וְאל דּוֹמִי, אל דּוֹמִי לָנוּ / ערן ירקוני


[...] נִזְכֹּר אֶת הַיּוֹם. אֶת הַיּוֹם בְּצָהֳרָיו. אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁעָלְתָה עַל מוֹקֵד הַדָּמִים

[...] וְאַל דּוֹמִי, אַל דּוֹמִי לָנוּ עֲדֵי יִהְיוּ חַיֵּינוּ רְאוּיִים לְזִכְרָם.

(מתוך: נזכור / אבא קובנר)

ציווי ה'נזכור' שניסח אבא קובנר הפך ברבות השנים לטקסט מכונן, שנקרא שוב ושוב בטקסים ובאירועי הזיכרון.

קובנר משרטט במילותיו את קלסתרו של הזיכרון הקולקטיבי. את יסודות הזכירה החיוניים. בין היתר, אנו מצווים לזכור 'אֶת הַיּוֹם בְּצָהֳרָיו. אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁעָלְתָה עַל מוֹקֵד הַדָּמִים...'. השואה שחוללו הנאצים ועוזריהם לבני עמנו התרחשה 'לאור יום', מול עיניהם הפקוחות של עמים ומנהיגיהם, שהיו עדים בזמן אמת לפשע המתועב בהיסטוריה, ובחרו להמתין, לגלגל עיניים, לחשב חישובי עלות - תועלת, וכיוצא באלו תגובות ציניות ואדישות.

בנאומו בפני מליאת האו"ם לציון 70 שנים לשחרור אושוויץ (בשנת 2015), האיר נשיא המדינה דאז ראובן (רובי) ריבלין את הקשר והפשר בין השואה שם ואז למציאות העולמית כאן ועכשיו:

"בסופו של יום, כמו כל מוסד פוליטי, גם הבית הזה, מונע משקולים ואינטרסים רבים. גם אם נסכים על קווים אדומים ברורים - הרי שאין בכך די. עלינו להסכים, כי במאבק ברצח העם - השקול האנושי, ההומני והמוסרי מוכרח לגבור על אינטרסים כלכליים, פוליטיים ואחרים. כבן לעם היהודי, אני עומד בפניכם ואומר: עמים אינם יכולים להינצל, ואסור שינצלו, כבדרך אגב, או משקולי עלות תועלת. אם לא תבער בנו אש מוסרית, לקח השואה לעולם לא ילמד. קהילות ועמים ימשיכו להירצח, ילדים, נשים גברים וזקנים ימשיכו לצעוד אל מותם, לקול צליליה הנאורים של תזמרת המוות, על רקע עולם ציני ואדיש, ועל לא עול בכפם. שבועת ה"לעולם לא עוד" תוותר חלולה ומחוללת, ואנו, כולנו, נוותר לנצח - אסירי המחנות."


תמונה: Manif pour Tigray-23 מאת Annette Dubois

https://www.flickr.com/.../51253711048/in/photostream/


קריאתו של ריבלין לאו"ם ברורה. יש להבעיר את האש המוסרית, ולא – אנו עוורים לשיעור המר של ההיסטוריה. אך מה על צהרי היום שלנו? מזה למעלה משנה מתחוללת מלחמת אזרחים בחבל תיגראי שבאתיופיה. זהו רצח עם בהתפתחות, ובו אלפי קורבנות, רצח המוני, הרעבה מכוונת, אלימות מינית. המלחמה מלווה במשבר הומניטרי עצום, עם מיליוני פליטים הסובלים מתת תנאים.

בצהרי היום הזה מוטל עלינו כחברה לראות ולזעוק את זעקתם של החלשים והמעונים בתיגראי. עלינו לתבוע ממנהיגינו להגביר את התמיכה במשבר ההומניטרי בתיגראי, למצוא דרכים לסייע באפיקים דיפלומטיים, ולפעול להעלאת יהודי תיגראי ארצה. גם כיחידים וקבוצות, יכולים אנו להתגייס ולתמוך בכסף ובציוד באלו שמלחמה איומה זו ממוטטת את עולמם.

אבא קובנר מסיים את 'נזכור' במילים החידתיות: 'אַל דּוֹמִי לָנוּ, עֲדֵי יִהְיוּ חַיֵּינוּ רְאוּיִים לְזִכְרָם'. קובנר תובע מאיתנו, בני העם היהודי ומדינת ישראל - לא לשקוט, עד שחיינו יהיו 'ראויים לזכרם' של קורבנות השואה.

עלינו לזכור את השואה תמיד, ובפרט ביום השואה. אולם לא די בלזכור ובלהזכיר. ציווי 'אל דומי' מכוון את דרכנו, מחייב אותנו לשאת את לפיד האש המוסרית. עֲדֵי יִהְיוּ חַיֵּינוּ רְאוּיִים לְזִכְרָם.