במאה השניה לאחר הספירה חי ופעל בסביבה זו רבי שמעון בר יוחאי, חברו ובן דורו של רבי יהודה הנשיא, ונחשב רבי שמעון כאחד מאבות התורה שבעל פה. אולם לא זה בלבד: רבי שמעון היה גם לוחם בעד חרות עמו, ומשום זה נרדף על ידי הרומאים ונידון למיתה שלא בפניו והיה מוכרח להתחבא מפני הממשלה בהרים ובנקיקי הסלע. ההגדה מספרת שבמשך י"ג שנים ישב רבי שמעון עם אלעזר בנו במערתא דפקע, דהיינו פקיעין, והיה מתפרנס מפרי החרוב שליד המערה ושותה מימי המעין העובר על ידה. במערה הזאת ישבו שניהם ועסקו בתורה. רק אחרי י"ג שנים נודע לו מפי אליהו הנביא כי מת המלך המבקש את נפשו וגזרתו נתבטלה, ואז יצא משם יחד עם בנו, וירדו מן ההר בו נמצאה המערה לרחוץ בחמי טבריה, אחרי שעבר עליהם זמן רב ללא רחיצה במים. המסורת הקדומה מייחסת לרבי שמעון כוחות פלאים, והאגדה המאוחרת עשתה אותו לאבי "התורה הנסתרת", ליוצרו של הזהר. מכל מקום נראה הדבר שעוד מתקופה קדומה שימשה מירון, שהיתה מקום מושבו ובית מדרשו של הרשב"י בחייו, ובה מצא את מנוחתו לאחר מותו, מרכז לעלית רגל על קברו של רשב"י שהלך לעולמו ב-י"ח אייר, הוא ל"ג בעומר.

לקבר ייחסו סגולות נפלאות. על עתיקותה של מירון יעיד גם בית הכנסת הקדמון אשר בכפר, שכותלו המערבי חצוב בסלע ובנינו שייך לתקופת הרומאית. הכותל הדרומי עומד עד היום והמשקוף נבקע אבל לא זז ממקומו. במגרש מוטלות אבני הסטיות שהיו לפנים מסודרות בתוך הבנין בשתי שורות. מצד מזרח עוד ניכרות המעלות שבהן עולים אל בית הכנסת מן העמק מצד גוש-חלב. כיום אין למצוא עקבות של כתובת על גבי הכותל והמשקוף, אולם עוד בתחילת המאה ה- 13 קרא התייר רבי שמואל בר-שמשון את הכתובת על בית הכנסת הזה: "זה עשה שלום בן לוי", והפרופ' קליין משער כי שלום בו לוי ממירון ויוסף הלוי בן לוי, מכפר ברעם אחים היו מבני משפחת בנאים, אשר הקימו כמה בתי כנסיות בגליל העליון. מעניין הדבר שכל בתי הכנסיות הללו ידועים בפי התיירים הקדומים בשם כולל: "בתי הכנסת של רשב"י".