וכך מוצא אני את עצמי מקיים בחיי מעשה סמלי בעל משמעות עמוקה, הקשורה בסיפור שאלוהים ברא את העולם בשבעה ימים. אני מודע לכך שאינני מאמין בסיפור זה באופן מילולי... ברם בכל ישותי אני חש ומכיר שיש בסיפור הזה כוח המושך אותי בחבלי קסם. כרוך אני אחריו, מוצא בו סעד לנפשי בכל ימות השבוע וביטוי של טעם חיי וקיומי בעולם...

וכך קורה שאותו מעשה פשוט של קידוש על היין בערבי שבתות מביא עלי משבר תיאולוגי. כיצד מצהיר אני כעל אמונתי דבר שאינו בדיוק כפי הכרתי? מה טיבה של הצהרה זו לנוכח ספקנות זו? כיצד נמצא שלום בנפשנו לנוכח סתירה זו? רבי נחמן מברסלב מספר מעשה בבן-מלך, שמטבע בריאתו היה בעל אצילות נפש ומידות טובות, אבל ''החוכמות'', הפיתויים האינטלקטואליים של

החכמים שבמדינה שלו, בילבלו את דעתו, וזה הביאו לידי אפיקורסות והתפקרות. כל אימת שהיה "משתמש בשכל" ודקויותיו, היה נוטה להטיל ספק בחכמה העתיקה שעליה גודל מילדותו. אך כל אימת שהיה דוחה הצדה את השכלתנות ומרשה ללב לומר את דברו, הוא ידע שהייתה באמת עמוקה, אפשר כזו שלעולם הוא לא יוכל להביעה במלים, שיש בהן כדי לסבר את דעתו החוקרת...

האם אנו, המסרבים להכריע בבחירה בין מודרניות ללשון האמונה, נידונים לחיות כל חיינו במריבה שבין הלב לשכל? או שמא ייווצר בקרבנו סיפור חדש של בריאה, כזה שהוא גם נענה לצורכי שלום הבריות וטיפוח האנושיות שבנו וגם מסכים עם בקשת הדעת שבנו ומפרנס את הדמיון המדעי שלנו?

הגיעה העת לשים קץ לניגוד הזה ולראות בשני הסיפורים גרסאות שונות של אותו סיפור עצמו, המייצגות שני שלבים בהתפתחות תודעת האדם והבנתו את היקום. הגיע הזמן, שכל אימת שאנו נוטלים את הכוס ומקדשים, ובפינו המילים של הסיפור הישן, נהיה מודעים לסיפור החדש שהוא נושא בתוכו, המאחד אמת עתיקה, חדשה ואל-זמנית.