זהו סיפורו של גטו שקרב אל סופו ושל שמש שדעתו נטרפת עליו.

רגיל היה השמש להתפרץ מדי בוקר לבית הכנסת, לעלות אל הבימה, ולקרוא תחילה בגאווה ואחרי כן בזעם: "באתי להודיעך, ריבונו של עולם, כי אני כאן!"

בא הטבח הראשון, ואחריו רבים נוספים. השמש יצא תמיד בלתי נפגע, ותמיד היה מתפרץ לבית הכנסת, מכה באגרופו על השולחן, וקורא בקול רם: "רואה אתה, ריבונו של עולם, אני עדיין כאן!"

אחרי הטבח האחרון, היה הוא היחידי בבית הכנסת השומם. הוא היה היהודי האחרון שנותר בחיים. עלה אל הבימה בפעם האחרונה, נשא את עיניו אל ארון הקודש, מלמל ברכות וזעק: "רואה אתה, עודני כאן!"

נשתתק לרגע, ואחרי כן הוסיף בכל חנוק ועצוב: "אבל איפה אתה, איפה אתה?"