יום הזכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל / מרים הולצמן


במסגרת אירועי יום ירושלים, אנו מציינים את יום הזכרון לכ-4,000 נשים, גברים וטף מקרב יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לציון. חלומם של ביתא ישראל, יהודי אתיופיה, לעלות לירוסלם והמחיר הכבד שהם שילמו כדי להגשים חלום ארוך שנים זה, יצויין בכ"ח באייר בסמיכות מורכבת ליום המציין את איחוד ירושלים תחת ריבונות ישראלית. קצת כמו בסמיכות בין יום הזכרון ליום העצמאות, ישנו ערך עמוק בהכרה במחיר ששילמו יהודים, לאורך הדורות ובימינו אלה, על כמיהתם לשבת, יחד עם אחיהם ואחיותיהם מהגלויות השונות, באדמת ציון.

לעליית ביתא ישראל של ימינו קדמו מאמצים רבים וניסיונות הירואים לעלות לארץ וליצור 'יציאת מצרים' מודרנית שתקיף ותכיל את הקהילה היהודית כולה, על טפה וקשישיה. בין מאמצים אלו ראוי לספר את סיפורם של נערים צעירים שעברו תהליכי הכשרה וחזרו לקהילות שלהם כדי להקים בתי ספר וליצור מערך חינוכי שחיזק את הרצון, ויצר כלים לעלייה. חשוב לזכור את פעילי ופעילות העלייה שעברו עינויים ושילמו מחירים אישיים כבדים כדי להיות הנחשונים שמפלסים את הדרך לירוסלם. הקהילה כולה שנענתה לקריאה לעלות, איבדה את טובי בניה ובנותיה בחרב, בחיה רעה ובמגיפה (עקב תנאי הסניטציה הקשים במחנות הפליטים בסודן).

סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה, וקשיי הקליטה בהם נתקלה הקהילה עם הגעתה ארצה, מחייב אותנו לזכור לא רק את הדרך, המאמצים והייסורים שבהם נקנית ארץ ישראל, אלא בעיקר את החלום שבשבילו שולמו מחירים אלו – קיום חזון הנביאים, חזון הקורא לחיי צדק, סולידריות ושוויון, וכניסה לשותפות במפעל חידוש החיים הריבוניים של עם ישראל בארצו. "עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם" מתאים גם במקרה זה.


תמונה מתוך טקס הנעילה המרכזי של יום הנספים, תנועת הנוער העובד והלומד ועיריית נתניה.