מדוע קבעו חכמינו זכרם לברכה כי מתן התורה חל דווקא בחג שבועות? / מעיין ירדן


שבועות הוא אחד מחגיה המובהקים ביותר של ארץ ישראל. עציה של הארץ מתעוררים אל הקיץ החם, עלוותם כבר צימחה ופירותיהם מבשילים, מתמלאים עסיס. העלייה לרגל חוגגת את שפעת הארץ.

הבחירה לקשור את מתן התורה דווקא למועד זה מחברת את חג שפעת הארץ לחג שפעת הרוח, התורה.

הבחירה לקשור את הארץ והתורה יחד אינה ברורה מאליה. בפרקי אבות (ג', ט') אנו מוצאים גישה אחרת: “המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר: ‘מה נאה אילן זה! ומה נאה ניר זה!’ – מעלה עליו הכתוב כאילו התחייב בנפשו”. האדם מחויב לשינון התורה, ואל לו לתת לטבע לבלבל אותו.

את הגישה הזו, המבקשת לשמור את עולם הרוח מכונס בין ד' אמות הרחק מטבעה של הארץ, בין אם בבית כנסת, בבית מדרש או במגדל השן של האקדמיה, אנו פוגשים לא מעט בקורותיה של היהדות.

הציונות, לעומת זאת, ביקשה לחדש את הקשר שקשרו חז"ל. ההתרגשות שעומדת בבסיס החיבור בין עולם הרוח ועולם ההגשמה היא יסוד ההוויה הציונית.

התרגשות זו נגלית יפה בשירו של המשורר אלחנן ניר, הרואה את הבריאה כולה בדמות הגפן והתאנה, ושפעת ההוד של הטבע הישראלי בימים הקודמים לעלייה לרגל עם ביכורי הארץ.

ופתאום פרש / אלחנן ניר

וּפִתְאֹם פָּרַשׂ אֱלֹהִים לְעֵינֵינוּ אֶת טַלִּית הַיֹּפִי וְהִבְעִיר בָּנוּ אֶת תְּפִלָּתוֹ בִּדְמוּת הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה

וְחַסְדּוֹ הָלַךְ עִמָּנוּ בְּכָל הֶהָרִים מְטַפֵּס עִמָּנוּ לְלֵב הַקֹּשִׁי מַרְאֶה בּוֹ בֻּסְתָּנִים נִסְתָּרִים וְאֵיזֶה רֵיחוֹת וְאֵיזֶה בְּאֵרוֹת

וְכַמָּה קְלִפּוֹת הָיִינוּ צְרִיכִים לְקַלֵּף עִם כָּל פָּגָה שֶׁהִבְשִׁילָה אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר עִם כָּל הַיֹּפִי וְהַיַּיִן שֶׁפָּרַשׂ אֱלֹהִים לְעֵינֵינוּ בְּיָמֵינוּ הָעוֹלִים

בְּעָשָׁן

חג שמח!

(השיר מתוך הקובץ "תחינה על האינטימיות" העומד לצאת לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד)