הקיבוץ הופך כיום למעוז החילוניות, למקלט-מעט לאלה אשר נקעה נפשם מן הרוח המשיחית הסוחפת אתה רבים, ואולי גם טובים, אל תחת כנפי-הדת; לאלה הממאנים לראות ביהדות הרבנית ובזרם האורתודוכסי את בעלי-החזקה על הדת-היהודית, המסרבים להיכנע לאנאכרוניזם, לפנאטיות, ליהירות ולשנאת-הזר המתלווים כנראה בהכרח אל מעשה "השיבה אל המקורות" או "החזרה אל הדת".

אינני יכול להישאר שווה-נפש גם אל מול הקטנה, הבלתי-מסוכנת, לכאורה, שבפלישות הדת אל תוכנו. מי יתקע לי כף כי רצונו של מיעוט (ואני מעז לנחש – מיעוט זעיר) לקדש כאן את ט' באב, שמעולם לא קודש כאן בעבר, לא יגבר בעתיד, ויביא להעמקת חדירתו של הפולחן הדתי בחצרנו?

זאת, אך בעיקר זאת: אינני כופר בזכותם של חברים בתוכנו לברור לעצמם כראות עיניהם מצוות עשה או אל תעשה, אלמנטים אלה או אחרים של פולחן, סמלים, טכסים וכיו"ב, המעניקים להם, כנראה, באופן שאינו נהיר לי, תחושות שאינן מובנות לי לצורך שנשגב מבינתי. אך אני כופר בזכותם, ואצא בכל כוחי נגד ניסיונם לכפות את אלו עלי.
רצונם אינו רצוני. אם קדוש להם יום חורבן הבית וממלא אותם עצב וכאב, ישבו נא במטותא, בבתיהם הטובים, ימנעו מעיניהם את מראות הטלוויזיה, ומפיהם אוכל ומשקה, ולמהדרים שבהם אני מוכן אף לסייע באספקת עפר לשים על ראשם ובהשגת התקציב הדרוש לקניית סנדלי גומי להתהלך בהם.