תוצאות חיפוש

לכל המקורות אבלות הגות, ספרות ושירה / אלהים ​ אהובה רון ​ אֱלֹהִים, חוּס עַל הָאִמָּהוֹת שֶׁאֵינָן מֵעַזוּת לִכְאֹב, לִבְכּוֹת, לִצְעֹק; תֵּן לַדְּמָמָה שֶׁלָּהֶן - קוֹל, קוֹל, וְלוֹ גַּם מִבִּפְנִים. תֵּן לָהֶן הַכֹּחַ לִכְאֹב וְלֹא לְהִשָּׁבֵר, לִבְכּוֹת וְלֹא לְהִתְמַרְמֵר. לְהַמְשִׁיךְ. תחומים נוספים

ארי אלון על פרשות השבוע ספר בראשית וישב פרשת שלא תתעבר תמר ויכחיש יופייה החל מכניסתה של תמר לחייו של יהודה נוצר ביניהם מתח ארוטי הבא לידי ביטוי בפסוק "וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר".[1] יהודה יקח את תמר גם לבנו השני, אונן, ויחליט שלא לקחת אותה לשֵׁלה, בנו השלישי. בסופו של דבר, יקח יהודה את תמר לעצמו, או אולי יילקח על ידה... יהודה לקח את תמר לער כדי שתוליד לו ילדים רבים, אך ער העדיף להתייחס אליה כאל אובייקט מיני. על פי פירוש אחד בא ער על תמר "שלא כדרכה" (משכב אנאלי), ועל פי פירוש אחר הוא "דש מבפנים וזרה בחוץ". על פי שני הפירושים נהג כך ער כדי שתמר "לא תתעבר ויכחיש יופייה".[2] מעשהו של ער היה רע מאוד בעיני יהוה שהוציא אותו להורג. ​ אחרי האסון אמר יהודה לאונַן בנו השני: "בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ".[3] אונן סירב. גם הוא בא על תמר "שלא כדרכה" על פי פירוש אחד, ו"דש מבפנים וזרה בחוץ" על פי פירוש אחר. בנוסף לעובדה שלא רצה להקים זכר לאחיו, גם הוא רצה ליהנות מיופייה של תמר, ומנע ממנה את ההריון. גם אותו חיסל יהוה. ​ יהודה חשש שגם בנו הקטן, שֵלה, ישתכר בשכרון תמר, יעצבן את יהוה ו"יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו".[4] הוא בא אל תמר על קצות האצבעות, ואמר לה במרמה[5] : "שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי".[6] תמר ידעה שיהודה עובד עליה בעיניים, אך לא יכלה לעשות עם זה כלום. היא שבה אל בית אביה כשהיא מסומנת באות קין של "אשה קטלנית"[7] . ​ יופיה הקטלני גרם לגברים רבים לפנטז עליה בתשוקה מאשימה מהולה בשנאה ופחד. היא ידעה שכל העוולות המיוחסות לה אינן אלא עוולותיהם של הגברים שטרפו את חייה אך לא יכלה לעשות עם זה כלום. שלא תתעבר תמר ויכחיש יהודה השנים חלפו וכולם ידעו ששֵלה כבר גדל, ושליהודה אין כל כוונה להשיאו לתמר. כולם ידעו שיהודה נוהג שלא על-פי דין אך הצדיקו את התנהגותו. לא היה לה אל מי לפנות ועם מי להיות, והיא ידעה שהאהבה לא תבוא אליה מהסביבה העוינת והמשפילה, אלא מתוך עצמה. היא קיבלה החלטה להביא את האהבה מתוך רחמה שלה. בעצמה תהפוך את רחמה מכלי אוננות של גברים למעיין חיים של אהבה חדשה. היא החליטה להכניס את עצמה להריון, ולהביא לעולם ילד. תחילה חשבה להרות לשלה בן יהודה המיועד לה, אחר כך החליטה להיכנס להריון מיהודה עצמו. ​ תמר ידעה שבמציאות שבתוכה היא חיה כניסה להריון פירושה הוצאה להורג. משום כך היה לה ברור שבנוסף לזרעים עליה להוציא מיהודה סימנים מזהים שיעידו בבירור כי הוא האיש. היא החלה במעקבים אחר תנועותיו, וגילתה שבקיץ הוא מגיע לתמנה לפקח על גז צאנו. יום אחר יום היא באה בחשאי לאזור הגז ועקבה מרחוק אחר מסלולו היומי של יהודה. היא למדה את דרך העפר היורדת אל הגוזזים, איתרה שביל צדדי הפונה אל מעיין סמוי בתוך החורש, וציינה לעצמה שלכל מקום הוא נושא עִמו את מטהו, חותמו ופתיליו. מיום ליום הקשיבה לגופה וספרה את הימים שנותרו לה עד היום הפורה של החודש. ​ ביום הפריון הסירה תמר את בגדי אלמנותה מעליה וכיסתה פניה ברעלה. היא ירדה אל השביל הצדדי היורד למעיין הסמוי, והמתינה בפתח עיניים לבואו של יהודה. יהודה לא היה יכול להתעלם ממנה. בצעד רועד התקרב לעברה ופנה אליה באדיבות: "הבה נא אבוא אלייך".[8] תמר ציינה לעצמה שמעולם לא דיברו אליה גברים בנעימות כה רועדת. "מה תתן לי כי תבוא אלי?", רעדה בקול לא לה, ויהודה הבטיח לה גדי עִזים. תמר הסכימה, אך עמדה על כך שיהודה יתן לה כעירבון את המטה, החותמת והפתילים אשר עִמו. יהודה נתן לה והיא ידעה אותו.