ט' באב
מקורות והגות/

על מה חרבה הארץ?

דיון באגדות החורבן התלמודיות, מסכת גיטין נ"ו-נ"ח:

חורבן בית שני היה מאורע ששינה את תולדות עמנו הן מבחינה אומית והן מבחינה רוחנית-דתית.

תהיות ושאלות הציקו לאנשי דור החורבן. מדוע נגזר חורבן בית שני? האם יש לראות בחורבן הסתר פנים? (בבלי, יומא, ט'): ״מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים, אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים. מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם, ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים".

בימי בית ראשון התריעו הנביאים על חטאי העם וניבאו על  החורבן שיבוא בעקבותם, כך שהחורבן נתקבל כדבר שהיה צפוי. גלות בבל חיזקה את האמונה בקב״ה והיתה זו תקופה של שגשוג רוחני דתי שנמש­כה גם בדורות הבאים. מתוך כך ניתן להבין מדוע קשה היה צידוק הדין לגבי חורבן בית שני. אוירה של אי השלמה שררה בא״י שלאחר החורבן וחכמים חיפשו תשובות לשאלות שהתעוררו.

באגדות החורבן נוכל לראות את גישת חז״ל לגבי החורבן. נראה  כיצד הם מנסים למצוא את  המניעים והסיבות שהביאו בסופו של דבר לחורבן ובכך לענות לאלה המתלבטים בשאלת "צידוק הדין״.

מעשה קמצא ובר-קמצא הוא ספור אחד ממחרוזת הספורים שבאמצעותם מתוארים אספקטים שונים של פרשת החורבן כפי שתוארו ע״י חז״ל.

סיפור המעשה: (תרגום לפי ספר האגדה של ביאליק):

מעשה באדם שהיה אוהבו – קמצא

ושונאו – בר קמצא.

עשה סעודה.

אמר לו לשמשו - לך והבא לי את קמצא בר קמצא.

הלך והביא לו את בר קמצא.

בא בעל הסעודה ומצאו יושב.

אמר לו: הרי שונא אתה לי ומה לך כאן? עמוד וצא!

אמר לו: הואיל ובאתי – הניחני, ואתן לך דמי כל מה שאוכל ואשתה.

אמר לו: לא!

אמר לו: אתן לך דמי חצי סעודתך...

אמר לו: לא! אתן לך דמי כל סעודתך...

אמר לו: לא. תפסו בידו, העמידו והוציאו.

אמר בר קמצא – הואיל וישבו חכמים ולא מיחו בי – מכלל שנח להם – אלך ואלשין עליהם לפני המלך.

בא ואמר לו לקיסר: מרדו בך יהודים.

אמר לו הקיסר: מי יאמר?

אמר לו: שלח להם קרבן ותראה אם יקריבוהו.

הלך ושלח בידו עגל משולש. בהליכתו הטיל בו מום, שלנו הרי הוא מום ולהם – אינו מום.

אמרו חכמים להקריבו משום שלום מלכות.

אמר לו ר׳ זכריה בן אבלקולס: יאמרו - בעלי מומים קרבים למזרח.

אמרו(חכמים) להרוג את בר קמצא שלא ילך ויספר למלך.

אמר להם ר׳ זכריה: יאמרו מטיל מום בקדשים - יהרג?!

(אמר רז יוחנן: ענותנותו של ר' זכריה בן אביקולס החריבה את ביתנו, שרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.)

עלה עליהם נירון קיסר. כשהגיע לירושלים זרק חץ למזרח וחזר ונפל בירושלים. למערב חזר ונפל לירושלים וכן לארבעת הרוחות.

אמר נירון קיסר לתינוק: פסוק לי פסוקך!

אמר לו: "ונתתי את נקמת באֱדום ביד עמי ישראל"

אמר נירון קיסר: הקב"ה מבקש להחריב ביתו ואומר לקנח ידי בי...

וממנו יצא ר' מאיר.

 

בקריאה ראשונה של הסיפור נראה כאלו התשובה לשאלה, על מה חרבה ירושלים היא פשוטה וברורה. שנאת חנם בין שני אנשים הביאה להשתלשלות מאורעות שגרמה בסופו של דבר לחורבן.

האם זוהי תשובה מספקת לשאלה כה חשובה ונוקבת? האם יתכן שחז״ל יתלו רק בסיבה זו את חורבן הבית, הארץ והגלות? אם כך, למה ראו צורך להמשיך את הסיפור בוויכוח הפנימי שהיה בין ר' זכריה וחכמים?

גם עניין נירון נראה לנו כאן מוזר ותמוה. מה מקומו בספור על קמצא ובר קמצא?

ננסה לענות על השאלות תוך כדי ניתוח קצר של הסיפור. בר קמצא מצטייר כאיש מתון, הנוהג בתבונה ומנסה להגיע לידי פשרה עם בעל הסעודה כדי שלא לראות בחרפתו והלה אינו מוכן להתפשר ולוותר ונוהג בו באלימות לעיני כל צבור האורחים.

