"לא עלה על דעתנו ליזום תוכנית לליל הסדר. אף על פי כן גילה ליל שימורים זה את כל ההישגים החברתיים של הקבוצה, ושימש לי עדות חותכת לעומק הקשרים הנפשיים שנוצרו ביני ובין כולם. איני זוכר עתה אם קראנו משהו מההגדה או לאו, אך זכורני כי הרבינו לשיר - והפעם כולנו. כולנו כמשפחה גדולה - כולם אוהבים וכולם אהובים. הרבינו לרקוד, פעם בלווית שירה בוקעת מרומים, ופעם בלווית רשרוש ריתמי של הרגליים. בין ריקוד לריקוד שיחקנו כילדים במשחקי חברה שונים שהבאתי איתי מחיי התלמידים בגימנסיה. וכל אלה: השירה, המשחק, הריקוד, הצחוק וההתפעלות רקמו מסכת של אחווה ושותפות חיים רוויות אהבה, יושר ושמחה. 

​

...באותו לילה הרבינו לשתות יין וקוניאק - תוצרת זו אפשר היה להשיג אז בארץ. כולנו השתכרנו. ידוע, והפסיכולוגיה החדשה מאפשרת ידיעה זו ביחוד, כי האדם ניכר בכוסו. אכן גודלה של דגניה הוכר לי באותו הערב. האנשים כאילו נעשו אצילים יותר, ובנפש טהורה וזכה גילו את מעמקיה. תומשוב חיבק בחצר עץ ונאם לפניו על חזון האדם החדש בקבוצה. תנחום קפץ על ספסל ודיבר בהתלהבות בשבח קבוצת הלימוד ומפעלי התרבות בדגניה השנה. ותוך נאומו פנה אלי והציע לי להיות חבר בדגניה לתמיד וביקש את תשובתי החיובית מיד. האווירה הייתה דרוכה ורווית התלהבות, אמונה, חזון ושמחה. גם אני הייתי באכסטזה של התלהבות: זוהי הפעם היחידה בכל חיי שהייתי שיכור, אבל תחושת החוויה העמוקה באותו ליל, שהשפיעה על כל רקמת חיי, לא הועמה על ידי כך."

​

ברוך בן יהודה, בוגר הגימנסיה הרצליה, בראשית מלחמת העולם הראשונה חיי בדגניה ושימש כמורה לחברי הקבוצה.