תרבות הזיכרון אינה מתבטאת בדרכי הנצחה, אלא בדרכים יצירתיות, המלוות את החיים כמימד של משמעות. השורש המזין את ההוויה האנושית - הוא הזיכרון. הזיכרון מאפשר לאדם ליצור גשר וקשר בין היום יום החולף - לחיי עולם, אל חיי אדם שמעבר לקיומו הפיסי, גם כשהוא עובר מן העולם. לכן הזיכרון מעניק משמעות לקיום היומיומי ולתכלית חיי אדם בדורו.

במסכת אבות ג', נאמר על ידי עקיבא בן מהללאל: ״דע מאין באת - ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון״. הרמב״ם מפרש זאת: הסתכלות באורחות חייו מביאה את האדם לידי ענווה. כי הזיכרון מאין בא? - מהתבוננותו באחריתו שלו - ואז ימהר לקיים את המצוות בחיי יום יום.

במושגי ימינו מתכוון הרמב״ם לאמור שהממשות הקיומית של האדם היא כאשר הוא חווה זיקתו לעבר וצופה אל עתידו, כממשות חיה. אם אינך יודע מאין באת - לא תדע גם לאן אתה הולך, ואז רגע ההווה לא חשוב.

הזיכרון הוא יסוד כל תרבות אנושית. כל תרבות הוא הצבר הניסיון באורחות חיים מדורות. התרבות נוצרת בתהליך של שכלול, השבחה ביצירה הרוחנית והחומרית. התרבות כעקרון היסטורי-רוחני - נתפשת כתהליך שיפור ושכלול של יחידים ביצירה הקולקטיבית, בשילוב שאיפות הדורות שעברו, עם יצירת הדור למען שיפור ועילוי היצירה המשותפת. מאגר הזיכרון הקולקטיבי משמש קרן מזינה של התרבות הלאומית ומטביעה דמותה על האדם, הפרט. הזיכרון במובנו הנפשי - מושגי, הוא הכושר של היחיד להעלות ברגע - מה שהעלו לו עברו ומאמצו לחדור להתהוות עתידו מחר.

המטבע הלשונית: ״ראיית הנולד״ - אינה רומזת שנביאי ישראל היו חוזי עתידות, אלא שידעו לראות בגרעיני ההווה את העץ שינבוט ויעלה בעתיד. כוח זה של ראיית העתיד מאפשר לאדם להתגבר על מצוקות עכשוויות.

השכחה מלווה את הזיכרון. הזיכרון הוא סלקטיבי, כי אין אדם וחברה זוכרים הכל. אדם זוכר מה שנראה לו חשוב. וכן השכחה הוא צורך הזיכרון הסלקטיבי והיוצר, שעובר מדור לדור. לכן תרבות הזיכרון היא תרבות יוצרת, המגבילה את השכחה למה שאינו חיוני להתקיימותה.

תרבות הזיכרון מלווה את הישוב החי, היוצר לעצמו מסגרות וסמלים שמטביעים חותם על הדורות באותו ישוב. זיכרון הנעדרים, לא כיחידים, זיכרון הנעדרים מקנה מימד לחיי הממשיכים.

רחל המשוררת כתבה: ״רק מה שאבד לי - קנייני לעד״ - זו האמת של הפיכת החיים מהוויה סתמית להוויה משמעותית על ההמשך.  חיים שהיו רוויים כישלונות ומאמצי התגברות - הם שמעלים אה הטעם הטוב של הווייתנו החולפת. כי אין להסתפק במה שאנו חווים וחיים יום יום אלא להתקשר למעגלי חיים גדולים יותר של שאיפות וחליפות ומסרים.

הזיכרון יוצר את האישיות: אישיות האדם היא חד-פעמית: ״בשבילי נברא העולם״. לכן הפרט רוצה להתבטא בה בדרכו שלו, ולהשאיר בה טביעת אצבעותיו - חלקו בבניינו של עולם. הזיכרון מעניק לאדם את הביוגרפיה העצמית הייחודית,  כולל זיכרון קשריו עם זולתו; מה שהקרין מהוויתו האישית על אנשים בסביבתו ומגעיו.

תרבות ישראל היא תרבות זיכרון, כפי שיוסד בתורת הנביאים ובכתובים. אישי התנ״ך מזהירים מפני הזנחת הזיכרון: ״זכור כל עבד היית במצריים - על כן - זכור אשר עשה לך עמלק - על כן ״זכור למות עולם (האזינו) בינו שנות דור״.

תרבות ישראל מכוונת למימד הזמן וערכיו ואומרת מה יש לעשות בזמן המתמשך. כי הזמן - הוויה בבריאה וסופה בגאולה. זיכרון הנופלים באיזכורם בחג - נותן את המימד הנכון של החג. החג לא בצל הנופלים, אלא הודות לזיכרם.