האופנים בהם אנו מציינים את ט"ו בשבט כיום מושתתים על ריטואלים שיצרו מחנכים ומחנכות לאורך השנים. בט"ו בשבט אין מצוות, אלא מנהגים, שעוצבו ע"י מורי ומורות ישראל, והפכוהו לחג הנטוע עמוק בתרבותנו.
בראשית, היו אלו המלמדים מהחדר שהביאו לילדי הגולה חרוב, דבלה ותמר על מנת שיחושו בחיכם מעט מטעם ארץ ישראל, ויעניקו צורה וריח לכמיהה ולגעגוע. בהמשך, היה זה איש החינוך זאב יעבץ שעיצב את ט"ו בשבט כחג נטיעת האילנות, כשלקח את תלמידיו מזכרון יעקב, בשנת 1890, לנטיעה חגיגית. נימוקו למנהג הנטיעות: 'למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית-הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות'. הסתדרות המורים העבריים אימצה את רעיונו של יעבץ והפכה את המועד לחג של היקשרות ואהבת הארץ - מועד המסמל את מעורבותו הפעילה של האדם בבניית הארץ.
חמישים שנה מאוחר יותר אנשי טבע ישראלים יצאו נגד מנהג הנטיעות בטענה שהנטיעה עושה ההפך מ-'לחבב על הילדים את הנטעים', מאחר והיא מנוכרת למחזור החיים של הטבע הארצישראלי (החורף אינו עונה מתאימה לנטיעות) ומעודדת זלזול בשתילים הרכים. איש הטבע עזריה אלון היה גם הוא בין המתנגדים הגדולים למנהג, אך כאיש חינוך לא יכול היה לתת לט"ו בשבט לגווע. אלון נאבק על עיצובו מחדש כיום חג לאילן הנטוע - יום בו יוצאים אל הטבע, לא על מנת לעדור, לחפור ולטעת, אלא כדי להקשיב ולהתבונן. יום של למידה על האילן בתקופת ההשתרשות והלבלוב שלו, יום של הענקה מפירות האילן לחלש בחברה, כפי שמורה המשנה.
בהתעקשותו של אלון על חידוש החג טמון מסר עוצמתי - חינוך לאהבת הטבע דורש ריטואל. הריטואל לא נוצר יש מאין. הריטואל הוא חלק ממערכת סימבולית עתיקת שורשים שיש לגלותה ולעדכנה. עם זאת, אלון הבין שכל ריטואל טומן בחובו סיכון שהסמל יתרחק מהמסומל (במקרה זה - הרצון לחנך לאהבת הטבע בא על חשבון הטבע הקונקרטי) ולכן אינו מקודש בפני עצמו. הצורך להקדיש יום לטבע ולארץ עומד בעינו, ודורש חידוש מתמיד של השיח, הערכים והריטואלים. מלאכה עדינה זו מוטלת עלינו, המחנכים, ובימי הקורונה, גם על ההורים.
כשהמחנכים והמחנכות דואגים להעניק חום אנושי דרך קור המסכים, כדי שהשתילים הקטנים של כולנו ימשיכו לגדול וללבלב, שווה להאיר אור על עוצמתם של מחנכי העבר, ועל חשיבות המעשה החינוכי בחג - בריקוד שבין המסר והריטואל.
לכבוד ט"ו בשבט - תנו לעצים סביבכם במתנה כוסית דשן, והרימו כוס יין לכבוד המחנכים והמחנכות!
חג שמח!