את הבר, לטחון, ללוש, להברות לחם חי לבניה... אך האיש סילק ידיה מן הכד, פשט את השק אשר עליו, מילאהו חפנים גדושים מזהב החיטים וצעד-קרב אל המענית.

"לא!" זעקה האישה במרי יגונה הגדול, ״לא! לא תקבור את הלחם הזה באדמה. לנו יהיה! לחם! לנו!״

נאחזו בו גם בניו, זה תופס בכנף בגדו, זה מתיפח, זה נופל לרגליו. "אבא! אבא!״ בכו.

״הב את החיטים! לאכול, ללחם, לפת! אבא! אבא!..״ התחננו. והאיש שומע, רואה את ענות בניו המתפלשים בעפר לרגליו, רואה את עיני אשתו הזועקות לרחמים - ולרגע אחד רפו ידיו והזרע אשר בהן כבד פתע, ולרגע עמד מלכת.

אותה שעה זרחה החמה על התלמים הפתוחים, ובצפון נתקבצו עננים מבשרי ברכה, והאיש נשא את עיניו וירא את השדה שלרגליו. נשק לבניו בזה אחר זה, חיבק את כתף אשתו המרטטת, היקשה את לבבו-והלך וקרב אל המענית.

נכנס אל בין התלמים, חפן בידו מן הזרע הטוב, מן החיטה, מן הלחם אשר גזל מפי בניו ואשתו, ושפך אל חיק האדמה, הלוך וקבור, הלוך והטמן, הלוך וזרוע.

דמעות גדולות, כחיטים הטובות, זלגו על פניו והתערבו בזרע. ושוב היו שפתיו אומרות תפילה:

״הריני מאמין בך אדמתי..." אמר והוא מניף את זרועו, ״הריני מפקיד בידיך את חיי וחיי בני אחרי, אדמתי...״ והוא משליך את הזרע ומפזרהו הרחק-הרחק בעיגול גדול, ״ואין לי דבר זולתך...״ ודמעותיו מתערבות בזרע, ברגבי האדמה, מרוות את התלמים הפתוחים, ואין להן סוף.

והן עליו, על אותו איש, נאמר מה שנאמר: ״הזורעים בדמעה...״ ומכח דמעותיו, ומכח סבלם של אשתו ובניו, ומכוח סבלם של כל ישראל-יבוא ויתקיים גם סופו של אותו פסוק, שנאמר: ״ברינה יקצורו!״

עוד לחג >

מעוניינ/ת בחומרים נוספים ועדכונים?
בואו נשמור על קשר:

מכון שיטים ארכיון החגים הקיבוצי

טל: 04-6536344

מייל : machon@chagim.org.il

קיבוץ בית השיטה 1080100

ע"ר מס 58-0459212

  • Facebook - Black Circle
  • YouTube - Black Circle