לקראת ציון ימי פטירת הרצל וביאליק שיחולו השבוע.
"עכשיו אנוּ עוֹמדים בּארץ בּתקוּפה של בּניה ראשוֹנית. [...] מימי שבי בּבל לא ידענוּ תפקיד בּנין כּזה. עוֹד אין לנוּ פּנאי לחיים רוּחניים עמוּקים. הדבר היחידי שמַצדיק את חיי דוֹרנוּ, שנוֹתן להם טעם, שמַנחיל להם ערך קיים הוּא מאמץ הבּניה עצמוֹ. מחוּץ לזה אנוּ דלים ורשים כּשתילים שלא נקלטוּ עוֹד כּהלכה. [...] אבל עוֹד נצפּנוּ לנוּ ימים. עוֹד יֵשבוּ יהוּדים רבּים־רבּים בּארץ וּמכאוֹבינוּ התרבּוּתיים לא יתנוּ להם דמי. וּמה שנדוֹן בּימינוּ בּזלזוּל, אם מעבוֹדה קשה ואם מקהוּת-רוּח, עוֹד יהפוֹך לבּאים אחרינוּ למצוּקת-נפש גדוֹלה."
(ברל כצנלסון, הספד לביאליק, אספת אבל של ההסתדרות, 1934)
בכ"א בתמוז תרצ"ד נפטר ביאליק, שלושים שנים ויום אחד לאחר פטירת הרצל, ב-כ' בתמוז תרס"ד (1904).
תמונה: מאוסף הספריה הלאומית
ברל צפה את האתגר התרבותי שיעסיק את החברה הישראלית בעתיד, שתדרש לבנות את תרבותה תוך שילוב בין מורשת העבר, השפעת תרבויות אחרות, אתגרי ההווה, ותקוות העתיד. הוא מזכיר את שני ה'בנאים' הגדולים של הדור: הרצל ותרומתו בתחום המדיני-חברתי, וביאליק בתחום התרבותי:
"אנחנוּ, החיים בּדוֹרוֹ של בּיאליק, שקיבּלנוּ את היוֹתוֹ של בּיאליק כּדבר "המגיע" לנוּ, אנחנוּ שקיבּלנוּ את הנס ההיסטוֹרי הגדוֹל ששמוֹ בּיאליק – בּדוֹמה לנס הרצל – כּמשהוּ שבּדרך הטבע, אנוּ נרגיש עכשיו בּכל אשר נפנה, מה חסרנוּ, מה נתרוֹששנוּ."
בעשורים הראשונים לאחר פטירתם היו לימי הזיכרון ב-כ' ו-כ"א בתמוז ביטויים תרבותיים בחיי הציבור, אך עם השנים מועדי הזכרון הלכו ודעכו. ובכל זאת, כיום אנו מתמודדים עם האתגר התרבותי שצפה ברל, והירושה התרבותית שהשאירו לנו הרצל וביאליק היא חוליה משמעותית ופורה לשאוב ממנה בהתמודדות זו.