[9] אומרים ידיעה יש בעולם – מה זאת ידיעה? תמר ידעה שהיתה ידיעה בינה לבין יהודה. אף פעם לפני כן לא ידעה גבר. כעבור שבועיים אישר גופה את ידיעתה, ואושר חדש הציף את חדרי לִבָּה. אל האושר התלוותה חרדה עמוקה. תמר ההרה ציינה לעצמה שהיא ניצבת בפני השלב השני, המסוכן, בתוכניתה. במוקדם או במאוחר יתגלה הריונה ולא יהיה לה לאן לברוח ועם מי להתייעץ. ​ בצר לה שקלה להיפגש בארבע עיניים עם יהודה ולגלות לו הכל, אך מהר מאוד נרתעה מהרעיון. היא חששה שיהודה יחסל אותה בחשאי, או שיוציא ממנה את העירבון במרמה, ואחר כך יהרוג אותה. את כל יהבה השליכה על מעמד העלאתה למוקד. פעם אחר פעם התאמנה על הצגת המטה, החותמת והפתילים. פתאום, כך הזתה, תשליך הס בקהל, ותכריז בקול חד וברור: "לאיש אשר אלה לו אנכי הרה". בבת אחת, כך הזתה, ינועו כל המבטים אל יהודה, והיא תטיח לעברו בקולה המאשים "הכר נא, יהודה, למי החותמת והפתילים האלה?". ​ ליהודה הנבוך לא תישאר ברירה אלא להודות באשמה, ומיד אחר כך ייפלו כל הגברים המשפילים על פניהם ויבקשו את סליחתה. למחרת יקח אותה יהודה לאשה ברוב פאר והדר, ושישה חודשים אחר-כך, בשעה טובה ומוצלחת, יוולדו להם תאומים, וייקרא שמם בישראל פרץ וזרח. ופרץ יוליד את חצרון, וחצרון יוליד את רם, ורם יוליד את עמינדב, ועמינדב יוליד את נחשון ונחשון יוליד את שלמון, ושלמון יוליד את בֹּעז ובֹעז יוליד את עובד, ועובד יוליד את ישי וישי יוליד את דוד מלך ישראל חי וקיים.[10] קולנוע תמר תמר צחקה בקִרבה. "תראי לאן סחפה אותך ההזיה", אמרה, "את כבר רואה את עצמך כגואלת הגדולה המביאה לעולם את מלכות בית דוד. יותר מדי סרטים ראית, תמר, יותר מדי סרטי פעולה. מי בכלל יקשיב לך בתוך ההמון המריע? האש, תמר, תלחך אותך ותחרוך את כל דקלומייך החגיגיים. ההמון הנזעם יוסיף זרדים למדורתך וילבה את האש בקללות. מי בכלל ישמע אותך בגיהנום היוקד הזה? ​ יותר מדי סרטים ראית, תמר, על מוצאים להורג שברגע האחרון הצילו אותם מוסקטרים אמיצים או מלאך שצעק `אל תשלח ידך אל הנער`. אף מלאך לא יסכן עצמו למענך, תמר, את לגמרי לבד..." הימים חולפים וכל יום מקרב אותה אל יום השריפה. כל יום היא מתלבטת אם כדאי להסתכן בכל זאת לגלות ליהודה בחשאי. תוך כדי התלבטות היא כותבת ומוחקת טיוטות של מכתב אישי ליהודה. את הטיוטה האחרונה סיימה ביום בו פשטה השמועה בדבר הריונה. כמו אש פשטה הידיעה: "זנתה תמר וגם הנה הרה לזנונים". יהודה לא ערך כל שימוע. הוא נתן הוראה: "הוציאוה ותישרף!", והשליחים לקחו את הזונה לכיכר העיר. ​ כשנעקדה תמר למוקד ניצב יהודה על במה מוגבהת מעל ההמון המוסת. שליח הביא לו חבילה ובתוך החבילה מכתב. כשהחל יהודה לקרוא במכתב החלה האש ללחך את העצים. (מכתב) ליהודה מתמר: לפני שלושה חודשים ידענו זה את זו בחשאי, עכשיו אנחנו בכיכר העיר ההומה. שם היינו מעורים זו בתוך זה ומאומה לא הפריד בינינו, כאן מפריד בינינו המון המייחל לשריפתי. בחבילה תמצא את המטֶה, החותמת והפתילים שהפקדת אצלי בתמנה בשביל היורד למעיין הסמוי. אני משיבה לך את הפיקדון. את פרי הזרע שזרעת בתוכי אתן לך בעוד שישה חודשים. יש לנו ילד, יהודה, ונותרו לך דקות ספורות להציל אותו ואותי. ​ תוכניתי המקורית היתה לחשוף את הפרטים המפלילים ממש ברגעים אלו. רק כך, חשבתי, אוכל להביא לעולם הזה ילד מבלי להיות מוצאת להורג. אבל עכשיו אני לוקחת עליי סיכון עוד יותר מחושב. על אף תשוקתי העזה לחיות וללדת, אינני מוכנה לעשות זאת במחיר הלבנת פניך ברבים. אחרי מחשבות רבות החלטתי שהילד שלנו ייוולד רק לאבא שיהיה מוכן להלבין את עצמו ברבים. בידך, יהודה, להחליט אם להוריד אותי ואת הילד מן המוקד או להניח לנו להישרף. הדרך היחידה להציל אותנו היא להכריז בקול רם: לא תמר אשמה - אני אשם. אני רימיתי, אני, יהודה אבי ער ואבי אונן, הכנסתי את תמר להריון. אני. ​ או שתכריז על עצמך את כל הדברים הללו כאן ועכשיו בכיכר העיר, או שתישאר צדיק גלוי ורשע נסתר עד יומך האחרון. כולם כאן מוקיעים אותי כזונה וכאשה קטלנית על לא עוול בכפי. כל חיי מוקיעים אותי ככזו. כל יום מוציאים אותי להורג, יהודה, ומתקיים בי "המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". כל יום נשפך דמי. ​ אם תחליט להיות שותפי לחיים אני דורשת ממך להשתתף כאן ועכשיו בחווייתה של מי שפניה מולבנות ברבים בכל יום ויום. אם אתה מסוגל לכך - יש לנו ילד, אם לא – קח לך את המטה, את החותמת ואת הפתילים. הפקדת אותם אצלי כערבון, ואני מוותרת על גדי העִזים שאתה חייב לי תמורתם. אני אהיה גדי העִזים שלך, יהודה, אני אהיה השעיר לעזאזל שיכפר על חטאיך.... ... הלוואי שתודֶה, יהודה, הלוואי שתודֶה ותתוודֶה. אני מודָה ומתוודָה, יהודה, שאף פעם לפני כן לא ידעתי מה זאת ידיעה. גם אתה חייב להודות, יהודה, הלוואי שתדע... (המסך יורד) ניתוח זה של הספור המקראי (בראשית לח) נכתב בהשראת המדרש התלמודי הבא - נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנא לן - מתמר, דכתיב (בראשית לח כה) הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה. (בבלי בבא מציעא נט א) . ובהשראת פירוש התוספות (שם שם) "דכתיב היא מוצת - בלא אל"ף כמו (איכה ד) ויצת אש בציון שהיתה קרובה לאש כבר ולא שלחה לו אלא ברמז אם לא היה מודה לא היתה מפרסמתו". [1] בראשית ל"ח, ו` [2] "והא תמר בביאה ראשונה איעברא (התעברה)! אמר ליה: תמר באצבע מעכה, דאמר רבי יצחק: כל מועכות של בית רבי - תמר שמן, ולמה נקרא שמן תמר? ע"ש תמר שמעכה באצבעה. והא הוו ער ואונן! - ער ואונן שמשו שלא כדרכן. מיתיבי: כל עשרים וארבעה חדש דש מבפנים וזורה מבחוץ, דברי ר` אליעזר; אמר לו: הללו אינו אלא כמעשה ער ואונן! כמעשה ער ואונן ולא כמעשה ער ואונן, כמעשה ער ואונן, דכתיב `והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה`; ולא כמעשה ער ואונן, דאילו התם (שם) שלא כדרכה, והכא (כאן) כדרכה. בשלמא אונן, דכתיב ביה: ושחת ארצה, אלא ער מנלן? אמר רב נחמן בר יצחק, דכתיב: `וימת גם אותו`, אף הוא באותו מיתה מת. בשלמא אונן, משום `לא לו יהיה הזרע`, אלא ער מאי טעמא עבד הכי? כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה". (בבלי יבמות ל"ד, ב`) [3] בראשית ל"ח, ח` [4] בראשית ל"ח, י"א [5] על סינדרום ה"במרמה" של יעקב ובניו ראי/ה http://arzi.co.il/article.php?id=108 [6] שם,שם [7] "אשה שנשאת לשניים ומתו לא תינשא לשלישי שכבר הוחזקה להיות אנשיה מתים" (טור אבן העזר סימן ט`) [8] בראשית ל"ח, ט"ז [9] "מרוב תאוותו נתן שלושה דברים עירבון על דבר קל" אבן עזרא לבראשית ל"ח, י"ח דיבור המתחיל "חותמך" [10] וריאציה על מגילת רות ד`, י"ח-כ"ב < המאמר הבא לכל המאמרים המאמר הקודם > ​תמר אשת אש

לכל המקורות יום כיפור מקורות והגות/ ​ עשרת ימי תשובה ​ עשרת ימי תשובה הימים ש"בין כסה לעשור", היינו - מראש חודש תשרי כאשר הירח "מכוסה", ועד העשירי בו, ובתוכם ראש השנה ויום כיפור, נקראים בפי העם "הימים הנוראים", "ימי הדין והרחמים", "עשרת ימי התשובה". ימים אלה לפי המסורת הם "ימי דין": בראש השנה עומדים בדין וביום הכיפורים נחתם הדין. לכן תיקנו חז"ל שעל כל אדם מישראל - ועל כלל ישראל - לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה: להתחרט על מעשה רע שעשה בעבר ולקבל עליו ללכת מכאן ואילך בדרך הטוב, להתפלל על עצמו ועל הקרובים אליו, על כלל ישראל ועל העולם כולו. סליחות מסורת ישראל קבעה את חודש אלול, אחרון חודשי השנה, להתכונן בו לקראת "הימים הנוראים" הפותחים את השנה החדשה, לבדוק מעשינו בשנה שעברה ולתרגל עצמנו במעשים טובים להבא. בני עדות המזרח נוהגים להשכים קום לתפילת "סליחות" באשמורת הבוקר החל בא' באלול. בני עדות אשכנז נוהגים לומר "סליחות" החל ממוצאי שבת, כשבוע לפני ראש השנה. בני כל העדות ממשיכים באמירת סליחות בכל יום באשמורת הבוקר עד יום הכיפורים. על עשרת ימי תשובה ושבת שובה עשרת הימים הראשונים של חודש תשרי "בין כֶּסֶה (יום הלבנה המכוסה) לעשור" - החל מה-1 בו שהוא ארש השנה ועד ה-10 בו שהוא יום הכיפורים, נקראו מקדמת דנא "עשרת ימי תשובה" וכשמם כן הן הם בתפיסה העממית: גם אם ביום הדין של ראש השנה נכתב גזר דינו של האדם על ידי "דיינו של עולם", עדיין ניתנה לאדם השהות לעשות תשובה בטרם ייחתם. השבת שחלה בין ראש השנה ליום הכיפורים נקראת "שבת -תשובה" על שם עשרת ימי התשובה, וגם "שבת שובה" על שם דברי ההפטרה הנקראת בה: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך..." (הושע, י"ד). בקהילות רבות נהוג שבשת זו משמיע הרב דרשה לעורר את הציבור לחזור בתשובה. זהו, קרוב לוודאי, מנהג עתיק יומין והדברים שלהלן הושמעו, מן הסתם, באותה שעה ממש על ידי הדרשן באזני הציבור: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך" (הושע, י"ד, ב') - משל לבן מלך שהיה רחוק מאביו מהלך מאה יום. אמרו לו אוהביו: חזור אצל אביך! אמר להם: איני יכול. שלח אביו ואמר לו: הַלֵך לפי מה שאתה יכול ולפי כוחך, ואני בא אצלך בשאר הדרך! כך אמר להם הקדוש-ברוך-הוא – "שובו אלי ואשובה אליכם!" (מלאכי, ג', ז') התשובה בעיני הרב אברהם יצחק הכהן קוק הרגשת החטא מביאה את האדם לתחושת אפסות, לבושה ולפיצול האישיות, אך עצם תחושה זו היא כבר תחילת ההתאוששות - התשובה. בעקבות הרמב"ם מדגיש הרב קוק את ההשקפה, שהאדם יכול לצאת בכוחות עצמו מ"סוגר מצבו המייאש... להשתחרר מחוק הסיבתיות הדטרמיניסטית, ולתת לעצמו חוק סיבתיות חדשה לפי בחירתו." אמנם זו הליכה בשביל צר ומתעקל, אך "אם בשביל זה ילך, איש לא יעצרהו!" גם אם "אין זו דרך הרבים, אלא שביל יחיד, איש איש ושבילו"... הרב פרופ' פנחס שמואל פלאי - "תשובה - שלוש גישות במחשבה היהודית" ​ מדרשי עשרת ימי תשובה דרשו ה' בהמצאו (ישעיהו נ"ה, ו') – אמר רבה בר אבוה: "אלו עשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים (בבלי, ראש השנה, י"ח, א') "דרשו ה' בהמצאו" – אלו עשרת ימי תשובה שהוא שרוי ביניכם (תנחומא, האזינו) "תודיעני אורח חיים" (תהילים, ט"ז) – אמרו ישראל "תודיעני אורח חיים", אמר להם הקדוש ברוך הוא "הרי לכם עשרה ימים של תשובה בין ראש השנה ליום הכיפורים (ויקרא רבא, פרשה ל', סימן ב') "באור פניך יהלכון" (תהילים, פ"ט) – אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. (מדרש תהילים) לעולם יראה עצמו אדם כאילו חציו חייב וחציו זכאי תנו רבנן: לעולם יראה עצמו אדם כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה. שנאמר (קהלת, ט') "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", בשביל חטא יחידי שחטא זה איבד ממנו טובות הרבה. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", בשביל חטא יחידי שחטא זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה. ר' שמעון בר יוחאי אומר: אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות, שנאמר (יחזקאל ל"ג) "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו". ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר (שם) "ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו". ונהיה כמחצה עוונות ומחצה זכיות. תלמוד בבלי, קדושין, מ, ע"ב מדוע תוקעים בשופר ביום הכיפורים? וכתב רבי האיי, מנהג כל ישראל לתקוע במוצאי יום הכיפורים, ולא מצאנו טעם לומר שהוא חובה, אלא דומה שהוא זכר ליובל, שנאמר בו (ויקרא כ"ה) - "ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם", ולפי שאינו ברור בחשבון זמן היובל, התקינו לתקוע בכל שנה לזכר היובל. והיינו שאמרו (עיין ראש השנה, ח', ב') "מראש השנה ועד יום הכיפורים עבדים נפטרין לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן, וזהו