העלבון והחרפה הופכים את בר קמצא המתון לאדם שיצר הנקמה דוחפו לעשות מעשים ללא מחשבה והגיון. העובדה ששונאו גרשו בחרפה - גם זהו בושה גדולה אך שתיקת החכמים הוציאהו מגדרו. הוא אינו צופה למה תגרום נקמנותו.

הקיסר מנסה להשתמט מדיכוי המרד ובר קמצא הוא זה שדוחפו לעלות על העיר. הוא מוכן אפילו להשתמש במעשה ערמה של הטלת מום בקור­בן ובלבד שיצר הנקמה האישי שלו יבוא על סיפוקו.

העימות בין החכמים לבין ר! זכריה מבהיר לנו את הפילוג וההבדלים שבהשקפת החיים של הכתות השונות בעם. ר׳ זכריה היה בין הקיצונים שבפרושים והלך בדרכו של בית שמאי: ההלכה היא סטטית ואינה תלו­יה במציאות המשתנה - לכן גם אם הדבר יחשב כמרד אין להקריב את הקרבן. אכן, יוסף בן מתתיהו בספרו מלחמת היהודים ב', י"ז מספר ש­ביטול הקורבן לשלום הקיסר שימש אות למרד והביא למלחמת הרומאים בירושלים. חכמים שהיו בזרם המתון - מתלמידי בית הלל - היו מו­כנים לדחות ספק מום - משום פיקוח נפש וסכנת נפשות.

ההערה של ר׳ יוחנן גם כי נכתבה בסוגריים היה כעין סכום לכל הספור. (ענונותו של ר' זכריה היא שהחריבה את ביתנו, שרפה את היכלו והגליתנו מארצנו).

כשם שהעלילה של מעשה קמצא ובר-קמצא מתגלגלת מעניין של טעות פשו­טה שעשה בעל הסעודה ועד לחורבן, כך גם ר׳ זכריה בשל "ענוותנותו" - קפדנותו הקיצונית שאינה יודעת פשרות - מנע את הק­רבת הקורבן לשלומה של מלכות והדברים התגלגלו עד לחורבן.

גם בספור הראשון וגם במעשהו של ר' זכריה נראה שבגלל קוצר ראייה של האנשים שלא ראו לאן עלולים מעשיהם להוביל - חרבה ירושלים. זוהי אחת מהתשובות שמנסים חז״ל לתת על השאלה הקשה - על מה חרבה ירושלים.

מה מקומו של נירון בסיפור?

נירון מוצג כאן כקיסר רומי שנגזר עליו להחריב את ירושלים. (אם נתעלם מהידוע לנו על נירון ההסטורי - יקל עלינו להבין את העניין) ראינו כבר בסיפור שהוא נדחף לעלות על ירושלים, הוא מנסה לדחות את הגזירה. הוא יורה חצים לכל רוחות השמים כדי לדעת אם ינצח או לא. החצים נופלים כולם לירושלים והוא מבין שנגזרה עליו הגזירה.

מהפסוק שהתינוק דרש לו הוא מסיק שהקב״ה רוצה להיפרע מאדום - רומא ע״י עם ישראל ומי שימלא את השליחות הקב״ה ינקום בו, לכן, הדרך היחידה שנותרה לו להמלט מהשליחות היא להתגיֵיר ולהיות אחד מהם.

הגזירה היתה צריכה להתבצע על ידי נירון אך הוא ואספסיָנוס התחמקו וטיטוס הוא אשר הוציאה לפועל ואכן נראה בהמשך של אגדות החורבן שהקב״ה נפרע ממנו.

חז"ל מנסים להראות כאן את קיסר רומי כשליט נאור אשר אין לו עניין במלחמה ביהודים אלא זו נכפתה עליו בשל מעשים אוויליים של מספר אנשים בעם ישראל – אשר הביאו למרד ברומאים.

שנאת החינם, קוצר הראות של הקנאים קיצוניים אשר שרדו במרד – הם אשר הביאו לחורבן והרומאים היו המוציאים לפועל של גזר הדין.

כאז כן עתה, אפשר לדרוש את דברי ישעיה (מט, יז): "מהרסיך ומחרביך – ממך יצאו".

מי ייתן ונשכיל ללמוד את לקח החורבן, ונוכל לפרש את הפסוק כפשוטו. 

עוד לחג >

מעוניינ/ת בחומרים נוספים ועדכונים?
בואו נשמור על קשר:

מכון שיטים ארכיון החגים הקיבוצי

טל: 04-6536344

מייל : machon@chagim.org.il

קיבוץ בית השיטה 1080100

ע"ר מס 58-0459212

  • Facebook - Black Circle
  • YouTube - Black Circle