בין הגיבור לנאהב בקינת דוד / ליאור לקנר


פסוקי קינת דוד הקדומים לא מתמצים בקריאתם במסגרת טקסי הזיכרון, או בביטויים רבים בלשון השכול הציונית כגון 'על במותיך חלל' ו-'איך נפלו גיבורים', אלא שהקינה מהווה תשתית מהותית לרוחו של יום הזכרון. חזרתי אל פסוקיה בניסיון לקרוא בה כבראשונה.

דוד מקונן: "מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם", ובמילותיו מדגיש את התעוזה והנחישות שהיו מנת חלקם של גיבורים. מיד אחר כך הוא מוסיף: "שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם, בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ". לגיבורי המלחמה נוספו זוויות רכות ואינטימיות כאהבה ונעימות. נוספו גם חיים של דבקות וחברות אשר קדמו למוות, אם תרצו, בעברית ציונית - רעות. אבותינו ידרשו: "אהבה שאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם [...] זו אהבת דוד ויהונתן" - ולא רק בשעת קרב, אלא גם בשעת חיים. ואני, ארשה לעצמי לראות באהבתם סמל לצורך החיוני שלנו, חלקי החברה, לבחור בדבקות זה בזה, על מנת לשאת המחיר ואת כאב המלחמה ולא לתת להם לפרק אותנו.


תמונה: יגאל זלמנסון, מתוך אתר פיקיויקי


דוד נדרש להמשיך בחייו, בכיבושיו ובשליחותו. כדי לא לקלל את עצמו ואת עמו הוא קילל את הרי הגלבוע: "הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם" כאילו מתריס - כיצד יכול להיות שתמשיכו לפרוח כאשר חיי אהובי נגדעו?

שנים רבות מאוחר יותר, לאחר מלחמת יום כיפור, כשכבר פחות מקובל לקלל הרים, יסתכלו חברי וחברות קיבוץ בית השיטה על השדות תחת אותו ההר ויבטאו בדרכם את אותו זעם כואב-אוהב: "ואיך קרה ואיך קורה עדין שהחיטה צומחת שוב?". גם הם ימשיכו ויבנו, יאהבו ויתמודדו, יזרעו ויקצרו חיטה בשדות העמק (ממש בקרוב).

היכולת הזו, לשלב בין הכאב והסיפור האישי לבין הכאב והסיפור הלאומי, כה חשובה לנו גם היום. היכולת למצוא דרך לכאוב יחד את מותם של הנופלים בלי להופכם לפלקט של גיבורים היא אחד האתגרים של יום הזיכרון. היכולת לשאת את המחיר האישי שכולנו משלמים על המלחמה תלויה באהבה, בדבקות, בסיפור משותף שעבורו רוצים לחיות יחד, וגם מוכנים למות. נראה שגם דורות רבים לפנינו הבינו זאת, כפי שעולה מקינת דוד.

יהיו חיינו ראויים לזכרם.