פורים
מקורות והגות/

היחס לחלש בחברה היהודית

היחס לחלש, לעני ולנזקק הינו אחד מן היסודות עליהם מושתתת היהדות.
ראשיתה ויסודותיה של גישה זו מתגלים בתורה בחוקים הראשונים הניתנים לעם ישראל במדבר, לאחר מתן תורה. הפסוקים המקראיים חוזרים ומדגישים את חשיבות התמיכה בקבוצות הנצרכות בחברה:

 וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ: כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן. אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה, אֹתוֹ - כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. (שמות כ"ב, כ'-כ"ב)

וְשֵׁשׁ שָׁנִים, תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם, תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ, לְזֵיתֶךָ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת - לְמַעַן יָנוּחַ, שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ, וְהַגֵּר. (שמות כ"ג, י"א-י"ב)

 

פסוקים אלה, המעלים את הצורך בהתחשבות בעני ובגר, ביתום ובאלמנה, פזורים על פני כל התורה  כולה, ונקבעים כמצוות שעל האדם לקיימן. מכיוון שמדובר בחברה שמבוססת על חקלאות קובעת התורה כי יש להשאיר לעני לקט, שכחה ופאה מן היבול בשדה (לקט – השיבולים שנשרו בעת הקציר, שכחה – תבואה שנשכחה ושנשארה בשדה ופאה – התבואה שגדלה בשולי השדה). כן קובעת התורה כי על כל אדם לתת מן היבול "מעשר עני" אחתלשלוש שנים, בשנים השלישית והשישית של מחזור השמיטה, כדי לעזור לכלכל את העניים. יבול שלא הופרש ממנו מעשר איננו כשר למאכל. באמצעות מצוות אלה הפך הצורך בעזרה לעניי החברה מרעיון התלוי בטוב ליבו וברצונו של האדם, לחוק המחייב את האדם להפריש חלק מיבולו ומנכסיו לטובת העניים.

נביאי הכתב, הנביאים הקלאסיים, שחיו בארץ ישראל ונבאו בממלכת יהודה וממלכת ישראל , המשיכו את דרכה ואת רוחה של התורה וחזרו וקראו לבני ישראל היושבים בארץ לזכור את בני עמם ואת שכניהם, הגרים - חסרי האמצעים.

הנביא עמוס זועק את זעקת העשוקים:


כֹּה, אָמַר ה', עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל , וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ : עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם. (עמוס ב', ו')

כִּי כֹה אָמַר ה', לְבֵית יִשְׂרָאֵל:  דִּרְשׁוּנִי, וִחְיוּ... הַהֹפְכִים לְלַעֲנָה, מִשְׁפָּט; וּצְדָקָה, לָאָרֶץ הִנִּיחוּ... צֹרְרֵי צַדִּיק - לֹקְחֵי כֹפֶר, וְאֶבְיוֹנִים בַּשַּׁעַר הִטּוּ דִּרְשׁוּ-טוֹב וְאַל-רָע, לְמַעַן תִּחְיוּ... שִׂנְאוּ-רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב, וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט, אוּלַי, יֶחֱנַן ה' אֱלֹהֵי-צְבָאוֹת--שְׁאֵרִית יוֹסֵף. (עמוס ה', ד'-ט"ו)

הנביא ישעיהו בפרק נ"ח, שנקבע על ידי חז"ל כהפטרה ליום כיפור, שולל את צום יום הכיפורים אם הינו התחליף למעורבות ולאכפתיות בחברה:

קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ, וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם. וְאוֹתִי, יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי, יֶחְפָּצוּן. כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק, קִרְבַת אֱלֹהִים  יֶחְפָּצוּן. לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע? הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ, וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע. לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם, לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ - יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ. הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ - הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַה'.

הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ - פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה. וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ.

הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח, וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ.  אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי: אִם-תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן. וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ, וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם. וְנָחֲךָ ה', תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ, וְהָיִיתָ, כְּגַן רָוֶה, וּכְמוֹצָא מַיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְכַזְּבוּ מֵימָיו. וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר-וָדוֹר תְּקוֹמֵם, וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ, מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת.

(ישעיהו נ"ח, א'-י"ב)

 

נבואות אלה מעידות על כך שבתקופת המקרא לא עמדה החברה הישראלית במצוות ובתביעות העולות מן התורה והיה צורך בקולם של הנביאים על מנת לעורר את העם ולהפנות את תשומת לבו למצוקתם של העניים.

חז"ל המשיכו את דרכם של התורה ושל הנביאים והרחיבו והעמיקו את הדגשת החשיבות של היחס לנזקקים בחברה. בהלכה, באגדה ובמדרש רב מקומה של העזרה לזולת,לה הוענק המונח: "גמילות חסדים."

במשנה השנייה במסכת אבות מובאת אמרתו של שמעון הצדיק: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים." (משנה אבות א' ב')

לצדם של לימוד התורה והקרבת הקורבנות ("העבודה") מציב שמעון הצדיק את גמילות החסדים כעמוד השלישי שעליו מושתתת החברה ("העולם"). מונח זה כולל בתוכו את הדאגה של האדם לזולתו בחברה. הצדקה היא הביטוי המיוחד לעזרה ולתמיכה בעני: "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה" (תלמוד בבלי, בבא בתרא י' ע"א).

רוח זו המעמידה את העזרה לחלש כיסוד מרכזי בחברה, ליוותה את עם ישראל בכל דרכיו.


העזרה לזולת בחגים

העזרה לזולת והסיוע לנזקקים הינם מעמודי היסוד ביהדות. אחת הדרכים לנטוע את הנושא בחיי המעשה היתה בשילוב מנהגים ומצוות של מתן צדקה לעניים בחגי ישראל. ברוב החגים והמועדים של עם ישראל קיימים מנהגים ומצוות שתפקידם הוא להציב את הסיוע לחלשים כאחד מן הערכים המרכזיים בחג.

 

"אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת" (תהילים ק"ו)

נמנו בעליית רבי טרפון ואמרו: איזה הוא שעושה צדקה בכל עת?

אם תאמר אלה סופרים ומשנים, אינן לא אוכלים ולא שותין ולא ישנים?!

אלא אלו כותבי תפילין מזוזות אינן לא אוכלים ולא שותין ולא ישנים?!

אלא איזהו עושה צדקה בכל עת?

- הוי אומר זה המגדל יתום בתוך ביתו. תאמר שאין מתגלגל ערום בלילה?! [כלומר, אם השמיכה של היתום נשמטת והוא ישן ערום וקר לו, המגדל אותו לא עשה צדקה באותה עת כי ישן ולא טיפל בילד?!]

אמרו עדיין צריכין אנחנו למודעי.

בא ר' אלעזר מודעי ולמד: לא דברה תורה אלא מתוך פרוסה שאוכלה בתוך ביתו.

 

דבר אחר:

"אשרי שומרי משפט" – זה מרדכי

"עושה צדקה בכל עת" – שגדל יתומה בתוך ביתו.

עוד לחג >

מעוניינ/ת בחומרים נוספים ועדכונים?
בואו נשמור על קשר:

מכון שיטים ארכיון החגים הקיבוצי

טל: 04-6536344

מייל : machon@chagim.org.il

קיבוץ בית השיטה 1080100

ע"ר מס 58-0459212

  • Facebook - Black Circle
  • YouTube - Black Circle