facebook-domain-verification=ynjc2b498zojb83bubiyufl1w9bsq7
 

גבורת האשה


השנה בחרנו לציין, ביתר שאת, את חג החנוכה כחג גבורתה של האישה.

אנו מכירים את יהודה, אלעזר ויוחנן, אז מדוע דווקא גבורה נשית בחנוכה?

המקור הקדום לגבורת האישה נעוץ בגזרת 'חוק הלילה הראשון' שגזר אנטיוכוס על בנות ישראל, בו צוו להעביר את ליל כלולותיהן במיטתו של השליט הסלבקי.

כשהגיע זמנה של בת חשמונאי להינשא, החליטה לעשות מעשה, ולסיים את אי הצדק וההשפלה. כאשר התכנסה משפחתה לטקס הכלולות קרעה מעצמה את שמלת הכלה שלבשה וניצבה עירומה לפני כל בני ביתה. בעלה, אביה ואחיה ביקשו להרגה כיוון שביזתה את עצמה ואותם ביום כלולותיה, אולם היא התפרצה לעברם וקבעה: 'אתם רוצים להרגני כי עמדתי מגולה לפניכם אבל לא אכפת לכם שהערב, ליל כלולותיי, אבלה עם שליט אכזר ונוכרי, ולא עם בעלי?!'

הבינו אביה ואחיה כי צודקת היא מהם.

על כן, פנו למלך ואמרו לו: 'אחותנו, בתו של גדול ישראל, נישאה, ולכן צריכה היא לשכב עם המלך בכבודו ובעצמו'. המלך המאושר ערך משתה לכבוד בת חשמונאי, במהלכו, השקתה אותו יין עד שנרדם בחיקה. או אז לקחה בת חשמונאי את חרב המלך והסירה את ראשו. כך החל מרד המכבים.

אין ספק כי סיפור זה נבנה כדי לספר לנו על גבורתן של הנשים שלא מרדו רק בפגיעה האישית שנפגעו ע"י שליטים זרים אלו,אלא גם במצבו הלאומי הקשה של הציבור היהודי כולו. היו אלו הנשים הגיבורות שדחפו את בני עמנו למרד העצמאות.

אכן חנוכה הוא חג לגבורת האישה.

את נרות החנוכה נקדיש השנה לנשים גיבורות המאירות את סיפורנו היהודי-ציוני לאורך הדורות.

חג שמח,

בנימין יוגב (בוג'ה) וחברי צוות מכון שיטים

הגבורה היא דרך, לא פסגה

נדליק נר חנוכה לגבורה הנשית לכבודה של חנה סנש

"לפני כמה ימים נפל מבטי על שני דברים: על גלויה מבודפשט, ששלחה אווה מנשף של איזו חברה, ובמקרה, מבלי להרגיש, עבר המבט אל ידיי, הפצועות מעבודה. לרגע שאלתי את עצמי את השאלה: האם לא הייתה זו רומנטיקה טיפשית, נגד האינסטינקט, לעזוב את החיים הקלים, לבחור בחיים של עבודה קשה, כפועלת?"

שאלה זו, שעלתה ביומנה בחורף 1940, כמו שאלות גדולות אחרות, ליוו את חנה סנש לאורך כל שנות פעולתה הציונית, אשר הרחיקה אותה מסביבת הולדתה וממשפחתה, והוציאה אותה לדרך אל ארץ-ישראל, אל ההכשרה החקלאית ואל הקיבוץ.

אני מוצא את גבורתה של חנה דווקא בכך: ביכולתה להתייצב פנים אל פנים מול השאלות והדילמות, בלי לחמוק מהן, ולבחור בדרכה. לראות את האור ואת הצללים, מבלי שאלו יבטלו את אלו. להכיר בצורך וברצון לנתב את חייך האישיים גם ביחס לצרכי החברה, מבלי להסתיר את המחירים האישיים שבחירות אלה נושאות איתן – לא להתנער מהחברה בשם הפרט, ולא להתעלם מהפרט בשם החברה.

"אני יודעת: לא הייתי יכולה לחיות אותם החיים של הגולה; ופה בארץ-ישראל – מקומי. רק שאלה היא אם בחרתי פה בדרך הטובה. אני חושבת שכן. אני חושבת שלא אהיה פועלת פשוטה. יש לי רצון לחפש את האפשרויות להיטיב, לגדול, לעזור, ואני מקווה שאולי תהיה לי גם יכולת לכך."

שליחותה של חנה סנש לאירופה לא היתה מעשה גבורה חד-פעמי החורג משגרת חייה, אלא צעד נוסף בדרך ההגשמה שבה בחרה לצעוד, צעד נוסף בהתמודדות על דמות האדם דווקא בתקופה האפלה ביותר. בחירתה בתקופה זו היתה המשך של בחירותיה הקודמות: להדליק את פנסה הקטן, ולחפש לאורו את בן-האדם.

אבשלום בן צבי – חבר צוות מכון שיטים

נדליק נר חנוכה לגבורה הנשית - לכבודה של עדה סירני

אם שמה נשמע לכם מוכר זה כנראה בשל העובדה שהיתה אשתו של הצנחן אנצו סירני, שהיה בין צנחני הישוב, ונרצח בדכאו. הרצח הטרגי של סירני הוא רק ראשית סיפור גבורתה של עדה סירני, שבמרכזו הבאת עשרות אלפי פליטים לארץ ישראל בסדרת מבצעי העפלה נועזים. באביב 1945, עשרים שנה אחרי שעלתה מאיטליה, ומספר חודשים אחרי שאבדה את שותפה ואבי ילדיה, חזרהלשם. באותם ימים, עשרות אלפי פליטים יהודים מכל רחבי אירופה התקבצו בערי החוף האיטלקיות משוועים לישועה. עדה היתה מאלו שהושיעו. תוך מספר חודשים התמנתה למפקדת המוסד לעליה ב' באיטליה, והביאה לשיגורם של יותר מ-20,000 מעפילים על עשרות ספינות. בנוסף, הייתה סרני מעורבת ברכש נשק ואמצעי לחימה ובמבצעים למניעת הגעת נשק למדינות ערב (מבצע שודד).

העובדה כי לסיפורה נקשרו עלילות אהבים, הזכירו לי את סיפורה של יהודית, אחת מגיבורות חנוכה, אשר הרימה מחדש את נס המרד בכובש הבבלי כאשר הערימה על שר הצבא וערפה את ראשו. נהוג לומר כי בימים עברו נשים היו חייבות לממש את כוח הפיתוי והמיניות כדי לקדם מהלכים מדיניים. הכרות עם סיפורה של עדה מלמד שאף בימינו ייתכן והדברים עודם כך. אך ייתכן ועדה, וגם יהודית, נפלו קורבן להסתכלות גברית שעוטפת סיפור הירואי ופרגמטי בהילה רומנטית אשר משאיר את האישה בדמות הפתיינית.

גבורתה של עדה לא זכתה להכרה מספיקה. אולי כיוון שהייתה אישה בעולם גברי, אולי כיוון שלא מתה מוות הרואי, ואולי בגלל שהיא עצמה, עם חזרתה לארץ, בחרה שלא להמשיך לעשייה פוליטית, אלא לחזור לחיי הגשמה בקיבוץ. בבחירה זו, הזכירה לי את משפחת החשמונאים אשר עם השגת מטרתם העיקרית, שחרור בית המקדש וטיהורו, חזרו לכפרם מודיעין כדי לשוב לחיי עבודה פשוטים, בהם ראו את ההגשמה העמוקה ביותר של האמונה היהודית.

עדה היא גיבורה.