לציון יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה ושר הבטחון יצחק רבין / יעל גרוס-רוזן


מִבַּעַד לְסֶדֶק הַזְּמַן תְּשׁוּבָה חֲרִישִׁית מִסְתַּנֶּנֶת אֶל דָּלֶת אַמּוֹת הַסִּפִּין: לֹא יַגְלִיד הַכְּאֵב הַזֶּה, בִּלְתִּי אִם יֻגַּד (דנה אמיר, קריעה: שירים)

רצח ראש הממשלה יצחק רבין חשף תהום עמוקה בחברה הישראלית. אוהלי הידברות, מפגשים בין מגזריים והתובנה העמוקה שיש לקדם תרבות של מחלוקת, היו הגשר שמובילי התרבות היהודית המתחדשת התמסרו לבנייתו. גשר הבנוי על היכרות הולכת ומעמיקה, על חיפוש שפה משותפת ועיצובה. למדנו לדבר באופן מורכב, מכיל, מגוון. למדנו להתבטא בעדינות ובזהירות, אך גם למצוא את הדרך להיות בהירים, ברורים ולסמן דרך המבוססת על ערכים ועל אידיאולוגיה. וצמחנו.

בשנים מאז הרצח יכולת הדיבור השתכללה, אך אנחנו עדיין חיים בחברה משוסעת, מנוכרת ומרובת פערים. 'שיח מכבד' ו-'תרבות המחלוקת' הפכו למטבע מוכר, ומתקבלים כמעט כמובן מאליו, או לפחות כחלק משמעותי מהשיח והמרקם התרבותי. הגשר שבנינו הפך לדרך המלך. פילסנו דרך אבל המסע לא תם. צריך להיזהר מההנחה שאם יש דרך משותפת, אז הלקח כבר נלמד ואפשר להשאיר מאחורינו את הרצח ואת משמעותו.

התרבות היהודית מלמדת אותנו לחיות עם חורבן. השבר הוא חלק מהחיים. משימת החיים לא מתמצית בזיכרון החורבן שהיה, אלא במתן נוכחות מתמדת בהווה: "סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט... עושה אדם כל צורכי סעודה ומשייר דבר מועט... עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט" (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס', עמוד ב'). ההלכה מציעה פעולה עדינה שמאפשרת להמשיך בחיים תוך כדי הנכחת קיומו של סדק או שבר בהם.

אולי בשלב זה המשימה היא להחזיר את העדינות לחיינו. השיעור הראשון מהרצח היה חכמת הדיבור. אפשר לקוות שהתבגרנו מספיק וכעת נוכל לתת מקום לתבונת ההקשבה. לשמוע לא רק את מה שנאמר בצעקה גדולה, אלא גם את הלחישות ואת השקט. התהום עדיין פעורה על אף הגשר שבנינו: הקשב מחייב תשומת לב לאחר ולסביבה. התנהלות מתוך קשב מחייבת את כולם להנמיך מעט את עוצמת הקול על מנת לאפשר גם לגווני הביניים להופיע. הקשב נותן מקום לספק ולהשתהות. כפי שמלמד אותנו עמיחי בשירו "מן המקום שבו אנו צודקים":

[...] אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.

וּלְחִישָׁה תִּשְׁמַע בִּמְקוֹם שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת אֲשֶׁר נֶחְרַב.

אולי אם נשמע את הלחישה זו תהיה אבן ראשונה בבנייה מחדש של הבית אשר נחרב.


שיר: דנה אמיר, קריעה: שירים, עם ציורים מאת סמדר אליסף, הוצאת אבן חושן: רעננה 2016, עמ' 37. תמונה: אודי שטיינוול, מתוך אתר פיקיויקי