זכר ליובל שהיו עושים בזמן הבית." וגם תוקעין כמו העבדים שיוצאין לחירות תוקעים לחירות דרור [הרב דוד בר' יוסף אבודרהם] שופר של יובל מהו? אמרו בגמרא (ראש השנה, ח', ב') "וקדשתם את שנת החמישים שנה" (ויקרא כ"ה) מלמד שמתקדשת והולכת מתחילתה. מכאן אמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה: "מראש השנה ועד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדים לאדוניהם אלא אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשם. כיוון שהגיע יום הכיפורים תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרים לבעליהן. יום הכיפורים כמועד לתיקון חברתי ליום הכיפורים במקרא ישנן משמעויות של מעשה של תשובה חברתית - תיקון החברה, והוא המועד שבו משתחררים העבדים והאדמות חוזרות לבעליהן המקוריים בשנת היובל (ויקרא, כ"ה, ב'-י"א): כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם - וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ - שַׁבָּת, לַיהוָה: שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה - לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ - וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל. וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים - שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. הנביא ישעיהו, בדברים שנקראים בהפטרה ביום הכיפורים עצמו, מתריע בפני העם שלאלוהים אין עניין במנהגי האבלות והתענית שביום הצום, אלא בתיקון המעשים והפגמים החברתיים (ישעיהו, נ"ח, ה'-י') : הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ - יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ; הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ - הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה. הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ - פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ. אָז תִּקְרָא וַיהוָה יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי: אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן. וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ; וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם. גם בתקופת המשנה והתלמוד ניתן לראות התייחסות למעשה התשובה כאל מעשה אקטיבי של תיקון חברתי: משנה, תענית, פרק ראשון הלכה א': "סדר תעניות כיצד?... זקן שבהם אומר לפניכם דברי כיבושין: אחינו, לא נאמר באנשי נינוה וירא אלוהים את שקם ואת תעניתם אלא: "וירא אלוהים את מעשיהם, כי שבו מדרכם הרעה".(יונה ג') ובקבלה [בנבואה] מהו אומר? "וקרעו לבבכם, ואל [תקרעו] בגדיכם, ושובו אל ה' אלוהיכם" (יואל ב')" תלמוד בבלי, תענית, דף י"ב ע"ב: "אמר אביי: מן הבוקר עד חצי היום [של התענית] מעיינים אנחנו בענייני העיר, מכאן ואילך רבע היום אנו קוראים בתורה ובנביאים, ומכאן ואילך מבקשים רחמים, שנאמר: ויקומו ויקראו בספר התורה. רשי בפירוש ל "מעיינים בענייני העיר": "דרישה וחקירה לבדוק במעשיהם, בעסקי בני העיר, אם גזל וחמס בינהם, ומפייסים אותם", זו ההתפיסה של תענית ציבור בקהילה: מחצית היום מוקדש לבירור הבעיות של הצדק - איך לתקן את החיים בתוך העיר? אחר כך קוראים בתורה כדי לבסס את זה, אח"כ מבקשים רחמים בתפילה, ואולי כדי שתהיה סייעתה דשמיא לפעולה הזו. יריב בן אהרון, במאמרו "תיקון החברה כמעשה של תשובה" (שדמות, ס"ח) אומר: "ואולי הגלות והפיזור הם שמונעים מישראל את הגשמתה השלמה של חברת מופת, שסימנה העתיק: שמיטה ויובל? אולי הפיזור הוא חלק מהויה של עם, שלא מסוגל לעשות תשובה במונחים של המקרא? תשובת ציבור שם המתקן את עצמו, בארצו ובחברתו לאור עקרונותיו המקודשים... עם החזרה לארץ ישראל, ניתן אולי להשיב ליום הכיפורים ולעשרת ימי התשובה את תכנם המקורי. דהיינו: התשובה קשורה לחידוש פני החברה, לתיקון