בעשורים האחרונים הלך ונעלם האחד במאי מלוח השנה של החברה הישראלית, אחרי שבעבר היה חג הפועלים מועד משמעותי ובעל נוכחות גבוהה במרחב הציבורי. כניסתו של האחד במאי כמועד במעגל השנה הישראלי לא יכלה להישען רק על זיקה מעמדית בינלאומית. רעיון העבודה היה מרכזי בתפישה הציונית שהציבה מטרה ליצירת חברה מתוקנת. חברה כזו לא תוכל להיות חופשיה ועצמאית אם, בדומה למציאות הגלותית, אנשיה יצטמצמו במעמד מסוים ולא יעסקו בכל העבודות הנחוצות לקיומה. נגזר מכך שגם העובדים "הפשוטים" ראויים לקיום הגון, לכבוד ולחירות.
לכן הניפה תנועת העבודה שני דגלים זה לצד זה: את הדגל הכחול-לבן הציוני, ואת הדגל האדום. הייתה גם תפישה מתחרה, שקראה להסתפק רק בדגל אחד, וביקשה לצייר את הדגל האדום כזר לעניין הציוני.
מעניין לראות שבמקור, האחדות בין רעיון חשיבות העבודה ותנאי העובדים לבין הציונות היתה הדוקה אף יותר. כאשר הציע הרצל בספרו 'מדינת היהודים' דגל לחברה היהודית החדשה הוא תיאר אותו כך:
"הנני מתאר לי בדמיוני דגל לבן, ועליו שבעה כוכבי זהב מזהירים. היריעה הלבנה תהיה לאות על טהרת חיינו החדשים, ושבעת כוכבי הזהב אות על שבע שעות עבודתנו ביום. כי בשם העבודה ידגלו היהודים ההולכים אל ארצם החדשה."
היעלמותו של האחד במאי מלוח השנה שלנו היא ביטוי לשקיעתם של תנועת העבודה הציונית ושל רעיון שוויון ערך העבודה. היום, החברה שלנו מציבה במרכז את ההכנסה במקום את העבודה, ומותירה תחומי עיסוק רחבים ל"אחרים", שאין לה עניין בתנאי עבודתם ובכבודם.
עלייתו המחודשת של חג הפועלים תגביר בתוכנו את הכוחות שמציבים במרכז הציונות יצירה של חברה מתוקנת העוסקת בחייהם הממשיים של האנשים העובדים. חזרה אל הרעיון הציוני היא גם חזרה אל האחד במאי.