לגרומיקו אנדרי,
לייק-סכסס, קִרְיַת או"ם.
תודה.
אין מילים.
הישוב עוד המום.
התעוררנו בבוקר. פתחנו עיתון...
ונשארנו תקועים
ותוהים: מה פתאום?...
כי תבין נא: נגמלנו במשך הזמן
מידיעות שכאלו
עם טעם של מָן.
כן נגמלנו מִזוֹ התחושה החמה,
הזרה,
המוּזֶרֶת,
של קצת נחמה. [...]
(מתוך: 'בטלפון לגרומיקו', נתן אלתרמן, הטור השביעי)
בכ"ט בנובמבר חזר העם היהודי להיסטוריית העמים באופן 'רשמי'. היום בו קיבלנו את כרטיס הכניסה לזירה הבינלאומית. לאורך ההיסטוריה ידענו להתאים לעצמנו מבנה ותרבות שיתאמו את המציאות. כאשר הר הבית חדל להיות זמין, ידענו להחליף את בית המקדש המפואר בבית כנסת. כאשר איבדנו את הריבונות בארץ, ידענו להחליף את המצוות התלויות בה, בכמיהה בלבד ליום עתיד. כך הוצאנו עצמנו מההיסטוריה בשביל לשרוד. כאשר עמים אחרים נלחמו, אנחנו קראנו 'שפוך חמתך', וכשהקימו מדינות, אנחנו קראנו 'בשנה הבאה בירושלים'. קיום א-היסטורי מובהק.
צילום: הנס פין, לע"מ
החזרה אל ההיסטוריה היא תהליך לא פחות מורכב מהיציאה ממנו. לצד המבנים הלאומיים, נדרש לכונן מחדש תרבות ריבונית. זה התהליך שאנו בתוכו כבר מאה שנה, ועוד לא הושלם. זו משימת דורנו. כ"ט בנובמבר מסמל נקודה בתהליך השינוי. קרבתו המקרית לחנוכה עוזרת להזכיר שרק בידינו לעשות את השינוי. ואם לא נצליח, יתכן ושוב נאבד את הריבונות.
בכ"ט בנובמבר נכנסנו חזרה להיסטוריית העמים. עברנו מהישענות על נס ל-'נס לא קרה לנו [...], בסלע חצבנו עד-דם, ויהי אור'.