top of page

עצמאות כמחויבות / הרהורים אקטואליים בעקבות 'הרהורים' של אשר בר-אמת, קיבוץ עברון | אביב גרוסר

זמן ההתכנסות הלאומית שלנו הגיע. התקופה הזו בשנה שבין שלהי אביב לראשית קיץ, בה ריח הקציר מתערבב בדמעות, וערמת החולצות הלבנות בארון נלבשת עד כלות.

השנה נדמה שאנחנו נכנסים אל הימים הלאומיים קצת אחרים, עייפים ומעט מבולבלים. ימים מורכבים עוברים עלינו.


מעניין לראות מה כתב אשר בר-אמת, חבר קיבוץ עברון, כשעוד היינו "צעירים ויפים" סביב חגיגות ה-40 למדינה, ועד כמה מילותיו רלוונטיות גם היום:


"אלפיים שנה לא ידע העם הזה עצמאות ועל אף כל שנכתב בספרי ההיסטוריה בדברי ימיהם של כל העמים האחרים שזכו בעצמאות מעולם לא חדל להתגעגע אליה.

כמה למדנו עד כאן וכמה עתידים אנו ללמוד, את מחיריה של אותה עצמאות? את כאב הבגרות... שבכל הגשמה ישנו טעם זר של החמצה. היוכלו אלה שהתרגלו לחלום להתמודד עם כאב הבגרות הזה?

ההיסטוריה הינה מרוץ שליחים... דורות היה 'המקל היהודי' תורה ומצוות והגות ומוסר. עם חופשי בארצו מעביר גם את עצמאותו ומציאות חייו - לא עוד את מקל נדודיו. עצמאות איננה רק חופש אלא מחויבות.

מדינה... איננה רשאית לחלום עצומת עיניים ואפילו לא לגלגל את עיניה לשמים לחפש לה אב גדול ורחום מנחה ומושיע. נותר לה להביט שוב בפועל ידיה ולנסות, שוב לנסות לעשות טוב יותר."

(מתוך: אוסף ארכיון החגים של 'מכון שיטים')


יכול להיות שפשוט התבגרנו?

אולי עוד לא הבנו שתם עידן הילדות הלאומי, ושאנחנו נדרשים להתמודדויות של "גדולים"? שאנחנו חווים את כאבי הגדילה של עם שנפרד לאיטו מ"דור המדבר" שלו? עם שבניו ובנותיו הצעירות/ים, נולדו לראשונה מזה דורות, למציאות של חירות מדינית.

אני מוצאת שיש הרבה נחמה במילים של בר-אשר שנאמרו לפני 35 שנה. מי מאיתנו לא זוכר עצמו כילד.ה שרק רוצה להיות "כמו הגדולים"? לעשות הכל לבד, גם אם בדרך נשפכים קצת מים והבגדים מתלכלכים? הרי בתור הורים לא היינו חושבים לרגע למנוע מהילדים שלנו את השלב הזה, בדרך לעצמאות.

הנה עכשיו, המדינה כבר קיימת ועומדת 75 שנים של נס, יזע ודמעות. אנחנו כבר גדולים - עם הבגרות מגיעה אחריות.

ארגז החול כבר חרוש, וצריך לעמול על השלב הבא ולהסתכל פנימה.

עצמאותנו תלויה במחויבות שלנו לנסות שוב ושוב, כמה שיידרש, לעשות טוב יותר – באופטימיות פעילה.




Comentários


bottom of page