אי-צדק חברתי. דרך זו, השואבת את השראתה מרעיונות היובל, יש בה מקורות להתרעננות של הציונות, היא מאפשרת לבנות את החיים בארץ מתוך אותה השקפה של מהפכה מתמדת. ספק, אם ליהודי בן זמננו החי בארץ יש אפשרות להתייחס למושג "התשובה", אם אין היא קשורה בטבורה למעשים." והנה, ניתן לראות אצל הרב יהודה חי אלקלעי (הרב הספרדי של זמלין, 1788-1878), תפיסה לפיה גם השיבה לארץ ישראל עצמה היא מעשה של תשובה: תיבת "תשובה" הוראתה [משמעותה] הראשונה היא שישוב האדם אל המקום אשר יצא משם, כמו - "ותשובתו הרמתה, שי שם ביתו (שמואל א', ז', י"ז)... ורבותינו על דרך השְאַלה הניחו את השם הזה לשב מחטאו... וההוראה הראשונה נשכחה כמת מלב. התשובה הכללית היא לפי הוראתה הראשונה - "שנשוב אל הארץ אשר יצאנו משם"... המצווה הזאת הפליגו בה רבותינו, עד שאמרו - כל היוצא מארץ ישראל כאילו עובד עבודה זרה... אם כן אל יקשה בעיניך שאמרתי: שזאת תהיה תשובתינו אליו יתברך..." "והתשובה הכללית הזאת, ציוו עליה כל הנביאים, כמו שאמר רבנו [הרמב"ם] בהלות תשובה, פ', ז': כל הנביאים ציוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה" רצונו לומר, תשובה כללית שישובו ישראל לארץ הקדושה". "יישוב הארץ הוא בית החולים הגדול הכולל, הוא יעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואי בית ישראל." הרב אלקלעי יכול להסתמך גם על מדרש תנחומא, פרשת בהר סיני, נאמר על סיפור ירידת המשפחה של מחלון וכליון, אלימלך ונעמי מן הארץ: אמר הקב"ה: אלו עזבו את בני [שנותרו בארץ] והניחו את הארץ שממה, מה כתוב שם? "וימות אלימלך איש נעמי". ולא היה לבניו ללמוד מאביהם ולחזור לארץ ישראל?! ומה עשו [הבנים]? אף הם נשאו להם נשים מואביות, שלא הטבילו אותן, ולא גיירו אותן, שם החת עורפה, שהפכה עורף לחמותה, ושם השניה רות, שראתה דברי דברי חמותה "וישבו שם כעשר שנים", כל עשר שנים הללו היה הקדוש ברוך הוא מתרה בהם שמא יחזרו בתשובה וישובו לארץ ישראל, כיוון שלא עשו תשובה, התחיל לפשות במקניהם ובגמליהם, כיוון שלא הרגישו לעשות תשובה מיד וימותו גם שניהם מחלון וכיליון." כארבעים שנה לאחר הרב אלקלעי, יוצא יוסף חיים ברנר בקריאה שעם ישראל צריך לעשות תשובה, אך לא לטקסי אורח החיים הדתי, אלא לעבודה ומעשים: ברנר, רשמי שעה, כל כתבי ג', עמ' 401: ב"פואזיה"[שירה] של סעודות ליל שבת וב"התוכן הגדול" של "הצורך המטאפיזי", לא תחיו את עמנו אף במשהו, אתם בעלי תשובה! לנו, לעמנו, דרושה אדמה, דרושה עבודה תעשייתית, דרושה השכלה אנושית. ... "תשובה ליהדות"? לא! עבודה אנושית! עבודה חקלאית, עבודה חינוכית, עבודה אומנותית... לנו חופש האדם היחידי יקר מהכל, והחופש - הוא בעבודה, האדם העובד אינו תלוי בדעת אחרים - והוא חופשי. העברי המתחיל לעבוד באמת, לא כאשר עשו אבותיו ואבות בותיו - הוא כבר בזה בן חורין. העברי הגר במושבה עברית ועובד עבודה עברית, אין הוא מתפטר בזה מכל סבלון-האדם, אבל הוא איננו כבר בגלות." כל כתבי ב' (מהדורה ישנה) עמ' 165: לעבודת-ישוב לאומית, להרחבת הישוב ולתיקונו על-ידי עבודת פועלים יהודים, כלומר ל"חיבת ציון" אמיתית ראוי וראוי לשוב! חיבת ציון זו תהיה תנועה של חלקי האומה, המסוגלים קודם כל לחזור בתשובה על כל פשעי הגלות ולקבל עליהם תשובת העבודה. עמ' 168: עלינו לדעת את האמת: היהודי החוזר בתשובה, הבא לארץ ישראל על מנת לעבוד בה, אינו נעשה בן-לילה לאיש עבודה ממדרגה ראשונה... על כן נחוצים קפיטלים [הון] חברתיים, לאומיים, שיתנו לפועל את המינימום למחייתו - והיהודי הרעב, החוזר בתשובה ורוצה לחיות בעבודתו על רדמת-ישראל, יחיה, במינימום!... כן היהודים נתונים לכליה, אבל בעל תשובה לא נעשה עדיין בכל זאת, הכלל שלנו. על חיים קלים אין חלקים ידועים מבני עמנו מוכנים לוותר. עדיין יש בינינו הרבה יחסנים [מיוחסים], הרבה "בני מלכים".... ואהרון דוד גורדון, בגישה דומה, מהדהד את תפילת הוידוי "על חטא