עצור! עצרת לפניך! | יובל שפירא

"וְחַג שָׁבוּעוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים", כך צוו אבותינו ואמותינו, שעלו לירושלים לרגל עם סל על הכתף. כשחרב המקדש וחדל המנהג השתנה אופיו של החג, ככתוב בתלמוד: "עֲצֶרֶת – יוֹם שֶׁנִּיתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה". לא רק אופיו של החג משתנה אלא גם שמו. במשנה ובתלמוד הוא 'עצרת'. מדוע?

עצרת היא התכנסות של כלל העם. בשני הרגלים הנוספים (סוכות ופסח) מוזכרת העצרת, כיום שבתון ('עצרת' על שום עצירת העבודה). יום בו מתכנס העם למעין 'אפטר פארטי', לסיכום החג, רגע לפני חזרת האנשים לבתיהם.

אמנם המקרא לא מזכיר 'עצרת' בהקשר לחג שבועות, אך סביר להניח שעצם ההתכנסות בבית המקדש ביום החג היוותה 'עצרת'. המשמעות המאוחרת של חג שבועות כיום מתן תורה מחזקת את בחירת השם, שכן התכנסות העם תחת הר סיני תוארה כעצרת כללית ממנה לא נפקד אף אדם.

בימינו המושג 'עצרת' שגור ביום יום הפוליטי שלנו. בכיכרות הערים מתכנסות עצרות תמיכה ועצרות מחאה. עצרת היא מרחב שמחדד את הייחודיות והנבדלות של קבוצה כזו מקבוצה אחרת. מעניין כי בימי עבר, המושג עצרת החזיק פירוש הפוך.

במדרש התלמודי כתוב: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו – עיר שהיא עושה כל ישראל חברים." ירושלים והמקדש במרכזה היוו מהות משותפת לכל שבטי ישראל, והמפגש בהם באותה עצרת של חג שבועות, קשר אותם זה לזה.

כיום, כשהמושג 'עצרת' מתייחס להתכנסויות הפוליטיות שמחדדות את חילוקי הדעות בינינו, חג שבועות מזכיר לנו את המשמעות המקורית: עצרת כהזדמנות להתכנס סביב מרכז רוחני משותף, מעל המחלוקות היומיומיות. זכר לאותו רגע בהר סיני, בו תיאר רש"י את העם כמי שהיו "כאיש אחד בלב אחד".

לו יהי.

טקס ביכורים בקק"ל בירושלים בתחילת שנות ה-50