הקהילה היהודית בעיירתנו הועברה לגטו בעיר ברודי הסמוכה, ונותרה רק קבוצת
יהודים קטנה שרוכזה במחנה עבודה. המשימה של הקבוצה היתה לחסל כל זכר לקהילה שחיה
במקום מאות בשנים – להרוס את בתי הכנסת עד היסוד (הם נשרפו כבר קודם לכן), להרוס את
המצבות בבתי הקברות ולספק מהם אבנים לפי מיכסה יומית.

בביתנו היה מחסן הכלים לעובדי הכפייה, ומתחת למחסן חפרנו בזמנו "בונקר" שנוכל
להסתתר בו בשעות קשות.

​

בליל הסדר התאספה המשפחה המצומצמת שנותרה עדיין בעיירה, על מנת לקיים ישיבת ליל
סדר ביחד. דודי הי"ד השיג מאיפה שהוא הגדה, ורצה לקיים לפחות את ה"מגיד". התחיל
ויכוח אם במצבנו ניתן עוד להגיד "עבדים היינו... עתה בני חורין". הצעתי להגיד
(!רק "שפוך חמתך", הפיוט היחיד שהיה מתאים למצבנו (מצבם של בני ישראל במצרים היה טוב יותר
היום, אם אני חושב על כך, אולי שגיתי אז. לדודי אולי היתה חרות פנימית שאיש לא היה
 יכול לגזול ממנו בשום מצב.