שחטאנו"* המוכרת מיום הכיפורים, וקורא להגשמת מעשה התשובה והוידוי בשיה בפועל אל עבודת האדמה (האדם והטבע, עמ' 365): "הרבה דברים הולכים ונבראים פה, אבל קודם כל אנחנו מוצאים פה את עצמנו, את הכרת ערכנו, אותו "עצמנו", שאנחנו יכולים בלב בטוח ושלם להתוודות לפניו על חטאינו, שחטאנו לעצמנו. ולא בקול רם נתוודה, לא על לבנו נתופף, כי אם במעדר ביד נכה בכוח באדמתנו, באדמת אבותינו, ובקול דממה דקה - שפתינו נעות וקולנו לא יישמע, או גם שפתינו אינן נעות - נתוודה ונאמר: על חטא שחטאנו לפניך בטפילות, ועל חטא שחטאנו לפניך בפרוטה, ועל חטא שחטאנו לפניך בצרות עין, ועל חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב." * לפי התפילה: "... ועל חטא שחטאנו לפניך בשגגה, ועל חטא שחטאנו לפניך בזדון, ועל חטא שחטאנו לפניך בסתר, ועל חטא שחטאנו לפניך בגלוי, ועל חטא שחטאנו לפניך באונס, ועל חטא שחטאנו לפניך ברצון..." עוד לחג >

'מה נשתנה?' היא שאלה המאפיינת תרבות החותרת לשינוי מתמיד, לשיפור ולהערכה עצמית המביטה פנימה ומחפשת מה נשתנה. הראשונים שהכניסו את השאלה 'מה נשתנה' אל ארון הספרים היהודי היו חכמי המשנה, שניחנו בכישרון פדגוגי פורץ דרך. כך מוצגת תורת החינוך של חכמי המשנה על רגל אחת: מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ: מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? ... (משנה פסחים ו') קריאה מדוקדקת במקור הארצישראלי העתיק מגלה את החידוש. רגע לפני ה'מגיד', שהוא לב התוכן הרעיוני והערכי שהאב מוסר לבנו בפסח, ניתנת הנחיה לעצור ולתת לבן (ולבת) להעלות שאלה. לפתוח עיניים ולגלות סקרנות. לתת מקום לעולם של הילד/ה. ורק אם הבן (והבת) לא מצליח לשאול, המשנה מציעה סיוע לאב הנבוך, ארבע קושיות שיעזרו לפתוח את מפגש המסירה המקודש. ניתן להעריך שרוב ילדי/ות התקופה הפליגו בסקרנותם וכלל לא היה צורך להיעזר בארבעת הקושיות המשמימות. בשנות הגולה הארוכות נשכח הרעיון ואבד הניצוץ החינוכי. דורות של ילדים/ות דקלמו בעל פה את הקושיות ללא סקרנות וללא שאיפה לגילוי. ההגדה ירדה מגדולתה והפכה מטקס חתרני לשינוי למפעל של שימור. עד שקמו ראשוני החלוצים/ות, ולקחו על עצמם גם את משימת התחייה התרבותית. החל בראשית שנות ה-20 החלו הקיבוצים להחזיר עטרה ליושנה, לחדש את רוחה של ההגדה. להשיבה אל הארץ בה נוצרה לראשונה, מתוך מחויבות למורשת הדורות ולאתגרי ההווה והעתיד. לאחר הטבח בקיבוץ בארי, חשוב לחזור אל נוסח ההגדה שיצרו לעצמם חברי וחברות הקיבוץ לכבוד הפסח הראשון בנקודת הקבע אליה עלו ב-1951. הם הסירו את אבק הדורות מה'מה נשתנה' והפכו אותו מדקלום חולמני לטקסט החולם את השינוי שבחרו להקדיש לו את חייהם. כחלוצים/ות, מתיישבים/ות בגבולה של המדינה. הקריאה מתוך פרספקטיבת ההווה מצמררת: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבליל פסח העבר עמדנו מול אויב רב-אונים, שחדר לארצנו ושאף להשמידנו, והוצאנוהו ביד חזקה וזרוע נטויה." הבנת התפקיד ההתיישבותי ברורה וחדה, להשאיר את האויב מעבר לשער. קיבוץ כגבול חי המאפשר את עצמאות ישראל. "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבו אנו שמחים באביב, בחירות-העמל וחברת-האדם בקיבוץ העברי, - ועוד טרם הקיץ הקץ על שעבוד העמל ודיכוי האדם וניצול הילד, וגוי אל גוי עוד ישא חרב, וגאולת האדם במלכות העבודה והשוויון בארצנו ובמלוא תבל, טרם נשלמה?" חברי וחברות בארי שמחו במה שהשיגו, אך לא ישקטו עד שיהיו לחלוצי העם כולו. מורי דרך. זה השינוי שחל בהם, וזה מה ששאפו שישתנה בעקבותיהם. העוז לחלום על שינוי, על צדק ועל שוויון הוא חלק מחגיגת החירות של בארי. תיקון ההגדה הוא סמל לתיקון שלם של עם ששקע בגלות. זוהי פסגה של יצירת תרבות יהודית חילונית, החיונית למפעל הציוני. לאחר טבח השבת השחורה הצורך בבנייה מחדש מורגש. בידינו המשאבים החומריים והרוחניים. הנדע שוב לשנות את המציאות?

