"מאז עלייתי לארץ אני מקפיד להגיע לאירועי החג המתקיימים בירושלים. בשבועות שלפני הסיגד אני עובר בין בתי ספר ומדבר על אודותיו. אני מודע להבדלים האדירים בין אתיופיה לישראל. בשנים האחרונות אחזה בי, כמו ברבים וטובים מבני הקהילה, דאגה שהחג ייעלם כשייעלם הדור שידע את עברו המפואר, אך לשמחתי הרבה קיבל החג הכרה בחוק. תקוותי היא שהסיגד יישמר במתכונתו הנוכחית ויהיה גשר בין הקהילות השונות, כי תכניו וערכיו האוניברסליים יכולים ליצור תשתית טובה לבניית חברה סובלנית ומבינה."
(אברהם אדגה, הסיגד שלי)
חג הסיגד חל בכ"ט בחשוון, חמישים יום לאחר יום הכיפורים, והוא יום צום, טהרה והתחדשות. מקור החג בספר נחמיה, המספר על עזרא ונחמיה, מחדשי הברית בין העם ל-ה', אשר בשובם מגלות בבל מצאו את שארית העם שישבה בירושלים מרוחקת מדרכי התורה. חידוש הברית מתבטא, בין השאר, בחשבון נפש ציבורי, חברתי, המשלים את חשבון הנפש האישי של יום הכיפורים.
צילום: Mark Neyman, לע"מ
חג הסיגד 'עלה' לארץ יחד עם קהילת יוצאי ויוצאות אתיופיה, ובשנת 2008 נקבע בחוק כחג רשמי. הממד החוקי חשוב, אך אינו פוטר אותנו מהשאלות החברתיות והתרבותיות הנלוות:
איך קולטים חג למעגל השנה?
האם נכון שהסיגד יצוין כמעמד של העדה או שנכון להפכו לחג של כלל ישראל?
כיצד העדות השונות המרכיבות את החברה מעשירות את התרבות היהודית-ישראלית?
האם האחריות על שימורו ופיתוחו של הסיגד מוטלת על כתפי העדה או על כתפי כולנו?
מימי בראשית התרבות היהודית התפתחה דרך מענה על שאלות אלו (ודומות להן). אנו, בדומה לדורות הקודמים לנו, נקראים לגבש עמדה ודעה. לפסוק, ולעצב את יהדותנו שלנו.
חג שמח לכל בית ישראל!