אחד המרכיבים הרעיוניים של חג פורים, גם בסיפור וגם במנהגי הקרנבל, הוא "ונהפוך הוא". הסדר החברתי מתערער: חזקים הופכים לחלשים, חלשים הופכים לחזקים, אנשים משנים מעמד וזהויות, המציאות מתגלה שונה מכפי שחשבנו שהיא. אירועי שמחת תורה עשו לנו מין "ונהפוך הוא". אלפי מחבלי ארגון החמאס, שרבים המעיטו בכוחו ובכוונותיו, פרצו לישראל במטרה להשמיד, להרוג ולאבד. מכשול הגבול וכוחות צה"ל, שבטחנו בכוחם להגן על אזרחי המדינה, נחשפו באותו הבוקר בחולשתם. אותם ימים עוררו את השאלות: האם אנחנו חזקים כמו שרצינו להאמין, והאם אויבינו חלשים כמו שרצינו להאמין? לאורך הדורות, קהילות יהודיות בגולה חגגו חגי פורים מקומיים לזכר מקרי הצלה מפני ניסיונות פגיעה בהן. והנה, בניגוד לכל מה שהתרגלנו לחשוב, בשמחת תורה יישובים יהודים הותקפו ולא היה להם נס פורים. בחודשים שעברו מאז, עם ישראל התגייס לעשות "ונהפוך הוא" מחדש, למצוא את הכוחות שלנו ולהשיב את הביטחון לאזרחים: גם את הביטחון מפני אויבינו וגם את הביטחון העצמי בכוחנו וביכולותנו. אפשר להציע עוד שתי תובנות ברוח סיפור פורים: האחת היא שעלילת המגילה מתמקדת בשתי יממות דרמטיות, אבל בין ביטול החלטת המן לבין המלחמה בה ניצחו היהודים את אויביהם, חלפה כמעט שנה. אנחנו רגילים לפתרונות דרמטיים ומהירים, אבל לא תמיד הדבר אפשרי. כולנו מקווים שנצליח להשלים בהקדם האפשרי את המשימה להשיב את החטופים למשפחותיהם ואת הביטחון לאזרחי ישראל. השניה היא שמגילת אסתר מספרת לנו שכאשר הצליחו היהודים לעשות את המהפך ונלחמו במי שביקשו להשמידם, הם עדיין הקפידו על לחימה מוסרית "ובביזה לא שלחו את ידם". המלחמה היא אתגר מוסרי, והניצחון של היהודים על המבקשים להשמידם לא היה רק בהריגתם, אלא בהצלחה לשמור גם על דמותנו המוסרית ולא לעשות "ונהפוך הוא" ו"להתחפש" לאויבינו.

ט"ו בשבט נבנה בציונות כחג הקשר עם הארץ. השנה האחרונה, ובמיוחד החודשים האחרונים, מזכירים לנו שהקשר אינו פשוט, והארץ אינה פשוטה. בשנת 1894 כתב הד"ר הלל יפה במכתב: "היש בלבך לבוא גם אתה בזמן מן הזמנים אל הארץ הזאת - ארץ סתומות וסתירות, רגשות מתנגחים, שאתה מפקפק בין הערצה אליה ובין בוז מעורב בשנאה, בין תקוות נעלות ובין ייאוש, בין רצון להנתק ממנה ובין כוח מסתורי הקושר את ליבך אליה. ארץ מדכאה ומשפילה. ארץ הממלאת את ליבך גאון והעושה אותך לבן-חורין. יש שאתה חושב כי אין אתה יכול לחיות בה. ויש שאתה רואה כי אין אתה יכול לחיות במקום אחר, מחוץ לארץ העלובה הזאת. מגוחך הדבר, אבל כך היא האמת." ארץ ישראל, עד כה, אינה ארץ של מנוחה ונחלה, אלא של התמודדות. היא לא נותנת שלווה וביטחון, אלא את החירות לפעול ולעשות. האתגר ליצור, לבנות ולטעת אל מול ועל אף האיומים מלווה את הציונות לאורך דרכה. בשנות השלושים כתב המשורר דוד שמעוני את השיר "מילא": מֵילָא! אִם מִפְגָּע הָיִינוּ לְכָל אַבְנֵי קֶלַע אִם חֶשְׁכַת כָּל שְׁאוֹל עַלֵינוּ הִתְגּוֹלֵלָה מֵילָא! הֵן לֹא עוֹלָמִים נֵבְךְּ וְנִתְאַבֵּלָה. מֵילָא! אֵי פָּטִישׁ, אֵי בַּרְזֶל לֹא הִכָּה עַל הַסֶּלַע? יְפוֹצֵץ הַבַּרְזֶל, אַךְ יְחִי צוּר הַפֶּלֶא מֵילָא! כֹּחֵנוּ - צִדְקֵנוּ וּבוֹ נִגָּאֵלָה. מֵילָא וְאִם כָּל הָעוֹלָם פָּנָיו הַלַּיְלָה [!] אֲנַחְנוּ לַבֹּקֶר... מֵילָא! וּמֵילָא! וְעוֹד פַּעַם מֵילָא! יוֹם יוֹם אִם יָדַעְנוּ עֲבֹד לֹא חֲדֵלָה. נִשְׂמַח בְּחַגֵּנוּ, נָשִׁיר וּנְחוֹלֵלָה מֵילָא! וּמֵילָא! וְעוֹד פַּעַם מֵילָא! כֹּחֵנוּ - בִּטְחוֹנֵנוּ וּבוֹ נִגָּאֵלָה. נטיעת העץ, שגידולו ממושך, מבטאת אמונה בעתיד. גם השנה נמשיך לטעת. צילום: אבשלום